בקיץ החם, יום בבריכה או בחוף הים הוא אולי הבילוי האהוב והנפוץ ביותר בישראל. בימים האחרונים של החופש הגדול, כשהורים מחפשים בנרות תעסוקה לילדיהם, המים הקרירים חשובים אפילו יותר מהרגיל. אך לא כולם יכולים ליהנות באופן חופשי מהאפשרות הזו. נעמה אפשטיין, שאחותה דנה סובלת ממחלת העור פסוריאזיס, הלכה עם משפחתה לבריכה במושב בני עטרות. על אף שהמחלה, בה מופיעים סימני אדמומיות על העור, אינה מדבקת, דנה חוותה השפלה ודחייה משאר הרוחצים, עד שהוכרחה לצאת מהבריכה. 

על המקרה הכואב כתבה נעמה אפשטיין: "חייבת לשתף החוויה נוראית שעברתי. אחותי דנה חולת פסוריאזיס. רצינו בסך הכול לבלות עם הילדים בברכה ונסענו לבריכה בבני עטרות. לאחר שעה וחצי במקום, שתי נשים התלוננו אצל המנהל לגבי הנוכחות של אחותי, בגלל שהיא חולת פסוריאזיס. הסברנו למנהל, ששמו מיקי, על המחלה בפרטי פרטים (על כך שלא מדבקת ולא מסכנת איש) והוא טען שהוא יודע מה זה פסוריאזיס ואישר לה להיות בברכה.  לאחר רבע שעה שוב אותן שתי נשים ניגשו אליו ובקשו ממנו להוציא אותה מהברכה. המנהל מיקי חזר לבריכה וצעק, כדי שהמתלוננות ושאר הרוחצים ישמעו, 'גברת צאי החוצה מהברכה, את לא יכולה להיות במים'".
"אחותי עברה עוגמת נפש ואת שיא ההשפלה שאדם יכול לעבור בפומבי", הוסיפה אפשטיין, "הוצאנו את הילדים מהבריכה, כשלאחותי יש 2 תינוקות שהיו צריכים לעבור יחד אתנו את החוויה הנוראית הזאת. דנה הושפלה ונפגעה ברמות שמילים לא יכולות לתאר. אחותי חולת פסוריאזיס כבר 23 שנה ומעולם לא גירשו אותה משום מקום ומשום ברכה ציבורית". 
 

"צלקות נפשיות לילדים"

ראוי לציין כי בשנת 2014 הוציא משרד הבריאות חוזר רשמי שאומר כי חולי פסוריאזיס יכולים להיכנס לבריכות ציבוריות ושלא טמונה בכך שום סכנה. אפשטיין סיכמה את האירוע הקשה שחוותה המשפחה: "עברנו חוויה מאוד קשה, לה, לילדים שלה ולי ולילדים שלי. אני בכל אופן לא מתכוונת לעולם לחזור לברכה במושב בני עטרות, ונדאג להגיש תביעה.  בעזרת השם, מקווה שאף חולה פסוריאזיס ואף אדם בעולם לא יצטרך לעבור חוויה כזו." 

ממנהל הבריכה, מייקי טננבאום, נמסר: "הגיעו אליי אימהות לילדים קטנים ואמרו שיש גברת עם פצעים פותחים, משהו שעל פי חוק אסור שיקרה, לכן שלחתי את מפעיל הבריכה שלי שיבדוק את העיניין ויבקש ממנה לצאת מבריכת הפעוטות. מרגע זה הפכה להיות מלחמת עולם וניבולי פה. לא בקשנו ממנה לעזוב את הבריכה, רק לצאת מבריכת הפעוטות, בצורה נעימה ושקטה. היא התנפלה על העובד והתחילה לאיים ש'נראה מה יהיה לנו'. המאבטח סיפר שהיא אמרה לו שהפצע הפתוח הוא לא מהמחלה אלא פצע מגילוח. המשפחה כלל לא פנתה אליי ולא דיברו איתי הם התחילו לקלל את העובדים. אני יודע שפסוריאזיס כמחלה אינה מדבקת אך אני לא רופא עור. היא הייתה צריכה לפנות אליי בצורה מסודרת. הבעיה בכלל הייתה הפצע הפתוח בתוך המים. אני צריך לדאוג לבריאות הציבור".
המקרה של דנה מצטרף לתופעה נרחבת של הדרה של החולים במחלה מבריכות ציבוריות, למרות הנחיות משרד הבריאות. מוקדם יותר הקיץ, ארגון חולי הפסוריאזיס פנה במכתב זועם לד"ר בני כנען, מנכ"ל ארגון מצילי הבריכה בישראל, על אפליה לכאורה של חולי פסוריאזיס בכניסה לבריכות שחייה. לדברי מחברי המכתב, לחולים אלה נגרמות עוגמות נפש וצלקות נפשיות, שהביאו לפחות חולה אחת לתביעה משפטית על אפליה, שבה זכתה. 

"כך למשל, ילד בן 5 סולק מהבריכה הציבורית ביבנה בשל נגעי הפסוריאזיס שעל גופו. לדברי אמו, האירוע גרם טראומה לבנה וגרם לו חשש עז להסתובב במקומות ציבוריים. במקרה אחר, מציל בבריכה בקריות מנע ממנויה ותיקה להיכנס למקום משהחלה לסבול מהמחלה, והביא לביזויה כאשר הודיע לה בנוכחות מתרחצים אחרים על סירובו לאפשר לה להתרחץ בבריכה. עלבונה של החולה היה כה עמוק עד שתבעה את המקום על אפלייתה לרעה ועל פרסום לשון הרע - וכמובן זכתה בתביעתה", לשון המכתב.