הנתונים הקשים על היחס במגזר הערבי לבעלי מוגבלויות: "לא נירגע עד שהבורות תמחק"

זה שבעה חודשים נערכת הפעילות הייחודית הזאת בימי ראשון, ימי החופשה של בית הספר. למשך שלוש שעות מתכנסים בעלי פיגור עם אחיהם. זה קורה בפרויקט "אחי, אל תרפה ממני" שנועד להסיר את הסטיגמות במגזר הערבי ביחס לבעלי מוגבלויות ובעלי צרכים מיוחדים. מאחורי היוזמה עומדת היועצת החינוכית שירין אבו ג'והר. זו השנה השנייה שהיא עובדת בבית הספר "אל־זהראא" לחינוך מיוחד בבית חנינא, שנוסד לפני 13 שנים ומאכלס 97 תלמידי חינוך מיוחד בני 6־21 בעלי פיגור בינוני ובעיות גופניות, לצד 56 אנשי צוות פרה־רפואי, רפואי וכמובן חינוכי. 

אבו ג'והר (31), תושבת אבו גוש, נשואה ואם לילדה בת שנה וחצי, היא בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. "תמיד מצאתי את עצמי במקומות שהם טעוני טיפוח. היו לי הזדמנויות לעבוד בבתי ספר פרטיים עם כסף טוב ואוכלוסייה מבוססת, אבל זה לא אתגר אותי אף פעם ולכן תמיד בחרתי מקומות קשים במיוחד. תמיד היו לי יוזמות, אבל לא תמיד זה התקבל בברכה. הפעם אלוהים שלח אלי מנהל טוב", מספרת אבו ג'והר כיצד נולדה היוזמה. "לנותני השירותים יש חלק באחריות לדרך שבה החברה רואה אותם, לעובדה שהחברה לא משלבת אותם. אין להם מקום. לא רואים אותם. הם שקופים. הבעייתיות פה באזור היא שילד עם פיגור שכלי - המון אנשים תופסים אותו כמשהו מידבק. לא מקבלים אותו בברכה. אולי יש כאלה שהם כן, אבל אנחנו לא רואים אותם כל יום. לא אחת נתקלתי במצב שההורים של האבא מטילים את האשמה על האמא, שמביאה ילד עם בעיות. עם הזמן הבנתי שבנות עם פיגור הן טרף קל למי שמחפשים להתחתן עם אישה צייתנית ובלי דרישות. לראות את היחס כלפיהם זה כמו לחזור בסרט לימי הביניים. זו בורות. אין דרך אחרת לתאר את זה".

אז אבו ג'והר החליטה לפעול. יחד עם הצוות הרב־מקצועי בדקה את הרקע של ההורים: מספר ילדים, רמת השכלה, מצב סוציו־אקונומי ועוד. "לא כולם משתפים פעולה עם הכביסה המלוכלכת", היא מספרת. "לפעמים, במגזר הערבי, מעמידים פנים שהכל טוב ויפה כשלא הכל ככה. היו כאלה שיצא שהם עצמם, ההורים, עם פיגור. אחרים באים ממצב סוציו־אקונומי כל כך נמוך, שאם הם יפסידו חצי שעה בעבודה, הם יאבדו את עבודתם. המידע שגייסנו היה קשה, והסתדר לי עם כל מיני דברים שראינו: הורים יכולים לשלוח את הילד במצב של הזנחה שלא תיאמן. לא רוחצים לו פנים אפילו. מנסים לגרום לזה שהוא יישאר עד כמה שאפשר במסגרת ושלא יחזור הביתה. מצד אחד אני יכולה להבין את הקושי שלהם, מצד שני הם לא עשו דבר כדי להתגבר עליו. החוליה הכי חזקה הייתה האחים: תלמידים טובים, רובם מצטיינים. לכן חשבתי שיהיה נכון להביא אותם ולמשוך אותם למסגרת פה. נעשה פעילויות מושכות בעיניהם. לא היה לי ממש צוות לעבוד איתו כי לא האמינו שנוכל להגיע לזה, אם כי כבר לפני שהגעתי הייתה תוכנית התמודדות של בית הספר למעורבות הורים".

במפגשים הראשונים התקשתה אבו ג'והר לשמור על אופטימיות. "האמהות שכן היו מוכנות להגיע, הביאו את האחים תחת איומים. הבאנו לבית הספר מטפל בבישול, וזה דבר שמאוד משך את האמהות. אחר כך הבאנו סדנאות להעשרה וידע שעסקו בשאלות כמו בעיות התנהגות ומיניות. ראינו ששיעור ההשתתפות עולה. ראיתי את הפרצופים של האחים. ערכנו פינת אירוח קלה בבוקר, מורי הספורט ארגנו תחרויות בין צמדי אחים, ותיכוניסטים מתנדבים התחפשו לליצנים. היו תחנות מיחזור נייר, תחנות טכנולוגיה עם מחשבים ותוכנות מיוחדות, אבל הם הגיעו בעל כורחם. היה ברור שההורים סחבו אותם. גם ככה זה יום חופש. התחלתי להתייאש. במפגש הרביעי חלה התפנית. אספתי את האחים בסוף ההפעלות כדי לשמוע פידבק. אחת האחיות, שבמפגש קודם ראיתי אותה מתאפקת ולא מוכנה להיכנס לשירותים של בית הספר בטענה שהיא לא רוצה להידבק, שאלה אותי מתי הפעילות הבאה".

לדבריה, אחר, תלמיד כיתה ה', בכה בכי תמרורים. "לא ידעתי שאחי יודע להפעיל מצלמה. אני רואה שהוא יכול לדבר. אני רואה שאוהבים אותו", אמר. "לא סבלתי את אחי", התוודתה אחות אחרת. "לא ידעתי מה לעשות איתו כשחברות באו. כל תשומת הלב מופנית אליו. כשהגעתי לפה, ראיתי שכל מה שהוא עושה בבית ומעצבן אותי, פה הוא מצחיק. כולם אוהבים וצוחקים ומכילים, ואני אחותו ולא יכולה לעשות את זה". 

אחד הילדים שמשתתפים בפרויקט של אבו ג'והר הוא בנה של מ', אם לשניים ממזרח ירושלים. הילד, בן 8, הוא תלמיד בבית הספר שסובל מפיגור קשה. בתה, תלמידת כיתה י', היא תלמידה מצטיינת. "כששירין אמרה לי שכל מה שהיא רוצה זה שאבוא לבית הספר עם הילדה כדי ליצור חוויה מתקנת עם אח שלה, בכיתי", מספרת מ'. "אני מגיעה ממשפחה דתית. כל השנים חשבתי על זה שילד מפגר עלול לפגוע בשידוך של הבת שלי ושזה יוציא שם רע למשפחה. לא יכולתי להתמודד עם כל זה לבד. סוף־סוף מישהו הבין אותי. סוף־סוף מישהו מבין מה קורה אצלי בבית. עד אותו זמן הסתרתי וניסיתי להראות תמונה מושלמת. פתאום, כשהרעיון עלה מולי, הייתי כמו ילד עם גרון חנוק שפתאום מתפרץ". 

היוזמה של אבו ג'והר הוכתרה כיוזמה המובילה של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, שתוצג היום בכנס השנתי של הקרן במרכז רבין בתל אביב. הקרן, במיזם משותף עם משרד החינוך, פועלת להעצמת המורה והמחנך בישראל תוך טיפוח יצירתיות וחדשנות בחינוך. במסגרת זו הקרן מלווה כ־85 יוזמות ופרויקטים של מורים בבתי הספר ומאפשרת להם להוביל שינוי במערכת החינוך. "תפיסת היזמות החינוכית מבקשת לשים את המורה במרכז הבמה, ולאפשר לו להיות פרואקטיבי בעיצוב תוכני הלימוד של בית הספר", אומרת מנכ"לית הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות יוספה דאר. "בדומה ליזם העסקי, היזם החינוכי מבקש להשתמש בכישרונות שלו לקידום צורך שהוא מזהה כבעל פוטנציאל להצלחה. הפרויקט הגדול של שירין הוא אולי הדוגמה הבולטת לכך. מתוך היכרותה את הסביבה ואת המשפחות שעמן היא עובדת, היא זיהתה את הבעיה ובתהליך מתמשך ועיקש הצליחה לרתום את המשפחה כולה לתהליך בדרך לשינוי רחב ומקיף ביחס לבעלי צרכים מיוחדים".

מנייר עמדה של "אלמנארה" – עמותה לקידום העיוורים ואנשים עם מוגבלות בחברה הערבית בישראל (עורך: עו"ד עבאס עבאס), עולה כי יוזמות כמו "אחי, אל תרפה ממני" הן לא פחות מהכרח. נכון לעשור השני של שנות האלפיים, מתוך כ־1.7 מיליון ערבים שחיים בישראל, ישנם יותר מ־400 אלף איש עם מוגבלות פיזית, חושית, נפשית או שכלית, הסובלים הן מהדרה חברתית על ידי החברה הערבית עצמה והן ממחסור במשאבים מצד המדינה על רקע שייכותם למיעוט הערבי.

שיעור האנשים עם מוגבלות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל גבוה מהשיעור המקביל באוכלוסייה היהודית (26% לעומת 17%). בנוסף, שיעור בעלי מוגבלות חמורה בקרב כלל הערבים הבוגרים גדול פי שלושה מאשר בקרב היהודים (14% לעומת 5%). כמו כן, שיעור האנשים הצעירים עם מוגבלות בחברה הערבית גבוה יותר בהשוואה לשיעור בעלי המוגבלות הצעירים באוכלוסייה היהודית (51% לעומת 39% הם מתחת לגיל 45).

"מאז כניסתו לתוקף של חוק חינוך מיוחד חלו שיפורים משמעותיים בתחום זה בחברה היהודית, אך למרבה הצער לא כן הדבר בחברה הערבית, שבה הרבה ילדים לא אובחנו, והרבה ילדים עם מוגבלות שוהים בבתים ללא שום מסגרת חינוכית", נכתב בנייר העמדה. "על פי רוב, הילדים שנקלטו ואובחנו לומדים במסגרות לא מותאמות לצורכיהם. כך למשל, ניתן למצוא ילדים אוטיסטים הלומדים יחד עם ילדים חירשים, ואילו ילדים עם פיגור קל לומדים באותה מסגרת עם ילדים עם פיגור קשה". 

ומה הלאה? "אני רוצה שהבורות תימחק", אומרת אבו ג'והר. "שהאח מהחינוך הרגיל ידבר על זה בבית הספר שלו וישתף את חבריו. שיפתח דלת לסקרנות ולמעורבות של האנשים סביבו. אני רוצה לראות מקומות תעסוקה שיעסיקו את ילדי החינוך המיוחד, שהמודעות הזאת תצא לתיכונים, כדי שכשהתלמידים שם יהיו בעלי עסק, ידעו מה לעשות עם הילד עם הפיגור. רק אחרי זה, אהיה רגועה".