בדיוק לפני שנה, ב־30 ביוני 2015, הכה השכול שוב במשפחת רוזנפלד. מלאכי בן ה־26 נרצח ביריות כשהיה בדרכו לביתו שביישוב כוכב השחר, לאחר טורניר כדורסל. הוא היה ברכב עם חבריו לנבחרת, ונפצע אנושות. כעבור 14 שעות שבהן נלחמו הרופאים על חייו - נקבע מותו. 



מלאכי נרצח 13 שנה לאחר מות אחיו, יצחקי, שנסחף בנחל צאלים כשהיה בטיול עם אביו ואחותו הדס. אנחנו מדברים איתה שנה אחרי, כשהיא עסוקה בהכנות קדחתניות לאירוע גדול שיערך היום בספורטק שבתל אביב לזכר מלאכי אחיה.
 
"השנה עברה בהמון רגעי הכחשה וחוסר הבנה, וגם בהמון רגעי ידיעה ברורה וכואבת ועמוקה. בעיקר בהמון געגוע", היא מתארת בשיחה עם "מעריב־השבוע". "השנה הראשונה קשה מאוד. לא שהשנים שאחרי זה הן לא קשות, אבל יש משהו ב'טרי' הזה שהוא מטלטל ומייסר מאוד. היום אני לא מצפה שיצחק ייכנס בדלת, אבל אני עדיין מצפה שמלאכי ייכנס למטבח או ילך איתי לבתי קפה. במקום מסוים ויתרתי על יצחקי הנוכח, אבל אצל מלאכי זה עדיין בוער. הימים האלה מאוד מבלבלים. אחרי יום השנה כבר אי אפשר יהיה להגיד 'היום לפני שנה מלאכי עשה ככה או ככה'. בשנה הראשונה מותר עדיין לדבר עליו בקול רם כל הזמן,  מותר לבכות בלי שישאלו מה קרה. גם היהדות מסמלת את זה, את ההדרגתיות בשכול, השבעה, השלושים, השנה. אחרי השנה הראשונה ההתמודדות הופכת לאחרת. לא פחות קשה - אבל אחרת". 
 

 

הדס מספרת על התהליך שהיא ומשפחתה עברו בשנה הנוראה האחרונה, כשעברו מהכחשה להתחלה של השלמה. "בהלוויה עצמה כולנו היינו בהכחשה גדולה מאוד, אתה זורק הכל ואומר - אני לא משתף עם זה פעולה. היו שלוש מילים שהדהדו לי בראש בהלוויה: 'זה לא אנחנו'. כי אנחנו את שלנו נתנו. פתאום מלאכי הקדוש נרצח על קידוש הארץ הזאת, וזה לא קל בכלל. לבי נקרע. אחרי הרצח היו טוקבקים איומים ברשת, שאמרו שאנחנו גרים שם ושנאכל את הדייסה שבישלנו. כשהראיתי לאמא שלי היא נדהמה".