"ליבי אוהבת אותי ואני אוהבת אותה", מעידה בהתרגשות שרה ברנדס, קשישה המתמודדת עם פגיעה עצבית ומתנהלת בקושי בעזרת הליכון. "כשליבי מגיעה, היא באה אלי מיד ומתחילה ללקק אותי. אני מתה עליה, והיא יודעת את זה. אין דבר כזה שכלב לא מרגיש". המפגשים בין שרה לבין ליבי הם חלק מהתוכנית "כלבי ליטוף", שמפעילה עמותת מטב לשירותי טיפול ורווחה. המפעל הזה, כמו תוכנית נוספת של מטב, "חברים לעת זקנה", מתבסס על "הבנת הקשר המופלא שבין קשישים לבין בעלי חיים והשפעותיו המדהימות על הבריאות הפיזית והנפשית של הקשיש", כפי שמסבירה עירית קוסט, מנהלת שתי התוכניות במטב, שבהן משתתפים כ־400 מתנדבים.

שרה ברנדס בת ה־70 מפתח תקווה מתקשה מאוד בתנועה לאחר שעברה "אירוע מוחי וחצי", כדבריה. זה לא מונע ממנה להגיע שלוש פעמים בשבוע למועדון בגני תקווה ולפגוש שם, באחד מימי השבוע, את קרן המתנדבת ואת כלבתה הקטנה והמבוגרת, ליבי. "אני וקרן התיידדנו ממבט ראשון, לפני כשנה", מספרת ברנדס. "אם אני במקרה לא נמצאת במועדון, קרן מתקשרת אלי אחר כך לשאול מה קרה לי. היא מדברת עם כולם במועדון, אבל בעיקר איתי. אנחנו יושבות יחד ומשוחחות על כל מה שקורה. אנחנו בנויות זו על זו".
 

את החיבור בין שרה לבין הכלבה ליבי לא היה צריך ליצור. הוא היה אוטומטי וטבעי. שרה גידלה כלבים כל חייה. "היה לי בובו ז"ל, שנפטר בן 17, ולפניו הייתה לי מיקי, כלבת פודל ננסי לבן, כמו כבשה קטנה, שנפטרה בת 19", היא מספרת. "את הכלב האחרון שלי, דוברמן קטן בשם פיקאסו, הבת שלי לקחה אליה בעקבות האירוע שעברתי. עכשיו יש לנו הורות משותפת עליו".




ברנדס מתכוננת למפגש השבועי עם ליבי ומכינה עבורה קרקרים, ובזמן הביקור גם יוצאת עם קרן ועם הכלבה אל מחוץ לבניין. כשהיא מדברת על ליבי, ועל כלבים בכלל, קולה נרגש ואפילו מתרונן. "לבן הגדול שלי יש כלבה לבנה גדולה בשם טופי. היא קצת אגרסיבית, כי עיקרו אותה מהר, והיא נבחנית. אבל איתי זה אחרת. אלי היא צמודה", היא אומרת. 
 


מה שמצער את ברנדס הוא העובדה שקשה לה, בנסיבות הנוכחיות, לטפל בכלב בביתה. "חסר לי מאוד שאין לי כלב בבית", היא מודה. "אני רוצה מאוד עוד כלב ולא יודעת איך להגיע לזה - גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת גודל הכלב, שאוכל להוציא אותו לטיול בעגלה". 

מה מעניק לך הקשר עם ליבי?

"קודם כל, אני אוהבת כלבים משחר ילדותי. זה עניין של אהבה אמיתית, טהורה. יש פתגם שאומר 'כלב הוא כולו לב', ואני אדם עם לב. אני מאוד אוהבת כלבים ושום דבר לא ישנה את זה".

חשים נאהבים



התוכנית "חברים לעת זקנה" מסייעת לקשישים החיים בבתיהם, מגדלים חיות מחמד ומתקשים בטיפול בהן. מתנדבים המגיעים לבית הקשיש או הקשישה מסייעים להם בכל היבטי הטיפול בבעל החיים - הוצאה לטיול, רחיצה, לקיחה לווטרינר ועוד - כדי לאפשר את החזקתו בבית. לדברי קוסט, בדרך זו הכלב או החתול יכולים להמשיך לגור במקום שבו הם אהובים ומוגנים, ובכך לשמש לקשישים חברה ומשפחה שלפעמים אין להם. כולם, הקשישים ובעלי החיים, יוצאים נשכרים מהעניין.
 

"כגוף חברתי הפועל בתחום הזקנה ומפעיל מגוון רחב של שירותים ופרויקטים ברחבי הארץ, אנחנו מחויבים במישור הערכי לפעול למען איכות החיים של הדור המבוגר", אומר ליאור שטרסברג, מנכ"ל מטב. "הבדידות היא אחד הנושאים המשפיעים ביותר על איכות החיים של המבוגרים, וחיית המחמד משמשת לעתים קרובות כחבר הקרוב ביותר של הקשיש ומהווה בת לוויה אהובה. מעבר לעזרה החשובה אשר מאפשרת להם להמשיך להחזיק ולטפל בחיות המחמד שלהם, נוצרים קשרים אישיים חזקים ומשמעותיים בין הקשיש למתנדב, ואין ספק כי שני הצדדים יוצאים נשכרים מכך".


התוכנית "כלבי ליטוף" עובדת באופן שונה: מתנדבים שהם עצמם בעלי כלבים מגיעים לבתי אבות ומרכזי יום, ומאפשרים לקשישים ליהנות מהקשר עם הכלב או הכלבה. הקשישים מלטפים, מאכילים, משחקים ומטיילים איתם - בהתאם לרמת התפקוד ולרמת העניין של כל אחד מהם. הפעילות, שמתקיימת בדרך כלל בתדירות שבועית ובצורה קבוצתית, נערכת נכון להיום בכ־60 מוסדות באזורי המרכז, השרון ובאר שבע. הפרויקט מתבצע בשיתוף עמותת תנו לחיות לחיות, ארגון ג'וינט ישראל וגם חברת המזון לבעלי חיים, פורינה, באמצעות תרומת מזון. בירושלים ובחיפה קיימות, ביוזמת מפעילים אחרים, תוכניות דומות של "כלבי ליטוף".


קוסט, מנהלת שתי התוכניות במטב, מסבירה שעם הכלבים מגיעה אל הקשישים בבתי האבות שמחת החיים. "זה מאפשר להם להפעיל חושים שהתנוונו מזמן", היא אומרת. "כשכלב בא, אינסטינקטיבית הקשיש מתכופף כדי ללטף אותו, פעולה שפעמים רבות הוא מזמן לא עשה. באמצעות הכלב הקשישים חווים מגע נעים. זה יצור שמתרפק עליהם ואוהב אותם. הדבר תורם גם לדימוי העצמי של הקשישים. הם חשים נאהבים שוב והם עוסקים בזה, ולא בקשיי הבדידות".


לדברי מנהלת התוכניות, החוויה של הקשישים עם כלבי הליטוף "חוצת חושים", כלומר פועלת גם במצבים ובמקומות שבהם החושים לא פעילים. הכלב מתקשר עם קשישים עיוורים וחירשים, וגם עם כאלה שסתם אין להם עם מי לדבר, לדוגמה קשישים דוברי רוסית במחלקה שבה איש מלבדם אינו דובר רוסית. דרך הקשר של הקשישים עם הכלב או הכלבה, נוצר במקרים רבים קשר עם המתנדב או המתנדבת. "לפעמים הכלב הוא רק תירוץ לקיום אינטראקציה", היא אומרת. "באמצעותו הקשישים נפתחים למתנדבים, מדברים איתם, וכך הם זוכים לקשר אנושי, רגשי ויפה, מעבר לחיבור המיוחד שלהם עם הכלב".



תגובות הקשישים לפעילויות, מספרת קוסט, נלהבות ונרגשות. "יש חיוכים, צעקות, צחוק, בכי", היא מספרת. "האנשים האלה פשוט מתעוררים לחיים. יש מהם שמחכים לפעילות כל השבוע, יש ששומרים את הביסקוויט שהם מקבלים עם התה כדי לתת אותו לכלב, יש שסורגים לכלב אפודה לחורף ויש שמצטלמים עם הכלב לשלט שעל דלת החדר שלהם".


ירדנה נורדנברג מפתח תקווה החלה להתנדב בשתי המסגרות ה"כלביות" של מטב, "חברים לעת זקנה" ו"כלבי ליטוף", לקראת יציאתה לגמלאות לפני כשנתיים. נורדנברג, פרופסור בדימוס לביוכימיה קלינית, הייתה מנהלת מערך המעבדות של בית החולים בילינסון ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה. כלבים הם אהבה ותיקה וחזקה שלה. "לקראת הפרישה ידעתי שאני הולכת לעסוק בדברים שקשורים לכלבים, וגם סיימתי לימודי כלבנות טיפולית ואילוף. במסגרת הכלבנות הטיפולית נחשפתי לעולם הקשישים, ואת הסטאז' עשיתי בבית חולים סיעודי".


דולי, פינצ'רית מעורבת בת 8.5, נאספה מהרחוב והגיעה אל נורדנברג כשהייתה בת שנתיים. לפניה גידלה הפרופסורית פינצ'רית מעורבת אחרת במשך יותר מ־15 שנים. בתוכנית "חברים לעת זקנה" היא מתנדבת בביתה של קשישה תשושת נפש מפתח תקווה המגדלת בביתה פינצ'רית בת 17, כמובן. ב"כלבי ליטוף", נורדנברג מתנדבת בבית אבות בעירה. היא מלווה בדיור המוגן של בית האבות את מרגלית (שם בדוי) בת ה־74.

"כשפגשתי את מרגלית לראשונה, היא בכתה וסיפרה לי שהכלב שלה נשאר בקיבוץ", מספרת נורדנברג. "היא מתמצאת בכלבים ואוהבת אותם, והמפגש השבועי שלנו הוא ההיי־לייט שלה. זה משמח אותה ומפיג לה את הבדידות".


מה קורה במפגשים?

"אנחנו קובעות מראש. היא יודעת שאני מגיעה, ואז מחכים לכלבה כלי עם מים וסדין שפרוש על המיטה. מרגלית מתנפלת על הכלבה בנשיקות ובחיבוקים, ואז מגיע טקס שבו היא נותנת לה מלפפון או ביסקוויט לכלבים. היא משחקת איתה: 'שבי, ארצה, תני לי יד', מדברת אליה כמו לילד קטן, מהללת אותה ומשכנעת אותה כל הזמן שתשב עליה. האינטראקציה גורמת לה הנאה ושמחה.אני מאמינה מאוד בתרומה העצומה של הכלבים מבחינה פסיכולוגית".


שוברים את הקרח

פעילותם של מתנדבי "כלבי ליטוף" מרשימה ומעוררת השראה, אבל כשמדובר בדימה צרובסקי מבאר שבע, יש לה ממד נוסף. צרובסקי בן ה־39, אב לילדה, הוא עיוור. בנוסף לעיסוקו כמומחה לטכנולוגיה מסייעת לעיוורים המלמד מורים שיקומיים ברחבי הארץ, הוא מתנדב בבית אבות עירוני בבאר שבע עם כלבת הנחייה שלו, טדי בת ה־3, עירוב של לברדור וגולדן רטריבר. כבר שנה וחצי הוא עושה את זה כי לדבריו, "חיפש לעצמו אתגר מסוים, חברתי, שלא קשור לפרנסה". במגבלה שלו, העיוורון, הוא לא מוצא שום בעיה כשמדובר בהתנדבות. צרובסקי מגיע מדי שבוע עם טדי לבית האבות, וכדבריו, "נודד בין המחלקות" - תשושים, סיעודיים, מוגנים – והפעילות מתחילה.


מה עושים?

"אני מניח לכל אחד מהקשישים בכף היד חתיכה קטנה של חטיף לכלבים שאני מביא איתי, מבקש מהם לפתוח את היד, והכלבה לוקחת. אחר כך אני עובר איתה ביניהם, הם מלטפים אותה, היא נותנת יד. טדי גם משתתפת במשחקים מוטוריים לקשישים, כמו באולינג. היא מגישה להם את כדור הספוג, מחלצת אותו כשהוא נתקע מתחת לכיסא. לפעמים אני משחרר אותה מהרתמה ונותן לה להסתובב. הדיירים קוראים לה, ואני מאפשר להם בחירה, וגם לה - למי ללכת ולמי לא. הגענו להחלטה שאפשר לתת לכלבה תפוח שחתוך בצורה מסוימת. הם שומרים עבורה את התפוחים ויש לנו 'מסורת חלוקת תפוח'. טדי יושבת ומחכה לזה. אני מביא איתי גם מסרק, וחלק מהקשישים מסרקים אותה".
 

צרובסקי מספר שהקשישים בבית האבות מצפים לפעילות הקבועה. עם זאת, תגובתם בזמן הפעילות לא קבועה. "הכל לפי מצב הרוח והרגש של כל אדם", הוא אומר. "צריך להבין שביום מסוים אדם מסוגל ומעוניין לקבל את הפעילות, וביום אחר לא. לא צריך לצפות שכל אחד מהקשישים יקפוץ על הכלב. זו קבוצה של 25־20 איש, ולא מכריחים אף אחד להשתתף בפעילות. מי שרוצה - משתתף, ומי שרוצה - נוגע". 


במקרים רבים, הגעתה של הכלבה מעוררת את הקשישים. "לפעמים הם יושבים ובוהים, ואז טדי באה וזה מחזיר אותם. קרה שהיה ויכוח בין אנשי הצוות לבין אחת הקשישות, והכלבה פשוט הוציאה אותם מהנקודה הזאת, שחררה. יש קשישים שהיה להם בעבר כלב, והמפגש עם טדי מרגש אותם ומעלה זיכרונות, לטוב או לרע".


צרובסקי מעיד שהכלבה שוברת את הקרח במפגשים ומסייעת ליצירת קשר של הקשישים איתו. "קשר כזה קיים, אבל הכל בא מהקשיש עצמו, מרצונו ומיכולתו", הוא אומר. "מכיוון שאני עיוור מוחלט, אני מבקש נוכחות של איש צוות במפגשים. השיחות שלי עם הדיירים יכולות להיות בנושאים שונים, מהשימוש בטכנולוגיות מסייעות - מחשבים, סמארטפונים - ועד עניינים אישיים". 


מה אתה עצמך מפיק מהמפגשים האלה?

"סיפוק. לא שחסר לי, אני עובד מדי יום. אבל לא הכל נמדד בעבודה ולא הכל נמדד בכסף. כשהמתנדבים שלנו מגיעים עם כלביהם, הם מועילים לא רק לקשישים, אלא לצוות בבתי האבות ולבני המשפחה של הקשישים", מסכמת קוסט. "הפעילות מרוממת את נפשם של כל הנוכחים. וכשהמטפלים ובני המשפחה מקבלים זריקת עידוד ואנרגיה, הם נותנים שירות טוב יותר לקשישים".