ט"ז תשרי, תשע"ט | 25.09.2018 | 06:45

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
מערכת החינוך בישראל לא מושכת את האנשים המוכשרים ולא בנויה לשינוי
שלמה מעוז
09/01/2018
הממשלות מפחדות מארגוני המורים, שמחזיקים את מערכת החינוך כבת ערובה מחשש שלא יספקו שירותי בייביסטר ב-1 לספטמבר. כך, המשוואה שיצרה המהפכה הדיגיטלית לא תקפה לבתי הספר
 
השכלה גבוהה אינה יכולה להבטיח הצלחה כלכלית למי שהשקיע את מיטב כספו ברכישתה. למעשה, עתה אנו עדים לכך שהמהפכה הדיגיטלית, שהחלה לפני כרבע מאה, גוררת מהפך גם בסולם השכר המסורתי, שבו, בדרך כלל, השכלה גבוהה יותר הביאה לתמורה כלכלית גבוהה יותר. נכון, השכלה בסיסית חיונית לקריירה, אבל רכישת השכלה לתארים אוניברסיטאיים גבוהים יותר כבר אינה מבטיחה עלייה בתגמול הכספי או טיפוס בסולם הדרגות המתגמל, יותר מקורס טכנולוגי לא אקדמי, פרקטי ויישומי.

הנתונים מראים שצעירים לא אקדמאים בתחום הדיגיטלי ישתכרו הרבה יותר ממקביליהם בעלי השכלה אקדמית, שישתלבו במערכת הציבורית הפורמלית כעובדים בשירות הציבורי. במערכת הציבורית לא מתכוונים לוותר על השכלה רשמית גבוהה כתנאי כניסה הכרחי. עבור רבים עדיין מדובר במקום עבודה המבטיח זרם הכנסות עתידי, אולי לא גבוה, אך קבוע, לאורך שנים.

ככלל, התמורה להשקעה בהשכלה פורמלית יורדת במדינות רבות, בהן ישראל, בריטניה וקנדה. בעבודת מחקר שנעשתה בבנק ישראל על ידי רוני פריש בשנת 2007, כעשור לאחר המהפכה הדיגיטלית, נמצא כי החלת חוק חינוך חובה חינם הגדיל את מספר שנות הלימוד של תלמידים שהוריהם יוצאי אסיה ואפריקה. הממצא המעניין היה שהתשואה לכל שנת לימוד בקבוצה זו הייתה 12.4% בשנת 1995 ו־8% בשנים 1996־2005. אומדן זה אינו שונה באופן מובהק ממה שהתקבל במחקרים קודמים, בהם נמצא כי התמורה נאמדת בכ־9.5% לשנת לימוד. מכאן שתוספת השכר מרכישת השכלה תיכונית, בהשפעת ובמעורבות ממשלתית, אינה נופלת מהתמורה להשכלה ללא עידוד הממשלה.

במחקר משנת 2017 בעריכת ד"ר טלי רגב מהמרכז הבינתחומי הרצליה, נמצא בקרב יהודים וערבים בישראל קשר מובהק בין שנות לימוד לשכר, לעומת החברה הבדואית בנגב, שבה לא נמצא קשר כזה. ייתכן כי הבדואים עוסקים בעבודות שאינן דורשות מיומנות טכנולוגית ומכאן שיש יתרון נמוך להשכלה. ייתכן גם שזה קשור למגבלות התנועה באזורי הפריפריה. אחת ההמלצות של המחקר היא שיש להשוות את רמת הלימודים בחברה הבדואית לזו שבמרכז הארץ וליישם את המודל שהביא למהפך בחברה הדרוזית בתוך שנים ספורות. באמצעות עמותת “יכולת" ובעזרת משרד החינוך, זינק שיעור הזכאים לבגרות בקרב הדרוזים בתוך כמה שנים מ־42% ל־62%. בבית ג'אן שיעור הזכאים לבגרות עומד על 94%.

מחקר נוסף מצא שבשנת 2014 התמורה לשנת לימוד בתיכון בקרב המגזר היהודי הייתה 10.8%, בעוד אצל המגזר הערבי היא עמדה על 8%, ככל הנראה בשל נגישותם של האחרונים לתעסוקה הולמת ומבחר האפשרויות המצומצם העומד בפניהם. בשנת 2007 מצא מכון טאוב שהשכר בקרב בוגרי תיכון גבוה ב־20% מזה של בוגרי בית ספר יסודי, וכי תעודת בגרות מקנה שכר גבוה ב־15% מזה של מסיימי תיכון ללא תעודה. המחקר מצא שתואר ראשון מקנה הכנסה של 29% יותר משל בעלי תעודת בגרות בלבד. מכאן עולה שההשכלה כביכול משתלמת, אבל להערכתי, זוהי היסטוריה.



בייביסיטינג

בעולם העסקי, החוץ ציבורי, זנחו זה מכבר את הדרישה להשכלה גבוהה. בסקטור העסקי רוצים לעשות כסף, הרבה כסף, מהר ועכשיו. הגישה האת מאפשר לצעירים החיים את עולם הדיגיטל למצוא פתרונות מועילים למערכת הכלכלית העולמית והביקוש לצעירים אלה גובר בקרב חברות הענק הלאומיות והרב־לאומיות. הן מוכנות לשלם שכר גבוה ביותר עבור ידע ויכולת מוכחת ליישום - משכורות גבוהות פי שניים עד פי חמישה מהשכר שאליו הגיעו הוריהם, עם ההשכלה האקדמית והקריירה העשירה וארוכת שנים, במיוחד לבעלי תארים ויכולת בתחום הבינה המלאכותית.

מרבית הידע הדיגיטלי האמור אינו נרכש בבתי הספר הממלכתיים והמיושנים, המוחזקים כבני ערובה על ידי ארגוני מורים ארכאיים, שממשלות ישראל רועדות מפניהם ומהאפשרות שלא יספקו שירותי בייביסיטר לילדים עם פתיחת שנת הלימודים הרשמית, מה שעלול לפגוע במשק הישראלי. נכון, מערכת החינוך לא נועדה להשיא תשואה כספית על ההשקעה בחינוך, אלא לבנות חברה טובה יותר ולאפשר לתלמיד להשתלב בסביבתו המידית והרחבה, בסביבה תרבותית ורב־תרבותית. אך גם מטרות אלה לא מושגות במלואן, ולראיה האלימות הגוברת ברחוב, בכבישים וברשת.

כדי לקיים מארג חברתי בריא, צומח ושוויוני יותר, דרושים תקציבים. תקציב משרד החינוך לשנת הלימודים הנפתחת השבוע עומד על יותר מ־62 מיליארד שקל ברוטו. המדובר בגידול של 7.6% בתוך שנתיים. מתוכו, 1.7 מיליארד שקל הולכים למטה משרד החינוך. עלות החינוך הקדם־יסודי, שחשיבותו לא נתונה בספק, עומדת על כ־7.2 מיליארד שקל. בתחום זה יש לישראל הישג גדול, עם 100% חינוך חובה לבני 3 - מקום ראשון בקרב 36 מדינות ה־OECD. ילדים בני 4 עם 98.4% - מקום שלישי בקרב 42 מדינות שנסרקו. תקציב החינוך המיוחד עומד על כ־7.9 מיליארד שקל ותקציב בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים עומד על כ־15.8 מיליארד שקל.

תלונות הורים על כך שאין מי שיקבל פני הילדים לאחר הלימודים הפורמליים, הביאו להגדלת תקציב הבייביסיטינג הבלתי פורמלי, באמצעות חוגים אחר הצהריים, בעיקר בפריפריה החברתית, סבסוד צהרונים בגני ילדים ובכיתות א'־ב' בפרישה כלל ארצית, כולל ארוחת צהריים. עוד במסגרת הבייביסיטינג - קיצור עשרה ימי חופשות בבתי הספר ובגני הילדים, עם תוכנית העשרה בחגי האביב והחורף. כך נהנית הפריפריה החברתית מהאפשרות לצאת לעבודה בשכר מינימום, כשהמדינה מבטיחה לדאוג לבייביסיטר ודואגת שאתם ההורים תישארו בפריפריה בזמן שהאוכלוסייה החזקה נהנית ממנעמי ההזדמנויות במרכז הארץ.

מצב נפיץ

צפוף בכיתות בבתי הספר היסודיים. בממוצע, 28 תלמידים בכיתות הנמוכות - מקום שמיני מקרב 35 מדינות על פי ה־OECD בשנת 2015. אחת הסיבות לצפיפות בישראל היא שיעור הילודה והריבוי הטבעי של האוכלוסייה הצעירה. הגדלת תקציב החינוך בקושי מדביקה את קצב הגידול באוכלוסייה - 2% לעומת 0.6% במדינות ה־OECD. זאת הסיבה שלמרות תקציב החינוך הגבוה, ההוצאה הממוצעת עבור כל תלמיד נמצאת במקום ה־29 מתוך 31 מדינות ועומדת על כ־4,432 דולר לשנה לתלמיד, נכון לשנת 2014. שכרו של מורה עם הכשרה מינימלית בתיכון הוא בין הנמוכים בעולם בקרב מדינות הייחוס - מקום 24 מתוך 33 מדינות. לעומת זאת, שכרו של מורה אקדמאי דווקא במקום טוב יחסית - תשיעי מבין 26 מדינות.

עם שכר כזה, ברור שהמערכת אינה מושכת את המוכשרים ביותר ולכן גם אינה בנויה להתחרות בידע הנצבר במהירות לא רק במערב, אלא גם בסין ובהודו, שבכל אחת מהן מכשירים כ־350,000 מהנדסים בשנה. בייביסיטר אינו עוזר להקים מערכת שתתחרה בעולם הדיגיטלי החדש. שר החינוך נפתלי בנט מבין שאנחנו חייבים להתקדם כדי להיות בחזית העולם הטכנולוגי. לשם כך קידם את תוכנית חמש יחידות במתמטיקה, אם כי לא ברור אם היא הגיעה למרכז העשיר או לפריפריה הנזקקת.



על פי ה־OECD, המסתמך על מבחני PISA, תוכנית להערכה בינלאומית של תלמידים, הישגיהם של בנים במתמטיקה נמצאים במקום ה־36 עם 474 נקודות, כמעט בתחתית הסולם, לעומת 494 נקודות בממוצע במדינות ה־OECD. אצל הבנות המצב טוב יותר - 466 נקודות לעומת 486 בממוצע במדינות ה־OECD. את הרשימה מובילות סינגפור, הונג קונג, טייוואן, יפן, שווייץ, אסטוניה וקוריאה הדרומית. שם לומדים יום לימודים ארוך, פורמלי, חמישה ימים בשבוע, לא במסגרת בייביסיטינג שלא יוצא ממנה דבר וחצי דבר.

שיעור הלומדים מדעים, מתמטיקה וסטטיסטיקה בישראל נמצא זהה לממוצע של האיחוד האירופי - 6%. בראש הרשימה עומדות בריטניה והודו עם 15%, גרמניה וניו זילנד עם 10%, אירלנד 9%, שווייץ 8% ואוסטריה 7%. אם נעבור להנדסה אזרחית, לימודי תעשייה, ניהול ובינוי, בישראל השיעור הוא 20% לעומת 16% ב־OECD. מובילות את הטבלה מקסיקו עם 27%, רוסיה 24%, גרמניה וקוריאה הדרומית 23%, אינדונזיה 22%, צ'ילה, סלובניה, קולומביה וליטא עם 21% ואוסטריה ופינלנד כמו ישראל. לא נלאה אתכם, אבל באומנות ובלימודים הומניים בישראל רק 8% לעומת 11% במדינות ה־OECD.

יש סיבות רבות לכך שישראל משתרכת מאחור. בשל המבנה ההטרוגני של ישראל, על רקע הכוח הפוליטי של אוכלוסיות חרדיות בעיקר, המיצוב של ישראל נמוך. בישראל, שיעור בנים שאינם לומדים, עובדים או עוברים הכשרה מקצועית בקרב בני 15־19 עומד על 8.6% לעומת 5.9% במדינות ה־OECD. כלומר, יש הרבה צעירים שלא עושים דבר ולא יתרמו לחברה ולמשק, למעשה יהפכו לנטל על החברה. בקרב בנים בני 20־24 בישראל, המדובר ב־15.2% לעומת 14.8% במדינות היחס. בקרב בנות, 20.8% לעומת 17.5% במדינות היחס, בהתאמה. העובדה שיש בישראל צעירים שאינם לומדים ולא עוברים הכשרה מקצועית, היא אחת החוליות החלשות של החברה הישראלית. צעירים אלה אינם משתתפים בעשייה ובבניית המשק, אינם מסוגלים לכלכל את משפחתם ונשענים על קצבאות שאולי היום קיימות בשל הקואליציה הנוכחית, אבל עלולות להיגמר בקונסטלציה פוליטית אחרת.

למרות האמור, מחזיקים 47.4% מהצעירים בישראל בגיל 25־34 בתואר ראשון לפחות, כמו בארה"ב, לעומת 43.1% במדינות ה־OECD. מי שמובילה היא קוריאה הדרומית עם כ־70%, מעל קנדה ויפן עם כ־60%. אבל בקרב בני 55־64, ישראל נמצאת במקום ראשון, עם 47.6%, לפני קנדה (46.2%) וארה"ב (41.9%), בעוד ממוצע ה־OECD עומד על 26.5%. אלה השיירים של הדור הישן, של העלייה מחבר העמים, שבקרוב תצא לפנסיה. המדובר במשכילים שלרוב קיבלנו במתנה בשווי עשרות מיליארדי דולרים ממדינות בחו"ל. זוהי אוכלוסייה שראתה בלימודים תכלית אינטלקטואלית וחשובה לקריירה. דור זה הולך ונעלם. תחתיו צומח דור דיגיטלי שאינו זקוק לתארים, ובתווך יש ציבור גדול של בורים ועמי ארצות.

משרד החינוך חייב להרים את הכפפה ולפעול להקטנת הקיטוב בהכנסות והפער הגדל ברמת החיים. מצד אחד נמצאים אלה שהשכילו לרכוש מקצועות עדכניים ולהוביל את הטכנולוגיה העולמית. בזכותם, כמעט כל חברה בתחום הרכב העתידי פותחת סניף מחקר ופיתוח בישראל. מצד שני נמצאת שכבה גדולה של צעירים שאינה חשופה למקצועות ליבה כמו מתמטיקה, אנגלית ומחשבים. זהו מצב נפיץ. במקום ביביסיטינג, חייבת מערכת החינוך לעבור לחמישה ימי לימוד מלאים וארוכים בשבוע, במקביל לחמישה ימי העבודה של ההורים, גם במחיר התנגשות בארגוני המורים. לשם כך דרושה מנהיגות.
print gohome
print
--%>