כששולי מזלטרין ממושב מבקיעים שבדרום חלתה במחלת הסרטן, היא החליטה מה תהיה דרך ההתמודדות שלה. “אמרתי לעצמי שאני לא חולה”, היא נזכרת. “הכל בראש. לקחתי את זה כפרויקט - להוביל את המחלה עד לפינה נידחת ואז לזרוק. לא נתתי לה לשבור אותי. אני גרושה, יש לי ילדות בבית. כל הזמן אמרתי להן ‘אני נלחמת, זה לא משהו שישבש את חיי’”.



אבל זה לא אומר שהיה קל. “עברתי טיפולי כימותרפיה מאוד קשים”, היא משחזרת. “זה גרם לי לשכב במיטה במשך שבועות ובקושי לקום. אחר כך עברתי 37 הקרנות, ואם זה לא מספיק, אז במהלך השנה איבדתי שתי חברות קרובות מהמושב בגלל המחלה בהפרש של שלושה חודשים ואמרתי שלשם אני לא מגיעה”.



מזלטרין כבר עברה ימים קשים בחייה. היא גרושה עם חמישה ילדים, ממפוני גוש קטיף, אבל בעלת רצון עז לחיות. “את המחלה הזאת לא עוברים בכיף”, היא צוחקת. “מי שעובר כימותרפיה אין לו טעם בפה, הכל קשה, אתה מוגבל, אבל בשום אופן לא נתתי לדברים האלה להשפיע עלי. לא התביישתי באיך שאני נראית. לא הייתי מוכנה לשמוע על פאה. היה לי שיער מהמם לפני, תלתלים גדולים והלכתי עם קרחת. אמרתי שאני לא משחקת. גם ככה אני סובלת ולא צריכה לרצות אף אחד. זה חלק מהניצחון. אם אתה מתחבא מתחת למסכות והמחשבות מורידות אותך למטה, אתה תרד. אם תחשוב חיובי ותראה את החיים אחרת, הכל יתרומם”.



בימים אלה מחכה מזלטרין לתוצאות הבדיקות האחרונות, אבל אפשר כבר להגיד בזהירות שהימים הקשים מאחוריה. השיער חזר לגדול, החיוך על הפנים ובכל יום שלישי בבוקר היא מקפידה להגיע לחדר הכושר במרכז הרפואי ברזילי באשקלון לשעה כדי להשתתף בתוכנית ניסיונית לחולים במצבה.



התוכנית, ביוזמת המכון האונקולוגי במרכז הרפואי ברזילי בשיתוף “רוש מושיטה יד” - פרויקט חברתי־בריאותי שמפעילה חברת הביוטכנולוגיה “רוש ישראל” – נולדה בעקבות מחקרים קליניים שפורסמו והוכיחו את הקשר בין פעילות גופנית לשיפור מדדי מחלת הסרטן, מצבי רוח ואולי אפילו החלמה.



“זה משהו ייחודי במתכונתו, הראשון בארץ”, מספר מנהל המכון האונקולוגי בברזילי, ד”ר נעם אסנה, שפיתח את התוכנית יחד עם פיזיולוג המאמץ של בית החולים, צור קסטל. “הכותרת של הפעילות היא אימון גופני לחולי סרטן ולמחלימים מהמחלה. מבחינה רפואית, זו פעילות שמגובה בפרופסיה האונקולוגית, יש לה קווים מנחים והמלצות של האיגודים האמריקאים. זה מוכר בארץ כדבר שצריך לעשות, אבל אף אחד לא לקח את זה לפעילות מסודרת בחדר כושר”.



מה מקנה הפעילות?


“שנים ללא הישנות של הסרטן וכל מיני מחלות אחרות. בנוסף, נבדק ונמצא שהיא משפרת את איכות החיים”.



ד”ר אסנה בחר בעצמו בחולים שישתתפו בתוכנית. כמעט כולם חלו בסרטן השד, בהם גם גבר אחד - ג’ו סמל, בן ה־61, תושב אשקלון. “הודיעו לי שחליתי בספטמבר 2015 וכעבור חודש עברתי ניתוח כריתה של שד ימין”, מספר סמל. “זה לא קל, במיוחד כגבר חולה בסרטן שד, שזה מוזר ומאוד נדיר. מצב הרוח היה רע, אבל יש לי משפחה נהדרת שהייתה איתי, וכשסיימתי את הטיפולים הרופא נתן לי כדור והסביר שאחת מתופעות הלוואי היא עלייה במשקל. שאלתי מה אעשה, אז הוא התעניין ‘מה עם חדר כושר?’. אף פעם לא הלכתי לחדר כושר, אבל כשהתחלתי ללכת כאן, כבר לא משנה מה, אני לא מפספס”.



שולי מזלטרין. צילום: כפיר סיוון - רוש
שולי מזלטרין. צילום: כפיר סיוון - רוש



לגוף וגם לנפש



צור קסטל, פיזיולוג המאמץ בברזילי, רגיל לעבוד עם חולי לב, וזו הפעם הראשונה שהוא עובד עם חולים אונקולוגים. הוא למד מד”ר אסנה על


המשתתפים וערך עמם שיחות אישיות בכדי להתאים תוכנית עבודה לכל אחד מהם.



“ישבתי לשיחה מקדימה כדי לשאול על המצב, המגבלות, הכאבים”, הוא מספר. “היו שבועות שחולות עברו טיפולים הורמונליים ולפעמים הגיעו מאוד עייפות. האימון היה ספציפי לכל אדם בהתאם למצבו. יש שלבים במחלה שבהם אסור לעסוק בפעילות גופנית. לפעמים רצוי לתת לגוף מנוחה ולאפשר לתרופות ולטיפול לעשות את שלהן”.



קסטל מספר איך בהתחלה המשתתפות היו בכושר גופני ירוד ועם ביטחון עצמי נמוך. אחת החולות אמרה שהיא מוכנה להשתתף רק מכיוון שהפעילות מתקיימת במרחק של 50 מטרים מחדר המיון, כך שבמקרה הצורך היא אפילו לא תזדקק לאמבולנס.



“אחד הדברים שרואים אצלן זה רצון אדיר לחיות אחרי כל מה שעברו", מספר קסטל. "אני עובד עם חולי לב ונתקל לפעמים באנשים שמתקשים לוותר על דיאטה, לא רוצים להפסיק לעשן, מתאמנים כאן, אבל מחפפים בבית. פה מדובר בבנות שיודעות שהן היו בסכנת מוות וממש למדו להעריך את החיים. אתה רואה איזו שמחה יש להן אחרי הטראומה ויש שיפור מדהים בכושר הגופני, בביטחון העצמי, גם בתרגילים מסובכים. נשים שפחדו להרים את היד או משקל, פתאום עושות תרגילים עם גומיות כושר. הפכנו לקבוצה מגובשת. ממש חיכיתי כל יום שלישי כדי להיפגש איתן”.



מעבר לכושר, שהשתפר בצורה דרסטית, התוכנית גם שמה דגש על העלאת מצב הרוח. “מלשכב כל יום במיטה אתה פתאום קם למשהו”, אומרת מזלטרין. “כולם בחדר הכושר באותו מצב כמוך, אז יותר קל לשתף. יש גבר, זו פעם ראשונה שהבנתי שגם גברים חולים בסרטן השד. אתה מדבר על הכל, לא צריך להתבייש. כואב לך, אז כולם מבינים. אתה נוגע במקום, עובד עליו וזה משפר את המורל”.



המשתתף ג'ו סמל מספר אף הוא על השינוי הקיצוני שחל אצלו. “קודם כל זה טוב לגוף, אבל אני גם מרגיש שזה עוזר לנפש", הוא אומר. "אני והמשפחה עברנו שנה לא קלה, וכל יום שלישי זו השעה שלי. כיביתי את הנייד והתנתקתי. אנחנו מדברים אחד עם השני. זו קבוצת תמיכה, והיום אני יודע שגם כשהטיפול יסתיים, אני אמשיך בדרך. אני כבר מחפש מכון כושר”.



עוברים לריצה


את התוכנית התחילו כעשר חולות, כשלאט לאט חלק החלימו וחזרו לשגרת החיים והעבודה, וכבר לא מגיעות באופן קבוע לבית החולים.



“עם חולי לב אני יודע למה לצפות”, אומר קסטל, “איתן לא ידעתי, כי לא היה לי ניסיון. מה שהפתיע שפתאום אמרתי ‘רגע, הן בעצם בנות רגילות’. עם חולי לב הסיפור לפעמים מורכב, אבל עם חולות סרטן זה הולך קל. מבחינה פיזית הן התקדמו והתקדמו עד כדי כך ששתיים מהן עברו לריצה”.



“כששאלו אותי בהתחלה אם אני מעוניינת להשתתף בתוכנית, ישר אמרתי ‘כן’”, משחזרת מזלטרין. “רציתי לחזור לעצמי, וכשהבנתי שכולם מסביב חולים כמוני, זה היה יותר קל. יש מוטיבציה, ואפילו רצינו שזה יהיה יותר מפעם אחת בשבוע. אני מקפידה להגיע כל יום שלישי, זו חובה מבחינתי. בהתחלה פחדתי להזיז יד או לעשות תנועות חדות, אבל עכשיו אני עושה הרבה דברים. האם זה עזר לשיקום? לגמרי”.



“לא הופתעתי, אבל לא חשבתי שהן יעשו קפיצת יכולות כזאת”, מודה ד"ר אסנה. “האמנתי שזה יישאר יותר ברמה החווייתית, אבל זה הפך ממש לרמת אימון”.



כעת רוצים בבית החולים ברזילי להפוך את הפיילוט לתוכנית קבועה, אבל השאלה העיקרית היא מי יממן את זה. “אנחנו מחפשים גורם שייתן תמיכה להמשך הפעילות”, אומר ד”ר אסנה.