י"ג תשרי, תשע"ט | 22.09.2018 | 04:58

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
אש, רוח ושירים
אבי קורן
09/08/2018
אם היו בארצנו משפחות אצולה, תרצה אתר הייתה בת האצולה הכי נאצלת. 41 שנים חלפו מאז נפלה אל מותה המשוררת המוכשרת, בתם היחידה של נתן אלתרמן ורחל מרכוס, ומקומה עדיין נפקד
 
פרולוג

ישבנו כמה חברים אצל אסנת כשתרצה הגיעה עם בעלה ועם כרסה בין שיניה ועם שיר חדש שהביאה.



אודמות אודמות לי צמותייך

בבוקר כעדי.

בצחוק אדום של שמש מטיילת.

ובלילות את זוויות עינייך, ילדתי,

הוא מכסה באדמומית,

יונה שלי. צוצלת

("שיר שלכת אדומה" / תרצה אתר)



לא התאפקתי ושאלתי אותה מה יש לה עם הצוצלת, שכבר כמה שנים לפני כן בלהקת הנח"ל היא הכניסה לשיר שלה.



הביטי, טל יורד לו.

על גג צוצלות כבר עומדות (צוצלת!)

ילד קטן בוכה לו.

ודאי מפחד לבדו.

חלומות שקיומם גדול מן העולם

ושלוותם של החיים ומלמולם הרך...

איי, הפלתי אותך!

("אחד חולמני" / תרצה אתר)



טוב, מיד זכינו להרצאה משעשעת ועתירת ידע על הציפור הזו שנקראת גם "תור העיר". תודו ש"תור העיר" או "דאבסיה דאחקה", כמו שהיא נקראת בערבית ופירושה "תור התמרים הצוחק", לא נשמע טוב כל כך בשיר. משום כך זכתה הצוצלת בכבוד להופיע, ואפילו בשני שירים. מה גם שהיא נקראת ככה מפני שהקול שלה נשמע כמו צלצול, ושרואים אותה הרבה בתל אביב, העיר שבה נולדה, גדלה, חיה וגם מתה תרצה אתר.

הצוצלת הובילה לשיחה על המורים שלנו. "היה לי מורה מעולה לטבע", היא אמרה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שבשירים שלה יש לא מעט ציפורים ופרחים.



ובאביב

הסביונים,

אישים קטנים שראש לבן להם

אחר מותם

גדלים לא לגובה רב

וכבר אינם

("שיר אביב" / תרצה אתר)

נכון, יש גם מוות בשיר. אבל אז, כשישבנו אצל אסנת פז ותרצה אתר נתנה לה את "שיר שלכת אדומה", החיים נשמעו מתנגנים ומתרוננים ונראו מלאי הבטחות טובות. והיו כאמור הרבה צחוקים. למשל כשחיקתה את המורים שלה וסיפרה בין השאר:



"את המורה למתמטיקה לא סבלתי. אף פעם לא הבנתי למה שני אנשים יוצאים לבדם לדרך וממש לא היה אכפת לי אם זה מנקודה איקס או מנקודה וויי. גם לא עניין אותי במיוחד באיזו נקודה הם ייפגשו. יותר סקרן אותי לדעת אם הם ידברו כשייפגשו. ואם כן, אז על מה ידברו".


תמונה ראשונה

אם היו בארצנו משפחות אצולה, אין ספק שתרצה אתר הייתה בת האצולה הכי נאצלת. בתם היחידה של נתן אלתרמן ענק הענקים ושל רחל מרכוס מהבכירות, המוכשרות, הדעתניות והמוערכות ביותר בתיאטרון הישראלי.



באור ומטר השדרה מסורקת

דברי, ירוקה, רעשי רעשי.

ראה, אלוהי, עם בתי הצוחקת

אני מטייל ברחובך הראשי

("שדרות בגשם" / נתן אלתרמן)



כבר כשהייתה תיכוניסטית צעירה עמדה תרצה אתר על במת תיאטרון הקאמרי. היא השתתפה רק כניצבת, מה שקרוי סטטיסטית בהצגות כמו "מריוס", שבה גילמה אמא שלה את אחד מתפקידיה הבלתי נשכחים. אני זוכר אותה ועוד נער צעיר אחד שניצב לצדה ושאז עוד כתבו בתוכנייה ששמו צדוק צרפתי. מאז הפכו שני "ילדי הקאמרי", תרצה אתר וצדי צרפתי לידידים קרובים מאוד.

כשהתגייסה היה ברור שהמקום שלה הוא בלהקה צבאית. מי שזכתה בה הייתה להקת גיסות השריון. זו הייתה זכייה כפולה, מפני שאחת כמו נעמי פולני שביימה, עיבדה וניהלה מוזיקלית את הפזמונים לא תניח לבת של אלתרמן עד שזו תשכנע את אבא שלה לכתוב שיר ללהקה. אלתרמן, שכבר הרבה שנים חדל לכתוב פזמונים, נעתר לבתו היחידה והאהובה.

הוא כתב במיוחד שיר לתוכנית שנקראה "יותר מדי אבק". ככה זכינו כולנו בשירם של אלתרמן וארגוב, שהרבה חובבי זמר מציינים אותו כשיר הישראלי היפה ביותר שנכתב פה. שיר שזכה לעשרות ביצועים, בין היתר של התרנגולים, חנן יובל, אריק איינשטיין, שלמה ארצי וברי סחרוף. אבל הביצוע המקורי שייך כאמור ללהקת גיסות השריון ולסולנית תרצה אלתרמן, היא תרצה אתר.



נזמר נא את שיר אליפלט

ונגידה כולנו בקול:

כאשר עוד היה הוא רק ילד,

כבר היה הוא ביש גדא גדול.

בו שכנים ושכנות דיברו דופי

ואמרו שום דבר לא יועיל -

אליפלט הוא ילד בלי אופי,

אין לו אופי אפילו במיל.



אם גוזלים מידיו צעצוע,

הוא נשאר מבולבל ומחייך.

מחייך מבלי דעת מדוע,

וכיצד ובשל מה זה ואיך.


תמונה שנייה

לא היה נסיך מושלם וראוי יותר מעודד קוטלר לשאת לאישה את תרצה, בת האצילים. שני הצעירים היפים והמוכשרים התחתנו, לא לפני שאבי הכלה נתן את ברכתו. זה מה שמספר עודד קוטלר בספר שלו:



הוא קם. מלך, לא היה לי כל ספק. יתגלגל לו בביב שיכורים על מדרכת הרחוב, לעולם יהיה מלך. הוא מושיט לי את ידו בחום ובלבביות שלא ציפיתי להם ומביט בעינַי שעה ארוכה... מכאן ואילך השיחה קולחת. תחושת החגיגיות נשארת בעינה, אך הפחד נעלם וההשערה שחודרת להכרתי שהאודישן הצליח... הוא קם לחבק אותי... במדרגות אומרת לי תרצה: "הוא כבר אוהב אותך, ידעתי שככה זה יהיה".



החתונה המלכותית, כזו שכיום אנחנו נוהגים להכתיר כ"חתונת השנה", נערכה ברוב פאר, ונהרו אליה כל המי ומי של שנות ה־60.



בצד האולם, על מרפסת קטנה, ישבה חנה רובינא ושאפה אוויר. לרגליה כרע חתנה אורי זוהר, הניח את ראשו על ברכיה וחזר ואמר לה, שיכור כלוט: "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך", והיא רק ליטפה את ראשו וגיחכה.

("ימים רבים לא יכסו" / עודד קוטלר)



אורי זוהר היה נשוי באותה עת לאילנה, בתה של חנה רובינא מיחסיה עם אלכסנדר פן. עוד סוג של אצולה, אם כי אמא ואבא של אילנה מעולם לא נישאו זה לזה.

אבל דווקא נתן אלתרמן - האיש שהשיא את בתו יחידתו ושבעיקר לכבודו הגיעו כל הגדולים והחשובים - הרגיש ביום הגדול ההוא משהו שאולי רק ענקים כמותו מסוגלים להרגיש.



בהמולת חתונתה - אולם גדול של אמידים בצפון תל אביב - נראה אביה מהלך סהרורי, כמי שנקלע בטעות, עצוב אל תוך עצמו, נחבא מעיני בתו... באו רוזנים, באו שועי ארץ. לכל אחד מהם הוא חייב, לכל אחד משלם, רוחו בל עמו.

שתה וחייך כרובוט. לחץ ידיים למאות. לבי שתת אליו מרחוק. פתאום, כנמלט ברגע אחרון, ניגש אלי ואל בת־אל: "ניסע ליפו. יש שם תערוכה". היי"ש דלק בגרונו. נסענו ליפו.

שום תערוכה.

("חמישים חסר אחת" מתוך "נתן היה אומר" /

יעקב אורלנד)


אתנחתא

כשהנישואים האלה הגיעו אל סופם, נפער כנראה בתרצה הסדק הראשון. זה היה בניו יורק, לשם נסע הזוג מיד לאחר החתונה כדי ללמוד משחק. תרצה נשברה. היא פרשה מהלימודים וכדי להתגבר על הדיכאון שהתחיל מחלחל בה בעיר הגדולה והזרה שבה איש לא מכיר אותה ואת הייחוס שלה, התחילה להיעזר בכדורים שנתן לה הרופא. כמה מהם להרגעה, אחרים לשינה ואחרים להתעוררות.



הבית שלנו, החדר האחד, ידע לפתע רגעים רבים של עצב, מתח ובדידות. הדיכאון, שבתסמיניו הראשונים סירבתי להכיר, לא איחר אף הוא לפלוש אל חיינו בעוצמה רבה, וצעד־צעד הרים חומה ביני ובינה.



ככה כתב עודד קוטלר.



ונתן אלתרמן, האיש ששנים לא יצא מהארץ, מיהר וטס לניו יורק אל בתו. בפתאום נסע ובמיד חזר. סיפר ידידו יעקב אורלנד.



האגדה מספרת שכשחזר, פתאום היה הראש שלו כולו שיבה.



ובמעלה המלך ג'ורג', שמאלה לעבר אלנבי ובמנגד לכיוון ביתו, החל נתן מתייפח לתוך עצמו בשניקות־פתע ובהינתקות ממני ובהישענות חוזרת על כתפי... איש מבין רעיו לא ראה אותו בוכה מעולם. אני ראיתי. אלוהים, סלח לי זאת...

ואז אחז בידי ולחצה בכוח רב אל לוח השולחן, ובקול סדוק ורסוק, כאבנים מתפוררות...מיסמר אל תוך פני כפטישים, את אשר כה היטב זכרתי:

"עוד יבוא יום שמחה, בתי,

עוד גם לנו בו יד וחבל.

וצנחת על אדמת בריתי

ואלי יורידוך בחבל.

לא הבל הבלים, בתי.

לא הכל הבלים והבל"

("קשים האבות למות" מתוך "נתן היה אומר" /

יעקב אורלנד)



אחר כך התחתנה תרצה עם בנץ' סלור, כתבה שירה ופזמונים ותרגמה המון מחזות לתיאטרון וגם ילדה את יעל ואת נתן, הוא "נוני נוני אין כמוני".





דוד אחד הלך הימה,

מה חיפש שם, מה מצא?

זברה־גור? חולצת פיג'מה?

לחם־קימל עם ביצה?

לא,

הדוד מצא את

נוני,

היושב ומשתזף,

נוני, נוני, אין־כמוני,

נוני, ילד

על־הכיף!

(תרצה אתר)



עודד התחתן עם לאורה ריבלין ואחר כך עם אורדית, שהיא בת דודה של תרצה אתר. הם נשואים כבר יותר מ–40 שנה.




אפילוג

אני נזהרת מדברים נופלים

מאש, מרוח, משירים

בתריסים כל מיני רוחות מכים

כל מיני עופות מדברים

("שיר הנשמרת" / תרצה אתר)



יאק סלומון הגיע אלינו לביקור בניו יורק, שם היינו בשליחות של הקרן הקיימת לישראל. יאק היה נשוי לדניאלה הוד, שכמה שנים קודם לכן הייתה מלכת ישראל או נערת היופי או משהו כזה, ושדמותה הופיעה במשך שנים על קופסאות שימורים. דניאלה נולדה בשם דניאלה מרכוס. אבא שלה היה אח של רחל מרכוס ותרצה הייתה בת דודתה. נסעתי לשדה התעופה קנדי כדי להביא את יאק, וכבר בדרך אלינו הביתה הוא סיפר שהייתה אתמול תאונה ושתרצה נפלה מחלון הבית שלה בכיכר היל ונהרגה.

אחר כך התחילו לרוץ השמועות, אבל זה ממש לא חשוב. כי ב־7 בספטמבר לפני 41 שנים איבדנו את אחת היוצרות האהובות והמוכשרות שלנו, והיא הייתה רק בת 36.



אתה עוד תרקוד ותשמח ילדי,

אתה עוד תשיר שירי־זמר לרוב.

אתה עוד תשיש ותגיל, ידידי

ויהיה לך טוב.



אתה עוד תשמח עד טירוף, בחור

אתה עוד תרקוד ברחובות כמשוגע.

אתה עוד תראה שבסוף הסיפור

עוד יהיה לך טוב.



אתה תיפטר מן הכל, ילדי

אתה לא תראה את פנַי החיוורים.

אתה תצפצף על הכל, ידידי,

כמו כל הגברים.



אני כבר הולכת, שלום, ילדי,

גמרנו עם כל הדמעות, זה הסוף,

תשמח שהלכתי, תראה, ידידי,

איך יהיה לך טוב.

("שיר עידוד" / תרצה אתר)
print gohome
print
--%>