לאט־לאט מתפזר העשן המשפטי בסוגיית חאן אל־אחמר. מי שבאמת מתעניין בצד ההומניטרי של האירוע יכול לשמוע בין השורות את חלקה הבזוי של הרשות הפלסטינית בניהול מאבק “זכויות האדם” כביכול עבור תושבי המאחזים הבלתי חוקיים של הבדואים במרחב ירושלים מזרח.



כמי שביקר מספר רב של פעמים במאחזים אלו, במיוחד בקיץ ובחורף, ניתן לומר בוודאות כי אלו המתגוררים במאחזים אינם שותפים ללהט שמייצגים שלוחיהם לכאורה בפני בית המשפט העליון באשר לרצון להתקבע דווקא באתרים הקיימים. מדובר במקבצים דלים ובבינוי עלוב שבקושי מאפשר מגורים בכבוד. וכפי שגם פסק בית המשפט רק אתמול – הקרבה לכביש, מעבר להיותה מסוכנת מאוד, איננה מאפשרת הסדרה ראויה.
 
במהלך הימים האחרונים נחשף כי חלק נכבד מתושבי המקום היו מעדיפים את ההסדרה המוצעת על ידי המדינה. הסדרה זו תשפר לאין ערוך את תנאי חייהם, תספק להם תשתית ביוב, מים וחשמל סדירים ותרחיק אותם מכביש 1 הסואן.
 

למה אם כן קולם לא נשמע? משום שהרשות הפלסטינית אינה רוצה שתשמעו את הקול הזה ומאיימת באופן בוטה ואלים על הבדואים כדי להשתיק אותו. ואילו ארגוני השמאל ופרקליטיהם הצדקנים עוצמים את העיניים ואת האוזניים ומשמשים שופר של הרשות - ושלה בלבד.
 
המאבק ה”הומניטרי” אינו אלא ניסיון לבלום את ההתיישבות הישראלית במרחב פאתי המזרח של ירושלים, והבדואים אינם אלא פיונים חסרי מעמד שמנוצלים על ידי גורמי הכוח הפלסטיניים, נוסעי רכבי היוקרה. אלה שבמקביל למאבק בחאן אל־אחמר “טיפלו” בחברי שבט הג’הלין המתגוררים בהתיישבות בדואית דומה בשטחי הרשות במרחק לא רב מחאן אל־אחמר – תוך הריגה של בן השבט בירי. זאת כמובן ללא הפרעה מצד בג”ץ ובצלם.

הכותב הוא היועץ המשפטי של תנועת רגבים