בשבועות האחרונים היינו בניו יורק. קשה שלא להתרשם במנהטן מהמקומיים החטובים: הרצים בסנטרל פארק, הממהרים למשרדיהם המעוצבים, היושבים על ספסל ברחוב ואוכלים מהמארזים הממוחזרים את ארוחת הצוהריים המינימליסטית. אבל ככל שמתרחקים מגורדי השחקים המאכלסים משרדים וממגדלי המגורים היוקרתיים לכיוון הרכבת התחתית או לשכונות המרוחקות יותר של העיר - התמונה משתנה. נתקלים יותר ויותר באנשים בעלי עודף משקל גדול, אפשר לומר אפילו קיצוני. נכון ל–2016, רבע מתושביה הבוגרים של מדינת ניו יורק נמצאים בעודף משקל. אגב, ניו יורק מדורגת במקום מצוין בארצות הברית: במקום ה־44 מתוך 51 מדינות במדד השמנת היתר.



מה שמטריד במיוחד הוא שממדי ההשמנה באמריקה (וגם בעולם) אינם נבלמים אלא נמצאים בתאוצה מתמדת בעשורים האחרונים. לפני ימים אחדים פרסם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן כי שיעור השמנת היתר בארצות הברית נמצא בשיא של כל הזמנים - קרוב ל–40%. מאז 1976 שיעור הסובלים מהשמנת יתר באמריקה כמעט שילש את עצמו. הנתון עלה מ–15% ל–40%.



רבות נחקר ונכתב על הסיבות לכך: אורח חיים יושבני (הכיסא מזיק לא פחות ממזון עתיר קלוריות, עישון ואלכוהול), צריכה של מזון מעובד ולא איכותי, שעות שינה מועטות מדי, שעות עבודה מרובות מדי, לחצים נפשיים וקשיים רגשיים. לכל אלה יש להוסיף את תפיסת העולם הכלכלית האמריקאית, המשפיעה באופן עקיף על ההיקפים של מגיפת ההשמנה. החינוך הפיננסי מגיל צעיר נותן אותותיו אצל הילדים כמו גם אצל הוריהם: עידוד צבירת קופונים וניצולם; רכישות במבצעים ובמכירות סוף עונה; הגישה לקבל יותר תמורת פחות כסף מיושמת היטב הלכה למעשה. כשאפשר במקומות רבים למלא ללא הגבלה את כוס המשקה הקל (עתיר הסוכר) ללא תשלום נוסף, אין סיבה שלא לנצל זאת. כשהכותרת בתפריט הסטייקייה היא 2 ב–20, כלומר שני סטייקים לזוג סועדים ב–20 דולר (בתוספת אינסוף פחמימות - הרוב יעדיף צ'יפס), לא אומרים לא. ובמקום לחלוק סטייק אחד, מזמינים שני סטייקים ומקסימום לוקחים את השאריות הביתה. כך אוכלים יותר ובקלות רבה.



יקר להיות במשקל גוף תקין, הן במסעדות והן בסופרמרקטים. זול יותר לצרוך ארוחה המכילה בשר ותוספת פחמימות מאשר סלט ירקות עשיר בתוספת קטניות. מחיר הקינוחים המתוקים מפתה בהשוואה למחירי הפירות.



המחיר הקלורי


לצד החיפוש אחר הסיבות להשמנה, מוצעים פתרונות שונים: עידוד פעילות גופנית כשגרה, הגברת המודעות לצריכה של מזון בריא וציון מספר הקלוריות של המנות בתפריטי המסעדות, בדומה להצגת מחיריהן. בחלק מהמסעדות ראינו “תמחור" של מנה בטווח של 420–910 קלוריות. מה התועלת בסימון כזה? האם הוא ישפיע על הקונים? ממש לא ברור. גם לא כאשר בשילוט של מאפין אוכמניות פוגשים 650 קלוריות.



גם בארץ ניסו בעבר לקדם חקיקה בנושא סימון קלוריות בתפריטים. אולי תופתעו אבל אנחנו - תזונאיות ותיקות - לא בעד. הקלוריות הן יחידות המדידה, והן אומדות את כמות האנרגיה שמזון מסוים תורם לגופנו. דווקא השימוש הפופולרי שלו בציבור הרואה בו חזות הכל, הופך אותו למכשיר שאינו המהימן ביותר.


קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לחשב את הערך הקלורי של כל ביס. גם אם חישוב המנות ומוצרי המזון יהיה מדויק, הרי שסך הקלוריות היומי, סביר להניח, יהיה מאוד לא מדויק. אז מה הטעם?



התייחסות מוגזמת למספר הקלוריות עלולה לגרום להתעסקות מיותרת ואף מזיקה למי שאכילתו נורמטיבית. חשוב הרבה יותר להמשיך לפרסם את טבלת הסימון התזונתי, המציינת נוסף לקלוריות גם את תכולת החלבון, השומן והשומן הרווי, הסיבים התזונתיים ועוד. התייחסות לקלוריות בלבד לא עצרה בינתיים את מגיפת ההשמנה או קידמה את הבריאות בארצות הברית.



מחקר של כתב העת הבריטי “British Medical Journal", שהשתתפו בו כ–15 אלף סועדים לפני החלת החוק הניו יורקי (2007) ואחריו (2009), הציג תוצאה כללית דומה. בסך הכל לא נרשמה ירידה בכמות הקלוריות שהסועדים צרכו. למרות השינוי, רוב המחקרים הגיעו למסקנה אחת: מעט מדי ולא מספיק.



לעתים עדיף לבחור במנה המכילה יותר קלוריות אבל דלה בנתרן (מלח). הצרכן המתעניין יעדיף לבחור במוצרים דלי קלוריות על חשבון תפריט מאוזן. הסיכוי שהערכים הקלוריים ישפרו את תזונתו קטן מהסיכוי שהם יפגעו בה. מדי פעם ראינו תפריטים שבהם מנות “מומלצות על ידי ה־USDA", הגוף האחראי באמריקה על התזונה. המנות האלו כללו בשר בקר רזה - פילה או סינטה, תפוח אדמה אפוי וירקות טריים ומבושלים. לא מנות ספרטניות.


הסתקרנו לדעת אם המלצרים מעודדים את הסועדים להזמין את המנות האלו, והופתענו מאוד שאף אחד משמונת מגישי המזון ששאלנו לא ידע מה פירוש ראשי התיבות ומה משמעות ההמלצה. “אף פעם לא שאלו אותי", הודה אחד המלצרים. אחרת חזרה ללא מענה לאחר שניסתה לברר את החידה עם ארבעה מחבריה למשמרת.