י"ב תשרי, תשע"ט | 21.09.2018 | 01:28

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
ישראל יצאה מחוזקת מהעימות עם טהרן, אך כדי לנצח נצטרך את ארה"ב
אלון בן דוד
09/07/2018
צה"ל איחר בכמה שנים לזהות את הפוטנציאל המאיים בהתפשטות איראן, אך מאז תחילת 2017 בוצעו יותר מ־200 תקיפות בצפון. עם זאת, לא נוכל להוציא אותה מסוריה לבד
 
לרגע היה נדמה השבוע שאפילו הרמטכ"ל מרשה לעצמו להיכנס לאס"ק (אווירת סוף קורס, למי שלא מכיר): גדי איזנקוט נשמע משוחרר, נראה מחויך מתמיד, ואפילו הקמטים החרושים במצחו התיישרו קצת. אבל לרמטכ"ל בישראל אין באמת יכולת להתרווח עד לרגע שבו עונדים דרגות רב־אלוף לבא אחריו. שעות אחרי החיוכים הוא כבר נאלץ לבטל תוכניות, כשברקע דיווחים מסוריה על עוד תקיפה ישראלית של מטרה איראנית.

כמו כל רמטכ"ל בחודשיו האחרונים, גם איזנקוט מתחיל להסתכל על המורשת שישאיר, והמערכה שהוא מוביל נגד איראן תהיה נדבך מרכזי בתוכה. בשנה שעברה, כשהחלה להסתמן הכרעה במלחמה בסוריה, זיהתה איראן את ההזדמנות לשדרג משמעותית את ההתבססות שלה שם. מפקד גיס אל־קודס, קאסם סולימאני, התחיל להזרים מיליציות שיעיות לשטח סוריה ולצדן יכולות צבאיות מתקדמות. במקביל החל להקים תשתית אזרחית של מסגדים, בתי ספר ובתי מדרש שיעיים.

צה"ל, שאיחר בכמה שנים לזהות את הפוטנציאל המאיים בהתפשטות האיראנית, הבין שחייבים לפעול, ובמחצית 2017 הציג איזנקוט לקבינט את התוכנית לבלימת איראן בסוריה. השבוע חשף צה"ל כי מאז תחילת 2017 בוצעו יותר מ־200 תקיפות בסוריה. אבל אם מסתכלים על סך כל הפעילות של צה"ל במסגרת המערכה הזאת, שרובה חשאית - בשנתיים האחרונות ביצע צה"ל מאות פעולות חוצות גבול מסוגים שונים. המב"ם (המערכה שבין המלחמות) הפכה להיות ה־מלחמה של צה"ל, והיא מתנהלת יום־יום ולילה־לילה.

# # #

המערכה הישראלית, שלוותה בעשייה מדינית נמרצת של ראש הממשלה למול הרוסים והאמריקאים, התמקדה בשלושה תחומים: מניעת הקמת מפעלים לייצור טילים מדויקים על אדמת סוריה, המשך פגיעה בהעברת נשק מתקדם ללבנון, ומניעת הצבה של מיליציות שיעיות ויכולות צבאיות בטווח שמאיים על ישראל. בתחום הראשון: מניעת יכולות ייצור טילים בסוריה - ישראל נוחלת הצלחות. נראה שהמאמצים האיראניים מוכרים למודיעין הישראלי, ופעם אחר פעם מושמדים מפעלים וסדנאות שהאיראנים מנסים להקים בסוריה.

במקביל מנסה איראן להקים תשתית דומה בלבנון. שם - הדברים יותר מסובכים. ישראל מורתעת מלתקוף בלבנון. ב־2014 הבהיר חיזבאללה שכל תקיפה על אדמת לבנון תיענה בתגובה על הגבול, ומאז נמנעת ישראל מלהפעיל את חיל האוויר שם ומחפשת דרכים אחרות לסכל את הקמת המפעלים האיראניים. לא מן הנמנע שההדלפה לרשת פוקס השבוע, על השימוש האיראני במטוסים אזרחיים, נועדה לחשוף ניסיונות איראניים להעתיק יכולות ייצור טילים ללבנון.
הפגיעה של חיל האוויר בנתיבי ההברחה דחקה את האיראנים לחפש נתיבים חדשים, וכך נולד נתיב ההברחה היבשתי: מאיראן, דרך עיראק וסוריה עד ללבנון. ביוני דווח שכ־40 אנשי מיליציות שיעיות נהרגו בתקיפה באלבוכמאל, על גבול סוריה־עיראק. גורם אמריקאי טען שישראל עומדת מאחורי התקיפה.

קאסם סולימאני, שרצה מאוד ליצור משוואת הרתעה מול ישראל, ספג מכה כואבת בתקיפת התשתיות שלו במאי ונאלץ לסגת מזרחה. חלק מהטילים שהתכוון לפרוס בסוריה נשארו בעיראק, והנה נולדה לנו חזית שלישית מול איראן. עיראק היא כאב ראש מסוג אחר. שם יש כוחות אמריקאיים, והטיפול בטילים האלה יצטרך להתבצע בתיאום איתם.

ברמת הגולן, אחרי שש שנות מלחמה מעבר לגדר, השתרר שקט מוחלט. שתי חטיבות סוריות נפרסו למול ישראל, אבל עדיין במרחק מסוים מהגבול. בתוך החטיבות האלה משובצים אנשי חיזבאללה, לבושים מדי צבא סוריה. לא ברור מה מידת החופש שיש להם לארגן פעילות נגד ישראל. אבל לצד צבא אסד נפרסו חמישה גדודים של משטרה צבאית רוסית, והם נראים כרגע כערובה לשמירת השקט בקו.

המיליציות השיעיות הורחקו לטווח 80 קילומטר מהגבול, אבל בתוך סוריה יש עדיין יותר מ־8,000 אנשי מיליציות, והם מצטרפים ליותר מ־4,000 אנשי חיזבאללה ויותר מ־2,000 אנשי משמרות המהפכה שמוצבים שם. הנוכחות של הציר השיעי בסוריה עדיין משמעותית, והיא תשחק תפקיד מכריע בקרב שנפתח עכשיו על מעוז המורדים האחרון באידליב.

אסד מבין שהוא משלם מחיר על חופש הפעולה שהוא נותן לסולימאני, אבל הוא גם צריך אותו. גם הרוסים צריכים אותו - אין להם שום כוונה להקריב את אנשיהם על הקרקע במערכה הזאת. אין לאיש ספק שאסד יכריע את אידליב, השאלה היא רק מה תהיה מידת הברוטליות שיפעיל עם שותפיו הרוסים והאיראנים. ומה יקרה אחרי שתסתיים המערכה?

האיראנים מאותתים שאין להם שום כוונה לסגת מסוריה ושהם מתכוונים להיאחז בה בעיקשות. ההצלחות הטקטיות שנחלה מולם ישראל לא יספיקו כדי להוציא אותם מסוריה. אנחנו צריכים גם להניח שהסובלנות שהפגינו הרוסים בשנים האחרונות כלפי התקיפות הישראליות עשויה לפקוע. לא קל להם להסביר לאיראנים מדוע סוללות ההגנה האווירית שלהם לא מגינות על הנכסים האיראניים מפני חיל האוויר הישראלי.

# # #

כאן נכנסת לתמונה ארה"ב, שמחזיקה בשני קלפים משמעותיים: המאחז האמריקאי הגדול במעגל תאנף, על גבול סוריה־עיראק, הוא עצם בגרונם של אסד ופוטין - הוא מונע את השלמת ההשתלטות על סוריה כולה. נכון לעכשיו, ארה"ב נענתה לבקשה הישראלית ואינה מתכוונת לסגת משם עד יציאת הכוחות האיראניים. מה שפעם הייתה סוריה היא היום מדינה חרבה שעלות השיקום שלה מוערכת ב־300 מיליארד דולר. לא לרוסיה ולא לאיראן יש סכומים כאלה. יש רק מדינה אחת שבאמת יכולה לשקם את סוריה וזו ארה"ב, שלנשיאה יש רתיעה מופגנת מפיזור כספים על סיוע חוץ.

לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם היעד של הוצאת איראן מסוריה הוא ריאלי. והתשובה היא כן, בשילוב של פעולות צבאיות עם הגברת הלחץ האמריקאי על איראן. מה שקורה בתוך איראן הוא לא פחות מדרמה. השילוב של הלחץ הכלכלי, שעומד להתגבר בנובמבר, יחד עם ההבנה של הציבור האיראני שהמנהיג העליון עלי חמנאי לא יחיה עוד זמן רב - יכול להוביל לזה.

המשך התרסקות המטבע האיראני והמחאה הפנימית הגוברת (בחודש האחרון יותר מאלף עצורים בתוך איראן) יכולים לאלץ את המשטר לגשת למו"מ על הסכם גרעין חדש. שלא כמו בהסכם הגרעין הקודם, הפעם ישראל צריכה לקחת חלק פעיל בניסוח הסכם הגרעין גרסה 2.0, כך שיכלול את נושא ההתפשטות האיראנית, המעורבות בטרור ופיתוח והפצת טילים.

ישראל יצאה עד כה מחוזקת מהמערכה הישירה נגד איראן. כוח אל־קודס הוא הבריון השכונתי - זה לא כמו לתקוף את חמאס המוחלש. כשאנחנו מכים באיראן - ההרתעה שלנו מתחזקת. אבל סולימאני לא אמר את מילתו האחרונה, ואנחנו עוד נזכה להפתעות גם ממנו. כבר עשור שלא עמד מול ישראל אינדיבידואל שבאישיותו וכישוריו התגלם איום כזה משמעותי. כשנשאל השבוע איש המוסד חיים תומר מדוע סולימאני עדיין חי, הגיב: השאלה היא לא שאלה של יכולת - אלא של החלטה.

שנה טובה!

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר
print gohome
print
--%>