ט"ו תשרי, תשע"ט | 24.09.2018 | 16:36

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
דרסו ונטלו חיים: עברייני התעבורה בכלא צלמון לא הגיעו אליו במקרה
מור שמעוני
09/11/2018
במחלקה החדשה לטיפול באסירי תנועה מנסים העבריינים למנוע את ההתרסקות הבאה שלהם - בכביש ובחיים. "הם אומרים שהם פה בטעות" אבל לשתות אלכוהול ולנהוג זאת לא טעות"
 
הם חצו צמתים באור אדום, עקפו בפראות, התנגשו, דרסו, נטלו חיים, הפקירו, נשפטו ומצאו עצמם במחלקה החדשה לטיפול באסירי תנועה בכלא צלמון, מנסים למנוע את ההתרסקות הבאה שלהם - בכביש ובחיים. “הם אומרים ‘אני פה בטעות ובמקרה’", אומרת ראש המחלקה, “אבל לשתות אלכוהול ולנהוג זאת לא טעות, ולנהוג 34 שנים בלי רישיון זה לא במקרה"

ביום שבו הוגש כתב אישום נגד אלי בר זכאי בגין הריגתו של הנער אילון שלו אמסלם בתאונה בתל אביב, שנגרמה מכך שנהג לכאורה בהשפעת אלכוהול ובמהירות מופרזת, נפגשה קבוצת אסירים לטיפול קבוצתי. במקלט דחוס, בתוך אגף 4 בכלא צלמון שבצפון הארץ, ניסתה חבורה של גברים להבין כיצד מסלול חייהם הוביל אותם אל מאחורי סורג ובריח ואל ההגדרה "עברייני תעבורה כבדים", שחלקם אף נטלו חיים. כשבוחנים היטב את סיפורי חייהם וכשמקשיבים להם, מגלים שבין מי שנחשבים בדרך כלל ל"נורמטיביים" ביותר מקרב האסירים, כאלה ש“טעו" ו"נקלעו לסיטואציה", ישנו חוט מקשר, והם לא הגיעו לכאן במקרה.

אליאב (שם בדוי, כמו יתר השמות בכתבה) נהג להמר, ליטול סיכונים רבים ו"לחיות בזיגזג", כהגדרתו. אביחי הרג את חברו הטוב ועכשיו הוא מקלף מעצמו את הטראומה. אולג דרס למוות אישה. עמיר חי את מרבית חייו הבוגרים בתחושת אנטי לממסד ולחוק, עד שהבין שהמקור לכך הוא טראומת ילדות. לא מובן מאליו שקבוצת גברים מבוגרים, שנאלצים להתמודד עם החיים הקשוחים של הכלא, ומרביתם התמודדו עם חיים קשוחים וסגורים עוד מחוצה לו, משוחחים כך על רגשותיהם, מודים בחולשותיהם, מבקשים עזרה וגם נותנים כתף זה לזה. בין לבין הם גם מתמודדים עם הסיפורים הקשים שבכותרות.

מי שעומדת מאחורי מיזם הטיפול ובראש המחלקה לטיפול באסירי תעבורה היא כלאי עדי אלמליח, המשמשת כעובדת סוציאלית בשירות בתי הסוהר במשך עשור כמעט, והייתה ממקימי המחלקה המיוחדת הזאת. “כשאני מספרת שאני מטפלת בסוג כזה של אסירים, שואלים אותי, ‘מה, הם יושבים בכלא?'", היא אומרת. “אבל אלו לא אנשים שעברו פעם אחת ברמזור אדום. כמעט לכולם פה יש גיליון הרשעות כאורך הגלות. אסירים שזהו המאסר הראשון שלהם, אבל מאחוריהם 80, 100 ואף יותר עבירות תנועה. אנשים שנהגו בשכרות, הרגו, הפקירו. מערכת החוק נתנה להם כל הזדמנות אפשרית, ובסוף הם הגיעו לפה.

“גם התפיסה שלהם את עצמם, כשהם מגיעים לכאן, הם אומרים ‘אני פה בטעות ובמקרה'", מוסיפה אלמליח. “זה כמו להגיד ‘אני לא אשם, יש לי אלרגיה'. אבל לשתות אלכוהול ולנהוג זאת לא טעות. לנהוג 34 שנים בלי רישיון זה לא במקרה. לעשות דווארות בכביש כדי להוציא זעם ולדרוס אדם למוות זה לא סתם. מיפינו בשב"ס את עברייני התעבורה וראינו שיש מאפיינים דומים, שיש שם דפוס התנהגותי חוזר. בדיעבד אפשר היה למצוא אצלם תמרורי אזהרה. יש להם עמדות מסוימות, שכן נהיגה היא התנהגות לכל דבר. אדם נוהג כמו שהוא מתנהל מול המעסיק, האישה, הילדים. התנהגות היא בחירה. לכן אני מאמינה שאפשר לשנות את תרבות הנהיגה בישראל".



“עבריין תנועה הוא עבריין"

הכניסה לכלא צלמון, הסמוך ליישוב מע'אר שבגליל המערבי, מהבילה ביום חם מהרגיל בחודש אוגוסט. שעת צהריים. החצרות ריקות מאדם - ולא בגלל החום. האסירים כאן אינם מורשים לנוע לבדם, אלא רק בליווי סוהרים. כולם סגורים באגפים, לאחר שתמו שעות העבודה או הלימודים וכעת הם ממתינים להתחיל את קבוצות הטיפול. כלא צלמון מתהדר בעובדה שהוא מוסד מחנך, שהמגמה שמנחה אותו היא שיקום האסירים ולא רק כליאתם. עד לא מזמן היו אסירים השפוטים על עבירות תעבורה נטמעים באוכלוסייה הכללית בכלא ובמתקני כליאה אחרים, שם היו יכולים לקבל טיפולים כלליים כגון שליטה בכעסים, מניעת אלימות והתמודדות עם מאסר ראשון.

עם כניסתו לתוקף של תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר, המחייב את המדינה לבחון אפשרויות שיקום לכל אסיר, נפתחה הדלת להוספת מסגרות טיפול ייעודיות בבתי הכלא. אז עלתה האפשרות לייחד מסגרת כזאת לאסירי תעבורה. “בדקנו וגילינו שיש יותר מ־400 אסירים שמרצים עונשי מאסר בגלל עבירות תעבורה, ושהמספר הזה נמצא כל הזמן במגמת עלייה", נזכרת אלמליח. “בעבר, אדם שביצע עבירות תנועה, אפילו לא קראו לו עבריין. אמרו ‘הוא אדם נורמטיבי, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו'. אבל עבודה מעמיקה גילתה שהמאפיין הבולט ביותר בקרב אסירים כאלה הוא רצידיביזם, כלומר נטייה לפשיעה חוזרת ונשנית. לא מדובר בעבירה אחת או בשתיים, אלא בעשרות ואף יותר. כך קם הרעיון להקים מחלקה ייעודית".

המחלקה בכלא צלמון נפתחה במאי 2017. מאז עברו כאן 106 אסירים. 57 מהם סיימו את הטיפול, שנחשב קצר מועד ונמשך חודשים ספורים. אחד השתחרר וחזר. הטיפול במחלקה אינטנסיבי מאוד: חמש פגישות קבוצתיות בשבוע, לצד טיפול פרטני. המטרה היא לנסות ולהשפיע ככל האפשר בזמן קצר.
בניגוד לשטחים הציבוריים הנטושים, חלקו הפנימי של אגף 4 שוקק חיים. האסירים, לבושים מדים כתומים, מנקים, מסדרים ומכינים בהמולה את האגף לאחר ארוחת הצהריים. החלל בן שתי קומות, ולאורכן משתרעים מסדרונות ושורות של דלתות תאים מסורגות. באמצע האגף יש רחבה משותפת, המזכירה את סרטי וסדרות הכלא שאנו מכירים. האור מבחוץ כמעט אינו חודר פנימה. 160 אסירים, השפוטים בשל מגוון פשעים, מאכלסים את האגף. 40 מתוכם בגין עבירות תעבורה, והם שוהים ב־20 תאים קטנים. כולם נמצאים כאן מבחירה.

“מי שנשפט למאסר על עבירות תעבורה, ועדת המיון מציעה לו להגיע לכאן", אלמליח מסבירה. “למעט מי שיש לו בעיית התמכרות. אלה נשלחים קודם לטפל בהתמכרות, ורק אחר כך הם יוכלו לקבל טיפול הנוגע לעבירות התעבורה". אלמליח מודעת לכך שהסכמה לקבלת טיפול בכלא מספקת לאסירים הקלות בחופשות ובתנאי כליאה, ולעתים אף תורמת לשיקולי ועדת השחרורים. “אם אני הייתי אסירה, גם אני הייתי עושה כל מה שאפשר כדי לקצר את המאסר", היא מודה. “אבל גם מי שמגיע לכאן לצורך רווח משני, מגלה במהלך הטיפול שהוא באמת זקוק לעזרה ושמשהו חייב להשתנות".



משחק עם המוות

בתוך חלל האגף הדחוס ממילא ישנה דלת מקלט כבדה. בשעה אחת בדיוק נכנסים בה אסירי התעבורה, מוכנים לטיפול. לא כולם מגיעים היום. זהו חג הקורבן, ובחגים חברי הקבוצה אינם מחויבים להשתתף בפעילות. אבל רובם כאן, כבכל יום. כמה ימים לפני כן התקיים לראשונה מפגש טעון ביותר של חברי הקבוצה ובני משפחותיהם. המפגש של היום מסכם את הקודם. הגברים, ישובים במעגל, קשובים לאלמליח ולשתי עובדות סוציאליות נוספות, מתבקשים לבחור תמרור שהיו רוצים להוציא מחייהם ולצייר אותו.

בקבוצת הטיפול של אסירי התעבורה מרבים להשתמש במונחים הקשורים לכביש. אם אחד המשתתפים נכנס לדברי השני, זאת “תאונה". “אם מישהו לא קם בבוקר, הוא מקבל ממני אזהרה בפעם הראשונה", מספרת אלמליח. “כמו שיש נורת אזהרה ברכב. בעבר הם היו מתעלמים. מנתקים לה את הפיוז וממשיכים. רק כשהאוטו היה מעלה עשן היו הולכים למוסך, וגם אז בדרך כלל למוסך של חבר. כאן אני אומרת להם ‘תעצרו, תפעילו את המחשב, תמצאו את הבעיה ותטפלו בה'".

דקות ארוכות מתכנסים חברי הקבוצה איש־איש בעצמו ומאיירים. אליאב מבקש ראשון את זכות הדיבור. הוא צעיר בן 26 שנשפט ל־18 חודשים. “בחרתי בתמרור זיגזג (המורה על דרך מפותלת - מ"ש). רוב החיים הלכתי בזיגזג ולא בדרך הישר. עשיתי קיצורי דרך, לקחתי סיכונים. בעיקר כלכליים. הימרתי, קניתי מניות, מטבעות וירטואליים. גם בכביש הייתי מזגזג. הסתכנתי וסיכנתי חיים. היום אני מבין שצריך להתיישר, בלי לקחת דרכים עקיפות או מהירות יותר להגיע לאן שאני רוצה".

אחריו מספר סאלם: “הכנתי בעצם דף ריק. חייתי בעולם ריק. לא ראיתי כלום בחיים. הייתי קם בבוקר ולא דופק חשבון לא למחר ולא לאף אחד. גם לא לאישה ולילדים. חשבתי שאני כל יכול. שאלוהים ישמור עלי. נשפטתי ל־18 חודשים כי הייתי טמבל. הבעיה שלי הייתה תעבורה, אבל בעצם גם בבית. הייתי אדם עצבני, כל היום צעקות, לא מקשיב. מאז שנכנסתי למחלקה התחלתי להסתכל לצדדים. אני צריך לחזור לאדמה, למשפחה, לאנשים. להיות אדם רגוע, פשוט. אני מקווה שאצא מפה אדם משופר".

האסירים האחרים מקשיבים לסאלם. כשהוא מסיים את דבריו, פונה אליו אחד מהם: “זה דפוס ההתנהגות שהיה לך בחיים. לא הקשבת לאף אחד שחשוב לך. ביום המשפחות אמרת לאשתך, ‘אני מצטער שלא הקשבתי לך'". “היום אני מקשיב לכולם", עונה לו סאלם, “גם לבת הקטנה שלי".

“המשפחה והסביבה של עברייני התנועה היא תמרור אזהרה רציני בדרך", תאמר אחר כך אלמליח. “לרוב הם אלו שניסו לדבר קודם עם האסיר, להזהיר אותו".

תשע שנים היא בשב"ס. חמש שנים וחצי עבדה בכלא חרמון השכן, עד שנקראה להקים את מחלקת התעבורה לפני כשנתיים. “התוכן הטיפולי מבוסס על רקע תיאורטי", היא מסבירה. “זיהינו שאנשים שנוהגים בצורה מסוכנת ומסכנת על הכביש מושפעים מעמדות חשיבה, שהראשונה בהן היא תפיסת הגבריות, הרצון להוכיח. הנהיגה כנראה נותנת מענה שאין לו בחוץ. השנייה היא תפיסת ערך החיים. המשחק עם המוות, התחושה שלי זה לא יקרה. הרבה מהם היו עדים או מעורבים בתאונות בעבר, או איבדו קרובים בכביש".

לדברי אלמליח, העמדה הנוספת קשורה בצורך בריגושים. “חוויית הנהיגה היא שחרור. נהיגה במהירות, נהיגה בלי רישיון. כמו שבשביל אדם אחר זה ללכת לים או לעשות מדיטציה. אנחנו נתקלים באנשים שאין להם כסף לאכול, אבל הם יקנו את הרכב הכי גדול והכי מפואר ואז ישפרו ויאבזרו אותו. זה הריגוש. לרובנו כואב כשאנחנו מקבלים קנס, אבל הם יניחו אותו בצד בערימה, יתעלמו וימשיכו. העמדה האחרונה היא תפיסותיהם מול החוק והממסד. יש להם אנטי. אחד מהם אמר לי פעם שבטייבה אין חוקים. אחר עבר שוב ושוב על החוק, ובטיפול הוא הבין שהסיבה לכך היא שכשהיה בן 12 הוא חזה בהריסת ביתו במזרח ירושלים. מאז הוא פיתח אנטי לחוק ולממסד".

הנער בן ה־12 בגר וכעת הוא מרצה מאסר חמישי. זאת, לאחר שפרץ מחסום משטרתי, עשה תאונה והמשיך לדרכו. הוא יושב בכלא צלמון, במקלט קטן באגף 4. הוא בחר בתמרור המורה על מעגל תנועה. “הייתי בתוך המעגל שלי ולא הרגשתי את התנועה סביבי. לא הרגשתי שום דבר. לא הרגשתי פחד. שום דבר לא הפחיד אותי. אותי לא יתפסו, לי זה לא יקרה. לא לקחתי אחריות על החיים שלי. התוצאה היא שאני בן 31, כמעט 12 שנה חי בבתי סוהר. היה לי קשה להיות כן עם עצמי, אבל שלושת החודשים האחרונים של הטיפול האירו בתוכי המון דברים. פתחתי את העבר והבנתי את המניעים שלי. המשטרה הרסה לנו את הבית וזה חיזק את העמדה שלי והשפיע עלי לא לקבל את החוק, לבוא תמיד נגד. אני רוצה להעיף מעצמי את הדברים האלה".



לבחור בתמרור עצור

אולג מקשיב בשקט וממתין לתורו. זהו המאסר השלישי שלו. את השניים הקודמים המיר בעבודות שירות. הפעם לא התאפשר לו לעשות זאת, מאחר שנהג בשכרות ופגע באישה. אולג נטש את זירת התאונה, המשיך לנסוע ופגע באדם נוסף. ואז החל אחריו מרדף. הוא נטש את הרכב והחל להימלט ברגל, עד שנתפס ונשלח למאסר. האישה נפצעה אנושות ומתה כעבור יומיים בבית החולים. למחלקה בכלא צלמון הוא הגיע לאחר טיפול בהתמכרות לאלכוהול. היום צייר אולג חומה. “חייתי כל החיים מאחורי חומה. היה לי קשה לדבר, לשתף. הכל בסדר, הכל אני יכול לסדר לבד. גדלתי ככה בבית, בחוסר שיתוף. כל התמרורים היו מעבר לחומה. התעלמתי. לא היה מעניין אותי. הייתי בורח לנהיגה, הייתי בורח לשתייה. זה הביא אותי לכך שהרגתי בן אדם. אם לא, הייתי ממשיך עם זה עד שהייתי מת. יש כאלה שהזהירו אותי, אבל זה היה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה", ממשיך אולג, “היום כבר אין לי את החומה. התנגשתי בה הכי חזק שאפשר. אני משתף, גם אם קשה. היום אני רוצה לזרוק את זה ולהמשיך בטיפול ולא לחזור לדברים האלה. כל החיים אבחר בתמרור עצור. לעצור ולחשוב, לספור עד עשר. התקשורת שלי השתפרה. עברתי המון טיפולים במהלך שלוש השנים שבהן אני יושב, אבל המחלקה הזאת שינתה לי דברים. אני מתקלף לאט־לאט". “ראיתי שפרצת את החומה ביום המשפחות עם אבא שלך", משבחת אותו העובדת הסוציאלית.

בין לבין, במהלך המפגשים, האסירים מאזינים גם לנתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על מספר ההרוגים בכבישים ומתוודעים למקרים הקשים שמתפרסמים. אלמליח שיתפה אותם לאחרונה בפרטי התאונה בצפון תל אביב, שבה מצא את מותו שלו אמסלם בן ה־13, ובנסיבות האירוע הקשה. לפי כתב האישום נגד הנהג הדורס, אלי בר זכאי, לאחר התאונה הוא ניסה לשבש את הראיות ושתה כמות גדולה של מים כדי להקיא ולטשטש סימני אלכוהול בגופו.

“בהתחלה היו תגובות של הבנה ואמפתיה לכך שהנהג פעל מלחץ, מפחד", הסבירה אלמליח מאוחר יותר, “הם עשו רציונליזציה מהסוג שהם מוכרים לעצמם. אבל בהמשך חדרו הזעזוע על כך שנער בן 13 איבד את חייו וההבנה שרכב הוא כלי רצח לכל דבר. הבאנו להרצאה אבא שבתו נהרגה בתאונת דרכים. זה מחלחל. דרך הסיפורים הם מתחברים לסיפור שלהם וכך גם לתוכן הטיפולי".



אסירים עם פוסט־טראומה

בקבוצה נוכח גם אביחי, שהיום לא נוטל חלק בפעילות, אבל מאזין בקשב רב. הוא צעיר באמצע שנות ה־20 לחייו, שנהג בשכרות ובפראות וריסק את רכבו. חברו הטוב נהרג. מאז הוא מנסה לבקש סליחה מבני משפחתו של החבר, אך ללא הועיל. “יש כאן אסירים עם פוסט־טראומה. בקרוב תיפתח קבוצת טיפול נוספת, לאנשים שהרגו", מספרת אלמליח בתום הטיפול הקבוצתי. “בינתיים חלקם עוברים טיפול קוגניטיבי־התנהגותי לטראומה שלהם, שבמסגרתו הם משחזרים בשלב מסוים את התאונה כדי שלא יישאר שם חור שחור. יש כאלה שהקורבנות שלהם היו קרובים אליהם".

לדברי אלמליח, אמא לילדים, היא מתגברת על הקושי שבטיפול בעבריינים. “אני מאמינה שלכל אחד מגיעה הזדמנות. נכון שיש כאן כאלה שקיבלו כל כך הרבה הזדמנויות, אזהרות, קנסות, עבודות שירות, שלילה והנה, בסוף הם פה. אבל ענישה לא מספיקה. צריך לשנות משהו. חלק מהטיפול הוא הקושי שבמאסר. הישיבה הזאת במעגל ואולי ההבנה שאלוהים אוהב אותך ואתה אחד מ־40 אסירים ששפוט רק לעשרה חודשים על נהיגה בלי רישיון ולא לעשר שנים על הריגה. להבין שאתה בבית סוהר, אסיר שלובש מדים כתומים. אתה לא מסתובב עם שלט שכתוב עליו ‘עבריין תנועה' ואתה לא שונה מגנבים ומעברייני מין. לא עשית טעות. בחרת איך להתנהג על הכביש".

כעבור שעה מסתיים הזמן, והאסירים קמים להתפזר. בדרך הם טופחים זה לזה על השכם. אומרים מילה טובה. מגניבים שיחה מהירה עם העובדות הסוציאליות. תכף יחזרו למחלקה הצפופה, לתאים הקטנים, למקלחות המשותפות, לספירה ולשנת הלילה בחשכה, על המזרן הדק. כולם יסיימו בקרוב מאסרים קצרים יחסית וישובו לבתיהם, למשפחותיהם, לחברה, לרחובות וחלקם גם לכבישים.
print gohome
print
--%>