י' תשרי, תשע"ט | 19.09.2018 | 10:43

        הדפסה gohome
Maariv
 
Print Edition
בכל שנה אנחנו מציינים לעצמנו באנחת רווחה: יופי, שרדנו גם את זאת
מאיר עוזיאל
09/12/2018
בשאלת הפליטים הפלסטינים הבטנו עד כה לתוך כתם שחור כזה, שבו לא ראינו את האמת. ואכן כמעט נפלנו לבור. הלוואי שבשנת תשע"ט נצליח באמת לראות ולהבין יותר
 
אנחנו ביום החולין הראשון של השנה החדשה, שבה נכונו לנו עוד הרבה ימי חולין, בצד ימי חג וגשרים. אנחנו, עם הנצח, לא סתם נפרדים משנה אחת ועוברים לאחרת. בכל מעבר שנה אנחנו גם מציינים לעצמנו, באנחת רווחה: יופי, שרדנו עוד שנה.

אכן, שרדנו בעולמנו העוין, בעיקר אותנו. אולי אפילו קצת התחזקנו מדינית, וגם השקל די גבוה. גם נפטרנו מהספינר, ובעזרת השם ניפטר בקרוב גם מהריקוד המכוער שבו מזיזים את הידיים ואת הירכיים מצד לצד, ריקוד שהגיע אל המציאות ממשחק המחשב פורטנייט, או הגיע ממשחק המחשב פורטנייט למציאות, ועוד נדון בהמשך בקשר שבין המציאות לדמיון.

כי לדעתי חל בשנה שחלפה עוד שינוי חשוב. זו הייתה שנה שבה גם החל לראשונה להישמע בקול רם ובזירות הבינלאומיות החשובות קול המטיל ספק בטיעונים הפלסטיניים האנטי־ישראליים. הנרטיב שהפלסטינים מציגים לעולם, לעצמם ולנו, הוא הסכנה העיקרית לישראל. ערעור על ההיגיון והצדק שבטענות האלה מחליש טיפה את הסכנה הזו.

הבעיה היא שמתש"ח ועד תשע"ט, הטיעונים הפלסטיניים חדרו כל כך עמוק לשיח ולמחשבה בישראל עצמה, שהמלאכה לעקור אותם מן המוח הישראלי נראית כמעט בלתי אפשרית.

דוגמה לעיוות שאליו הגיעה המחשבה הישראלית ראיתי לאחרונה בתוכנית “לונדון את קירשנבאום", כאשר ירון לונדון הקדיש חלק מהתוכנית לדיון בחדשות המבשרות שארצות הברית החליטה להפסיק את תמיכתה בסוכנות הסעד לפליטים הפלסטינים, אונר"א. לונדון יודע להציג לתומכים בנרטיב הפלסטיני גם שאלות על אי־הצדק הכלול בטענה שפליט פלסטיני הוא פליט המשבט את עצמו לנצח, ושמעתי אותו מציג שאלה כזו לדובר בזכות מעמד העל של הפליטות הפלסטינית. מצד שני, הוא שאל גם שאלה שאני שומע יותר מדי, והיא בערך זו: מה לנו כיהודים לבוא בטענות על הפלסטינים שהם משמרים את החלום לשוב אל הארץ שהם עזבו? הרי גם העם היהודי חלם אלפי שנים לשוב אל ארץ ישראל.

צורת החשיבה הזו חוזרת שוב ושוב בשיח הישראלי. יריב אופנהיימר התבטא לאחרונה כך: “אונר"א מחנך את תלמידיו הפלסטינים, בין היתר, כי יש להם זכות על הארץ ומטפח את נרטיב הפליטות, בדיוק כמו שבמשך דורות ראה עצמו העם היהודי פליט שזכותו לחזור לארץ ישראל".

ההשוואה הזו חייבת להיפסק. לא רק כיוון שאם אונר"א תיחלש, הפלסטינים יחלו לשקם את עצמם. אלא כיוון שהלוואי ואפשר היה להשוות את מצב העם היהודי למצב הפלסטינים. עכשיו, כברכה לשנה החדשה, אני מאחל לעצמי להתחלף עם הפלסטינים. הלוואי ומצב העם היהודי היה כמצב הפלסטינים. רק תנו לנו כמתנה קטנה לשנה החדשה 22 מדינות יהודיות, שבהן מדברים עברית, בתי הספר מלמדים בעברית את התרבות העברית, החגים העבריים הם חגי המדינה, הממשלה היא ממשלה של יהודים, ועוד ועוד סממני חיים שהיינו רק יכולים לחלום עליהם בימי גלותנו. האם היינו נשארים פליטים וגולים? לא. היינו משגשגים.

זו האמת, אבל מה פתאום לקחת בחשבון את האמת? העלמת האמת היא בעלת כוח רב מאוד בוויכוח הפנים־ישראלי. אני מניח שזה נוצר כיוון שאנשים מתאהבים התאהבות יתר שלהם בתיאוריות של עצמם, אהבה הממריצה אותם להקריב את האמת כדי להוכיח את נאמנותם לשיטת החשיבה שלהם.
לכאורה, האמת היא מה שאנחנו רואים, והנה לאחרונה הוכח שאנחנו לא רואים כל דבר. את תעתועי תפיסת המציאות הוכיח לאחרונה האמן היהודי ההודי אניש קאפור, אחד האמנים המובילים בעולם כיום (שאגב, עלה בצעירותו לארץ, אבל עזב ללימודים בחו"ל לאחר שלא קיבלו אותו לבצלאל, וכך הפסדנו אותו).

בני האדם רואים את העולם בזכות קרני האור החוזרות מן העצמים. ובכן, קאפור משתמש לאחרונה בעבודותיו בצבע שחור חדש שהומצא, המבוסס על ננו־טכנולוגיה. הצבע כל כך שחור, שהוא בולע 99.96% מקרני האור, ולכן כל מה שצבוע בו נעלם מעינינו. אם, למשל, צובעים בו פסל של ראש אדם, כל הפרטים ייעלמו ונראה רק מעין צללית שחורה. במידה מסוימת זהו חור שחור שבו נעלמת המציאות. זה עד כדי כך חור שחור, שבהזדמנות מסוימת קאפור צבע בשחור הזה בור אמיתי ואת שוליו, ואדם שהלך על הכתם נפל לבור, כי הוא לא היה מסוגל לראות אותו.

לדעתי, בשאלת הפליטים הפלסטינים הבטנו עד כה לתוך כתם שחור כזה, שבו לא ראינו את האמת. ואכן כמעט נפלנו לבור. הלוואי שבשנת תשע"ט, נצליח באמת לראות ולהבין יותר. 
print gohome
print
--%>