ט' תשרי, תשע"ט | 18.09.2018 | 18:59

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
הרמן-מוסרי
מרסל מוסרי
09/10/2018
כיצד השכנים בבניין ברמת אביב קיבלו את השלט הזה על דלת ביתנו?
 
כשגור ואני החלטנו לעבור לגור יחד (שבוע בלבד אחרי ההיכרות שלנו, אבל זה כבר סיפור אחר), התחלנו לחפש דירה. תחילה הוא גר איתי ביפו, אהובתי השנויה במחלוקת, אבל הוא התקשה להתאקלם ברעש שלה. גור הוא עדיין ילד מושב שחלומו (שבקרוב נגשים אותו) לעבוד בלול, לחלוב פרות ולטעת עצים. היה קשה לו להתמודד עם האבק, הצפצופים ומקומות הבילוי החדשים שנפתחו תחת ביתי אז, סמוך לשוק הפשפשים.

"אני לא יכולה לעבור למושב", הודעתי לו. רק התחלתי להכיר את הבחור, עדיין לא הענקתי לו את לבי. חשבתי לעצמי שזו הרפתקה מסוכנת שעוד תסתיים אחרי כמה חודשים בספר. הודעתי לו באופן רשמי: "כל החיים שלי פה. מצטערת, תצטרך ללמוד להתמודד".

גור טוב הלב חרש ימים רבים את אתרי חיפוש הדירות, עד שהגיע לאחת ברמת אביב הישנה. הוא קרא שהיא מוקפת דשא, וציוצי ציפורים נשמעים בכל בוקר. אותי זה הצחיק, כי הכרתי את הרחוב. אכן, יש ברחוב מדשאות אבל גם קניון גדול במרחק יריקה. ובכל זאת, גור התעקש שאתן צ'אנס ואסכים לצאת מיפו שלי.

הסכמתי. הלכנו לראות את הדירה. אני מודה שמחבר המודעה היה נאמן למציאות: הדירה באמת הייתה שקטה, מוקפת ירוק וציוצי ציפורים. אומנם הייתה ישנה מאוד, אבל כשנכנסו בדלתה הרגשנו בבית. עוד באותו היום סגרנו חוזה עם בעל הדירה, אף על פי שהביט בנו בזלזול ואמר: "איש ים וסופרת, ממה אתם מתפרנסים?".

יותר מזה: הוא דרש לראות תלושי שכר. היום אני די מתחרטת על שנתתי לו להציץ בהם, אבל גם שמחה. מתחרטת - כי מי הוא בכלל? שמחה - כי נראה לי שהוא התקנא כשראה את הסכומים שאנחנו מרוויחים.

עברנו לדירה. השכנים היו מהאסכולה הישנה. נזהרנו לא להשמיע רעש בזמן המעבר. אפילו לקחנו חברת הובלות די יקרה שהבטיחה שלא יהיו נזקים לבניין. אכן, הם עמדו במילה שלהם. ובכל זאת, אחת השכנות יצאה מדירתה ושאלה: "מה זה, ב–11 בבוקר מעבירים דירה?". חייכתי אליה ואמרתי: "נעים מאוד, אנחנו השכנים החדשים". היא הביטה בי, גייסה חצי חיוך והשיבה: "אני מקווה שלא יהיה פה ברדק, העציצים חדשים".

למחרת, כשגור יצא לעבודה ואני תליתי את השלט החדש על הדלת, "הרמן–מוסרי", ירד במדרגות אחד השכנים, בן 70 בערך. "שלום לך", הוא בירך אותי.

"שלום", חייכתי לעברו, "נעים מאוד".

הוא הביט מיד בשלט: "הרמן? שם משפחתך הוא הרמן? גם המשפחה של גיסתי היא הרמן. מהיכן אתם במקור?".

לא הייתה לי תשובה מדויקת, הכרתי את גור בדיוק חודשיים. כל כך הרבה שאלות שלא הספקתי לשאול אותו עלו בי פתאום. "למעשה, אני מוסרי. בן זוגי הוא הרמן", עניתי.

"מוסרי? זה מעדות המזרח?", הוא התעניין.

"אולי מתישהו אהיה הרמן", התלוצצתי.

השכן לא צחק. "ושמך?", הוא שאל.

"מרסל", עניתי, "נעים להכיר".

"מרסל הרמן, מי יאמין לך?", הוא גיחך והלך לדרכו.

אולי זו הייתה בדיחה שמתאימה לשנות ה–50. ייתכן כי באמת ניסה להצחיק אותי. יש גם אפשרות שזו הייתה גזענות. אבל באותו היום מחקתי את השם "הרמן" מהשלט. השארתי רק "מוסרי" והוספתי למעלה בטוש זוהר: "בס"ד" ו"מצווה גדולה להיות בשמחה". שיתמודדו.

***

השנה החדשה בפתח. זו השנה שבה אצרף לשם משפחתי בגאווה רבה את שם משפחתו של גור, אהובי. מאז הוא כבר סיפר לי על ילדותו. על סבו וסבתו בחיפה שלא נתנו לו לקום מהשולחן עד שסיים שלוש פרוסות של עוגת גבינה. על אביו שלימד אותו לדוג ולהחזיר מכות לפושעים. ועל אמו שעלתה השמיימה כשהיה עוד ילד.

מאז גם נתתי לו את לבי. הוא הציע לי נישואים ביקב יפה אל מול הרי גולן, לימד אותי לאכול גפילטע פיש ורקד איתי באירועים תוניסאיים של משפחתי. מאז ניתקתי כל קשר עם נגעים בלתי רצויים מעברי, וחיזקתי את הקשר שלי איתו. חיבור של נפש, גרעין של אמת. וזו השנה שבה אעמוד תחת חופה ואוהב את המושבניק הזה כשייתן לי מהיין ויקדש אותי, כמו שההרמנים והמוסרים קידשו דורי דורות אחורנית.

חצי שנה אחר כך עזבנו את רמת אביב. הרגשתי כי דווקא במעוז הנאורות והתרבות יש פחד מהשונה. נראה כי בבניין ההוא אנשים היו בעלי חוש ריח מפותח במיוחד כלפי האחר. עברנו לדירה קטנה בבת ים, מול הים. מיד אחרי החתונה גור יבנה לי בידיו את הבית שעליו חלם - במושב.

הייתה זו גם שנה של עליות וירידות. פחדתי מזקנתו של אבי שהתפרצה לה ביום אחד. בכיתי עם אמי כשסירבה לקחת ממני כסף כדי לחגוג לי את החינה. היא התעקשה לפתוח את חסכונותיה. למדתי לאהוב את אביו של גור ואשתו כאילו תמיד היו חלק ממני. חיתנתי את אחותי ובת זוגה, ובקרוב מאוד אהפוך לדודה בפעם החמישית. אני מלטפת את בטני בכל לילה בציפייה שגם אצלי ייקלט איזה שמנמן קטן.

בשנה הבאה אפסיק לבנות את עצמי ואתחיל לבנות משהו טוב יותר: עתיד לילדי. בית משותף עם גור. אכתוב על נאמנות, על פשרות, על אהבה ללא תנאים, על קבלה שלמה ועל השלב השני בחיי. אולי סוף–סוף התבגרתי?

ומה אאחל לכם, קוראי? בעיקר שנה של צחוק. תצחקו על הממשלה. על האנשים חסרי המודעות העצמית. על אלה הלוקים בגזענות. על הטוקבקיסטים שחושבים שהם יודעים הכל. על המושחתים. על מצבכם הכספי. ואפילו על הנציגה שאומרת: "אני מיד אנתק אתכם מהשירות, אבל לא תרצו להרחיב את החבילה?".

מצאתי שצחוק בריא יותר מכל. אאחל לכם לצחוק סביב שולחן החג וגם לאחריו. גם באמצע בכי וגם במעשה אהבה. ובעצם צחקו תמיד, לא רק בתחילתה של השנה. סבי ז"ל אמר פעם שאם אצחק במוצאי השבת, העולם יצחק אלי כל השבוע. וגם צ'אק סיגרז כתב שמוטב לחיות ללא זמן, כי לוחות שנה הם לזהירים שבאנשים, לא לאלה מלאי התשוקה.

נתראה בשנה הבאה, מרסל מוסרי, בקרוב גם הרמן.
print gohome
print
--%>