י"ז תשרי, תשע"ט | 26.09.2018 | 17:50

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
אפרוריות כללית ורעש משחקנית השנה - מירי רגב: סיכום שנה בקולנוע
מאיר שניצר
09/08/2018
העובדה ששרת התרבות הצליחה לגרור את מרכיבי תעשיית הסרטים המקומית (שלא ממש מעניינת אותה), מפיקים, קרנות תמיכה, ויוצרים לרצף של תגובות נגד מהזן המזדעזע, אפילו שיחקה לידיה טוב יותר מאשר ההצהרות שלה עצמה
 
אפשר להתווכח עד ראש השנה הבא מהו הסרט הבולט של השנה החולפת בקולנוע הישראלי. גם תואר שחקן השנה עדיין לא סגור סופית. אבל על בחירה מכרעת אחת - שחקנית השנה - אין מה לערער, אין מה להסס. בפעם השלישית ברציפות, כמו סוויפ בפלייאוף של ה–NBA, המשיכה מירי רגב את מסע הניצחון שלה, שעיקרו מתמצה בתובנה ש"אתם תשרקו לי בוז, אבל במרכז הליכוד, איפה שהעניינים שלי נחתכים באמת, אני כבר המלכה".

מאז חודש מאי 2015, אז מונתה בניגוד לרצונה לתפקיד שרת התרבות, יודעת הגברת רגב למנף את המינוי הממשלתי הזוטר לדעתה לכלל ספקטקל ססגוני, שמגדיר אותה היטב בעיני בוחריה, ובה בעת מגדיר גם את מי שהיא הפכה ליריביה - אנשי תעשיית הסרטים בישראל.

מאותו הרגע שבו השכילה רגב לסמן את הקולנוע כמעוז של האליטה הישנה, היא בעצם מיצבה עצמה כתשובה הנחרצת כנגד אותה האליטה (ולאו דווקא כנגד הסרטים עצמם, שקרוב לוודאי לא ממש מעניינים אותה). העובדה שהיא הצליחה לגרור את מרכיבי תעשיית הסרטים המקומית - מפיקים, קרנות תמיכה, יוצרים - לרצף של תגובות נגד מהזן המזדעזע, אפילו שיחקה לידיה טוב יותר מאשר ההצהרות שלה עצמה. שהרי מדובר כאן במחשבה פוליטית בסיסית, שעיקרה העצמה של ההבדלים בין הצדדים הנצים.

מה שמצדיק את הענקת תואר שחקנית השנה לרגב הוא העובדה שהיא עורכת את כל מופע הזיקוקים הרב–שלבי הזה מבלי שיהיו בידיה סמכויות של ממש לכפות את הפרובוקציות המציקות שלה. במיוחד אמורים הדברים בכל הקשור לתקציבי תמיכה בסרטים, שהיא מאיימת לשלול מאויבי הציונות והפריפריה והמזרחיות, ומה לא.

ככל שהדברים נוגעים לתשע"ח, נרשמה לרגב התפרצות מרהיבה ממש ערב ראש השנה שעבר, כשהיא החלה בהורדה של מטר חרפות דווקא על ראשו של "פוקסטרוט", סרטו של שמואל מעוז, שנראה לה - אף על פי שלא צפתה בו - כיבלית אנטי–ציונית שחובה לנכש מסדר היום הציבורי.



"פוקסטרוט", מה לעשות, הוא בוודאי לא כזה. לעתים נדמה שהוא בדיוק ההפך - עוד גרסה מגלגלת עיניים לתזת היורים ובוכים, שאומצה על ידי השמאל הציוני מיד עם שוך קרבות מלחמת 1967 וראשיתו של "הכיבוש הנאור". "פוקסטרוט", שהוכתר בפרס הבימוי היוקרתי של פסטיבל ונציה, אפילו מרחיב צעד לעומת "לבנון", סרטו הקודם של מעוז (שהוכתר לפני תשע שנים בפרס הגדול של אותו הפסטיבל). שכן "לבנון" ידע להחיל את נוסחת יורים ובוכים על אותם חיילי צה"ל שפלשו ללבנון ביוני 1982. "פוקסטרוט" אינו מסתפק רק בחיילים, ובסרט זה חוסה החברה הישראלית כולה תחת מטריית הצדקנות הציונית.

***

בפרמטרים של הצטיינות בפסטיבלים בינלאומיים, "פוקסטרוט" הוא אכן הסרט הבולט של השנה החולפת, שבה הגיעו לבתי הקולנוע בארץ 30 סרטים חדשים (וכן שני סרטי ילדים, וגם סרט האנימציה "אגדת המלך שלמה"), ש–16 מתוכם, מספר שיא, היו סרטי ביכורים של במאים שקודם לכן לא התנסו ביצירת קולנוע עלילתי.

שבעה סרטים נוספים נוצרו בידי במאים בעלי ותק בן שנים, ולעתים אף עשרות שנים. יצחק צפל ישורון (וסרטו "אלסקה"), מיכל בת אדם ("הדרך לאן"), ערן ריקליס ("מסתור"), שבי גביזון ("געגוע"), רפאל רביבו ("אמור"), ינקול גולדווסר ("שרוכים") ודורון ערן ("רוח חדשה"). למרות הניסיון הרב של קולנוענים אלה, קשה היה לדלות מסרטיהם רגעים וסצינות שכדאי לנצור בזיכרון. להוציא אולי חלקים מסוימים בסרט "געגוע" של גביזון, שבו דמות פתטית, בגילומו של שי אביבי, פוסעת בחוצות עכו בניסיון לחוות את מה שהוחמץ על ידה לאורך מסכת חייה.

עיקר העניין, אם כך, היה בסרטי הביכורים, שלפחות שלושה מהם התבלטו איכשהו מעל רף האפרוריות וחוסר הייחוד של תוצרת תשע"ח. היו אלה "פיגומים" של מתן יאיר, "בית בגליל" שהכין אסף סבן, וגם סרטו של אופיר ראול גרייצר, "האופה מברלין", שהפך למעין בון–טון חברתי, בעיקר בקרב אותן אליטות ישנות שהשרה רגב חוטפת את הג'ננה בגללן.



אף על פי שאין שום חוט הקושר בין העבודות של יאיר, סבן וגרייצר, הרי שמשהו באמירה הדרמטית המונמכת במתכוון של שלושה סרטים מינוריים אלה, היה בו כדי להצית מעט אמפתיה כלפיהם. "פיגומים" מתמקד בהתבגרות כאובה של נער בודד המנסה לסגל לעצמו כלים לביטוי אישי; "בית בגליל" מתבונן באופן מקורי ושנון למדי על החיה המעצבנת הקרויה בדרך כלל זוג צעיר ישראלי. לעומתם, "האופה מברלין" משלב מבטים מגדריים (משיכה הומוסקסואלית) עם חשדנות על רקע לאומי ודתי (יהדות לעומת נצרות, אשמה גרמנית מול קורבנות ישראלית).

ואם ההליכה בקטנות הביאה השנה למספר גילויים של עשייה איכותית, הרי שתופי הטם–טם של היומרנות האינטלקטואלית השיגו את האפקט ההפוך. במיוחד אמורים הדברים לגבי סרט מרתיע במיוחד בשם "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" (עם קרן מור ויפתח קליין), שהתיימר לשלב בין פנטזיית אימים לבין התבוננות מקרוב במנגנון המחולל ספרות קאנונית. גלעד אמיליו שנקר, שזה לו סרטו הראשון, החליט שהוא בשל לכוון טילים בליסטיים לעבר מכלול היצירה של עגנון וקפקא. התוצאות המביכות על הבד מצדיקות את הגדרתו של סרט זה כאחד משני הגרועים השנה.



האחר הוא "אווה", סרטו השני של חיים טבקמן, שנפתולי ההפקה שלו התפרסו על פני חמש שנים ארוכות, שהניבו בסופו של דבר עבודה מרתיעה, המנסה אחת ולתמיד להגדיר את ההבדלים בין ילידי הארץ השורשיים לבין ניצולי השואה, שעצם קיומם פה מדיף ניחוחות של פחד וארעיות. מובן שהיו עוד כמה סרטים ("אנתרקס", "הורדוס איילנד", "משפחה", "רוח חדשה") שמוטב היה שלא היו מופקים כלל. ואם הם כבר הופקו, מוטב היה שלא לגרור אותם אל אולמות ההקרנה.

והיה גם נס "מכתוב". סרט ישראלי מבית היוצר של חנן סביון וגיא עמיר (יוצרי "עספור"), שהריץ לבתי הקולנוע כ–600 אלף רוכשי כרטיסים. מספר דמיוני ממש של צופים, שזכור רק מסרטי המאה הקודמת. שילוב של דאחקות הממוקמות ברובן בתפר הגס של המזרחיות לאשכנזיות, היה די בו כדי להרקיד משמחה את אותם משקיעים סבלניים שעדיין מהמרים על הקולנוע הישראלי כנכס להשקעה. להצלחה פחותה בהרבה זכתה דאחקה נוספת, שעשתה שימושים במתח העדתי. היה זה "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה, שניסה להסתלבט על ידי הבראשית של תנועת ש"ס.

***

מתוך סך כולל של 30 סרטים חדשים, נעשו חמישה בידי נשים. כלומר, קצת פחות מ–17%. ברור שהנתון הזה נמוך מחצי, אפילו מרבע, אבל יחסית לעידנים קודמים אפשר איכשהו לציין שיש בזאת מעין התקדמות בנושא המדמם הזה. לימור שמילה הציגה את ביכורי יצירתה ב"מונטנה". ניסיון פילמאי רב יותר היה להגר בן אשר ("הפורצת"), רוני קידר ("משפחה") ודנה גולדברג (שביימה ביחד עם אפרת מישורי את "מות המשוררת"). ומעליהן ריחפה מיכל בת אדם, ש"הדרך לאן" הוא כבר סרטה ה־12.

במובנים מסוימים מהווה "הדרך לאן" מעין חריג בין חמשת הסרטים המאוזכרים לעיל, משום שהוא מתעסק בהתעמתות רב–שכבתית בין זכר השואה לזיכרון הנכבה, וכן עיון מרובה פנים במושגי הגלות וההדרה. לא בהכרח נושאים שיכולים להסתופף מתחת להגדרה "הנשית". ולא כן ארבעת הסרטים הנוספים שמציגים יחסים טעונים בין אמהות לבנותיהן, וכן יחסים לסביים.




ואם שחקנית השנה כלל לא עמדה הפעם למבחן בד, לא כך פני הדברים אצל הגברים. אלה ממשיכים, כמו תמיד, לקבל תפקידים מאתגרים, ולפחות ארבעה מהם - שני חסרי ניסיון ושני מקצוענים - הפגינו במרוצת סרטי תשע"ח מיומנות ראויה לציון. הלא מקצועיים - אשר לקס ואדר חזאזי גרש, שהופיעו (בהתאמה) ב"פיגומים" וב"מוטלים בספק", גילמו נערים בשלבי התבגרות מתקדמים. לעומתם, המקצוענים דב גליקמן ונבו קמחי, שחלקו יחד את התפקידים הראשיים ב"שרוכים", השיגו על הבד סוג של איזון עדין. גליקמן בתפקיד אב אחראי, אבל חולה מאוד; לעומתו, קמחי מגלם את בנו המאותגר בשכלו, אך הבריא בגופו. ואכן, הקשר הזה בין גוף ונפש, נושאו הנסתר של "שרוכים", הוא שמסייע לו להפוך לסרט הישראלי הבולט בשנה שדופה שכזו.
print gohome
print
--%>