אחד היתרונות, וגם מקור לכאב גדול, של כתיבה לעיתון ישראלי מאמריקה, הוא ההבנה שנגזרה על הכותב שתיקה לגיטימית בנושאים פוליטיים פנימיים מובהקים. אף אחד לא ממש יעצור אותך, אבל יש טעם לפגם בלחיות מחוץ לישראל ולבקר בתנופה גדולה את ראש הממשלה כמי שמאייש יישוב ספר. לא מיד ולא בקלות מבינים את הסתירה הזאת, אבל היא אינה מעבר לתבונתו של העיתונאי הממוצע.



גם כאשר בישראל עסוקים כולם בבנימין נתניהו, יש צרימה מנסרת בקול הישראלי המגיע מעבר לים. זה גורם לכאבים קשים בהתאפקות, אבל אנשים צריכים להביע דעה על חייהם ולא על חיי זולתם. כך אני נוהג כמעט 12 שנה. מדי פעם נפלט לי איזה משפט פוליטי ומשתרבב בטקסט, אבל בעיקרון אני שלם עם החלטתי. באותה מידה אני גורס שלמרות זכותי האזרחית, מוטב לי שלא להצביע בבחירות בישראל, גם אם אני נמצא בה בביקור כשהקלפיות פתוחות. אני חושב שזה עניין שפל למדי לשלשל את הפתק שלי ולחמוק חזרה לפני שנודעו התוצאות.



מובן שתענית כתיבה אינה מונעת ממני להיות מצוי במתרחש. כמו הרעם הבוקע ממעמקי השבר הסורי־אפריקאי במלוא עוצמתו, אך אינו מצליח לחלץ את ראש הממשלה הסדרתי מדירת השרד שלו. אני תוהה בדיעבד מדוע אף אחד לא הקשיב לנו לפני עלילות הון־שלטון־עיתון, "ישראל היום" וערוץ 20.



בשנים המעטות שערכתי מוסף במעריב היו בחירות, הקרב בין אהוד ברק ונתניהו. היה זה אך טבעי שהזמנתי מרן אדליסט ידידי כתבת דיוקן על ברק. הדיוקן היה חיובי, וזימוני ללשכת המו"ל עופר נמרודי לא היה רגע מכונן בחיי. נתניהו הצית מדורות כה רבות וכעסו חרך את הירקות בשוק הסיטונאי, עד שלא הייתה ברירה אלא להזמין כתבה "אוהדת" עליו. משלא היו קופצים, עמוס רגב התנדב. זה היה לפני 20 שנה.



קראתי מה שכתבתי על נתניהו במהלך שנתיים וגיליתי את שיודעים כולם: שדבר לא השתנה. הים אותו ים. הסיגרים אותם סיגרים. האיש אותו איש, וכוחו לא בהשראה שהוא מביא עמו, אלא בדבקותו במטרתו היחידה: להישאר. הקטעים הבאים בני 20 לפחות. אולי שנה יותר.



***


אני אוהב להתבונן בנתניהו. הפוליטיקאי המשובח הזה, שעטנז החורג מכללי התחביר הישראלי ולכן כה קשה לעיכול, הוא מוצר הסייברספייס הראשון של הפוליטיקה הישראלית. מין אנדרואיד דיגיטלי שלתוך מעגליו תכנת ממציאו עשרה אחוז סיירת מטכ"ל, שלושים אחוז אמריקאיות ביל־קלינטונית עם מצע רפובליקני, עשרה אחוז טמפרמנט של חמום מוח וחמישים אחוז תאוות שלטון ממוקדת ומבהילה בנחישותה. אני יודע שחסרים כמה אחוזי אידיאולוגיה וחזון. אידיאולוגיה היא משהו שנולדים איתו, ודאי בליכוד. חזון הוא משהו ששוקדים עליו. האידיאולוגיה של נתניהו היא דבר־מה חמקמק, פנים רבות לה. חזון טרם יצא לי לשמוע ממנו. החזון המוצלח ביותר של נתניהו עד היום הוא חזון העצמות היבשות של דוד לוי וסקירה יוקדת של כל מה שדפוק בממשלתה הנוכחית של ישראל.



מה יישאר מאיתנו כאשר הוא יגמור. נתניהו. צילום: מרק ישראל סלם



אני אוהב לראות את נתניהו מתנועע. איני יכול להחליט אם הוא שמנמן או רק מוצק. זה שהוא חסון וגברתן זו עובדה. לכן הוא אינו פוליטיקאי שחמומי מוח ואנשים עם ריח רע מהפה יכולים לאיים עליו. התנועה שלו בתוך קהל אוהדים, אפילו ריחני וחביב כמו החברים שצבאו עליו בנימוס בגני התערוכה, קולחת וזורמת. לעולם אינך יודע מתי יצטעפו עיניו הקרות ושפתו העליונה האכזרית תתעקל בחיוך הטיפולי שלו והוא יעצור את ההמולה וילחץ למישהו מסוים את היד ויעשה עצמו מאזין לבן שיחו כאילו הוא לבדו בעולם. באמריקה מגישים למועמד תינוק לנשיקה. בישראל מחבקים אותו אנשים שאכלו סטייק עם שום לצהריים. נתניהו הבין לאחרונה שזה הזמן לרדת אל העם, והוא עושה כך בחוסר חשק ניכר. לוי ירד לליכוד מהפיגומים. נתניהו צנח צניחת ראווה מהאו"ם, עם נר עשן צבעוני קשור לרגלו.



***


לעתים קשה לזכור מה תפקידה של התקשורת בסיפור הבלהות שנפל עלינו. אבל לא בטוח שאם נגרור לאולפן הטלוויזיה או לשולחן העגול במערכת את שריו של נתניהו או את שארית תומכיו - ונמתח את אבריהם בסגנון האינקוויזיציה הספרדית – נחלץ מהם משהו חדש ומרעיש שטרם שמענו, או שיעניק לנו תובנה מפתיעה ומאירת עיניים לכל מה שאנחנו כבר יודעים. עלה בדעתי שכדאי להפנות לרגע את תשומת הלב לאלה שרק לעתים נדירות כותבים עליהם במידה של ביקורת דקדקנית – הנתינים של נתניהו, כלומר אנחנו, כלומר אתם.



לא רק, אבל משום שראש הממשלה הוא בבואה מבעיתה של האנשים שבחרו בו וגם של אלה שלא בחרו בו ומשמשים נתיניו בחריקת שן. מישהו אמר פעם שכל עם מקבל את הממשלה שהוא ראוי לה, וכנראה גם כל עם מקבל את ראש הממשלה שמשקף עורקים חשובים באופי הלאומי שלו. האם הכעס, ההתנגדות, הלגלוג והביקורת שמעורר נתניהו בכל בוקר מחדש אינם נובעים גם מכך שהאיש הזה - הקומבינטור הגדול, המאכער הלאומי, המניפולטור, השחצן, המטייח, המסבן, המאלתר, המסתבך אך מצליח לשרוד נגד כל הסיכויים, אם כי בהוויה הולכת ומתעצמת של התבזות – הוא שיקוף של עצמנו?



הרבה אנשים אמרו וכתבו כי הם חשים בשלטון נתניהו כאילו הם נמצאים תחת שלטון זר. האיש האגוצנטרי, אוהב עצמו הזה, המלוקק והחלקלק נראה להם כמשהו שצנח עלינו ממקום אחר, לא מפוענח, לא מובן עד הסוף. האומנם? האמת היא שנתניהו נראה כראש הממשלה האותנטי הראשון. אדם שצמח כל כך מהעם, עד שקשה להבדיל בין העם ובינו.



הסיבה לתחושת הזרות היא דווקא כי כל ראשי הממשלות שהיו לפניו, איש־איש בעידנו, היו שונים ומשונים מזרמי האופי הלאומי. קחו לדוגמה את יצחק רבין. נדמה היה כי הוא מייצג נאמנה לפחות את הדור של ילידי הארץ, אולם האמת היא כי לא היה דבר רחוק מזה. רבין היה קפדן, דקדקן, חרוץ, שונא אלתורים, מילה שלו הייתה מילה. והוא היה בוטה ואמיתי עד כאב. אהבנו אותו – דווקא משום שהיה שונה כל כך מאיתנו, ונהנינו לשגות באשליה כי מה שאנחנו רואים בו נמצא אולי גם בנו, לפחות בפוטנציאל, אם נתאמץ.



הפכים נמשכים, זה ידוע, ושוב דוחים זה את זה ושוב נמשכים. הייפלא כי הצעקה הראשונה – אוי ואבוי! הוא הרי בכלל לא משלנו, אלא ממש אמריקאי – עלתה נגד נתניהו דווקא מקרב הציבור הגדול של מובילי האמריקניזציה השטחית בחברה שלנו? הרי מבשרי סממניה הריקנים והמגונים של התרבות המערבית אינם המתנחלים או חברי המפד"ל וש"ס. מי ששיווקו כאן במרץ בעשור האחרון את אמריקה היו אנחנו, כלומר הציבור שאנו שליחיו ובאי כוחו. אנחנו חרשנו ועדרנו וזיבלנו את הערוגה שבה צמחה בובת הכרוב שלנו. הרי אנחנו מחולליו של הטמגוצ'י הזה בנעלי ג'וצ'י.



נכון שלעתים רואים את ח"כ אריה דרעי עם מקטרת מהורהרת תקועה בפיו, אבל הדאווין האישי הקטן של מנהיג ש"ס אינו מגיע לקרסוליים של מעשני סיגרים תל אביביים, שלאן שאנחנו הולכים איננו יכולים להימלט מהם. הם ונתניהו. כאילו הם שונאים את בני מעיו אבל כה דומים לו בכל דבר ועניין. מחופשת הסקי ועד החיבה לאוכל איטלקי.



כאשר הוא ירד השבוע לאופקים ולקח את המיקרופון מהשולחן, כמו פרנק סינטרה בשיר מלנכולי במיוחד, והתיישב על פאת הבמה, זה היה מבחן אמיתי. האם אתם נתיני נתניהו או לא. כי אם השטיק הקלוש הלאס־וגאסי הזה, קלינטון לעניים מרודים, עבד עליכם וגרם לכם להרגיש שראש הממשלה שלנו הוא חברה'מן ואחלה גבר, אז אתם אבודים. כמו אלה שחייזרים ב"פלישת חוטפי הגופות" השתלטו עליהם. אבל אם נקפצו אגרופיכם בזעם וראיתם את המיצג השקוף באשר הוא, קלישאה ביהביוריסטית שנועדה לשרת את הדרמה של הרגע ולפוגג מגע של עוינות, יש לכם עוד סיכוי.



השאלה החשובה היא לא מה אנחנו חושבים על נתניהו. לא כמה נמאס לנו ממנו ומה יהיה בסוף. לא איזה ראיון חילצה ממנו אילנה דיין והאם עמד עוזי פלד מטלעד בלחצים שהופעלו על החרצופים. אלה השאלות הנבובות והקטנות שמחרבנות לנו את הדרך לשאלות הרות הגורל והקריטיות באמת. שאלת השאלות – מה יישאר מאיתנו כאשר נתניהו יגמור איתנו.



הדעת הרי נותנת שיהיה לזה סוף, במוקדם או במאוחר. ראשי ממשלה טובים ממנו בהרבה הלכו הביתה כאשר סר חנם. בואו נודה שלא היה לנו ראש ממשלה שחנו סר כה מהר ובדרך כה לא אלגנטית. לרוב אנו נוטים לבלבל את שאלות הסרק עם השאלות החשובות. כמו לא להבחין בין הצורך, הרכילותי והקטנוני מעיקרו, לנתח ולפרק את אופיו של נתניהו כדי שיהיה מונח לפנינו כחימושו המלא של מטוס קרב. כמו הדיון שהתחולל כאן לפני שבועיים בהרסנותה של רעייתו ובנזק העקיף או הישיר שהיא גורמת לתהליך השלום ולביצוע הפעימה. הגילוי הדרמטי המרעיש ביותר הוא שנתניהו הוא המכסה המתאים ביותר ליורה הרותחת שהיא אנחנו.



***


ראיתי אותו מרתק קהלים שבדרך כלל סורגים, מנמנמים, שותים ספרייט ושוחטים בורקסים בסניפים הנידחים ביותר, ומוכר להם דימוי של פוליטיקאי ישראלי חדש: טפלון מבחוץ, סברס מבפנים. בשנה האחרונה היינו חלק ממקהלה בוטחת ושאננה שספרה בקול רם ובמידה רבה של שביעות רצון עצמית משועשעת את החודשים, השבועות והימים שנותרו עד לנפילתו של נתניהו מן השלטון. זה היה כל כך ברור, כל כך צפוי, כל כך הימור בטוח. לאיש יש כישרון פנומנלי מוכח להסתבכויות, נטייה להבטחות סותרות, יכולת לקומם אף את בעלי בריתו ולקלוע עצמו שוב ושוב למצב שבו נושבים ממנו כיווני פעולה סותרים, עד שהיה בלתי נמנע שהפיצוץ קרוב וכשיתפזר העשן תהיה ממשלה חפה מביבי. אפילו משקיפים צוננים ונטולי זדון התחילו להתאמן בחיבור ההספדים הפוליטיים על גידול הפרא הזה, שהשתלט על מפלגה מובסת ועלה לשלטון כשהוא מחליק למעלה על דמם של קורבנות הפיגועים.



אנחנו לא יכולים אלא להתנצל בשמנו ובשם אלה שעוד לא מוכנים לבקש סליחה במפורש, ולהסיק את המסקנה הבלתי נמנעת שהתערבבו לנו משאלות לב רבות עם ניתוחים פוליטיים. כמו רופא הנוהג להרגיע את ההיפוכונדר באמרה "לא מתים כל כך מהר", גם אנחנו היינו צריכים להבין שממשלות וראשיהן לא נופלים כל כך מהר.



לממשלה ולקואליציה יש רצון חיים פוליטי אדיר שהרבה פעמים תופר בזריזות קרעים שנדמה כי אינם ניתנים לאיחוי. בעיקר נדמה כי חטאנו בהידבקות באווירה הבון־טונית של הזלזול באיש הזה, שהרבה פעמים נראה מזיע, חסר משקל, תזזיתי, לא רציני ומטייח, אבל לימד את כולם שיש בו יכולות, כושר עמידה וספיגה וכישרון לצלול עד תחתית המערבולת הפוליטית כדי להיחלץ ממנה בזינוק כלפי מעלה.