263 תלמידים מיותר מ־100 יישובים בישראל, שרק כ־20% מהם חוזרים לישון בבית, והיתר חיים בתנאי פנימייה; 100% זכאים לבגרות ואפס בעיות משמעת; לימודי לטינית; מסע אלטרנטיבי ללימודי השואה במקום המסע לפולין; ותלמידים שמגדירים את עצמם כ"רוחניקים", "ביולוגים" או "כימאים" בהתאם למגמה שבה הם לומדים. זה, בגדול, הפרופיל של יאסא, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים.

למרות התדמית האליטיסטית שדבקה בבית הספר, מנהלו איתי בנוביץ' מתעקש שהמציאות רחוקה מזה. "השאלה היא איך מפרשים את המילה אליטיסטי", הוא אומר. "כשבית הספר הוקם ב־1990 בידי רפי עמרם ז"ל, דיברו על 'אליטה משרתת'. אם מתייחסים לאליטיזם כאל משהו סנובי, מתנשא ומורם מעם, אז אני לא חושב שאנחנו כאלה, וזו לא האג'נדה של בית הספר. אנחנו בחופש הגדול, ורק השבוע 50 שמיניסטים נמצאים פה בסמינר בעלי תפקידים וימלאו תפקידי הובלה במהלך השנה. 40 מתוכם יהיו רכזי פעילויות חברתיות שכל בית הספר עושה ב־25 מסגרות שונות ברחבי ירושלים. כך היה מיום הקמתו. התוכנית שלנו דורשת מהתלמידים יותר שעות מהרפורמה של משרד החינוך, שמתנה את קבלת תעודת הבגרות במחויבות אישית במשך שלוש שנים".


"פה כל אחד יזיע"


לאורך השנים נוצרה לבית הספר גם תדמית שלפיה הוא מקבל לשורותיו רק תלמידים מחוננים. גם על התדמית הזו בנוביץ' מערער. "החבר'ה שמגיעים לפה הם בעלי יכולות אינטלקטואליות טובות", הוא אומר. "חלקים אחרים באישיות שלהם מפותחים אצלם אחרת. אנחנו לא בית ספר רק לתלמידים מחוננים ומחונני־על. יש לנו ממילא ויכוח על עצם ההגדרה מהו תלמיד מחונן. אנחנו באים לאתגר את המושג הזה. ייאמר לזכות האגף למחוננים ומצטיינים של משרד החינוך שגם הם לא שלמים עם איך שזה פועל - ומנסים לחשוב על פתרונות אחרים. תהליך הקבלה אלינו מבוסס על הרבה דברים, והמבחן למחוננים הוא בפירוש לא הרכיב הכי משמעותי. יש לנו תלמידים שמוציאים במבחנים האלה ציונים מאוד לא טובים. אנחנו נפגשים איתם, רואים מה יש להם לכתוב על עצמם ומה מעניין אותם".


מה אתם מחפשים אצל התלמידים?
"אנחנו מחפשים את נקודות החוזק של כל תלמיד. נגיד שאין לו איי־קיו של 130 ומשהו, אבל הוא נורא רוצה ויש לו הרגלי למידה נהדרים. יכול להיות תלמיד שיש לו איי־קיו בשמיים, אבל הוא מעולם לא למד ללמוד; אז מה עוזר לו שיש לו איי קיו 140? פה אנחנו מזמינים אותם להתנסות בכישלון, בעבודה בצוות. פה כל אחד יזיע. תנאי הקבלה הבסיסי הוא מוטיבציה. אם אני אשאל את החבר'ה בחוץ מי אתה, אחד הדברים הראשונים שהם יגידו הוא לא באיזו מגמה הם לומדים (מדעים, מוזיקה, אמנות ומדעי הרוח - כס"ו), אלא 'אני מוזיקאי', 'אני אמן'. הם מדברים במושגים של זהות ושל מקצוע, כמו המורים שמלמדים פה. הם לא מורים לכימיה או לאמנות. הם מוזיקאים, כימאים, אמנים שמלמדים את המקצוע שלהם. אני הגעתי לפה לפני 12 שנה מהאוניברסיטה העברית אחרי שעבדתי במעבדת מחקר. לימדתי הנדסה גנטית והיה לי ברק בעיניים. יש לנו לוקסוס, וכמו שאומר דני שטייניץ, שמלמד פה: 'זה גן עדן למורים'. החבר'ה שבאים לפה רוצים ללמוד, החבר'ה שמלמדים פה רוצים ללמד. אני לא מתעסק פה בשטויות כמו בעיות משמעת, למשל".

אנחנו מדברים על מתבגרים. איך זה ייתכן?
"כשאני נכנס לכיתה, אני מלמד 45 דקות מתוך 45. הילדים באים לפה עייפים מלחכות תשע שנים במערכת החינוך שמישהו ילמד אותם משהו. הם לרוב מוזנחים על ידי מערכת החינוך, טעוני טיפוח. המערכת מתקשה לתת להם מענה ראוי. יש להם ציונים טובים, הם לא מפריעים לאף אחד, וזה מציב אותם אחרונים בסדר העדיפויות. תמיד יטפלו באלו שעושים את הצרות, ורק בסוף יגיעו אליהם, אם בכלל. אנחנו מרגישים שגרירים של הילדים האלה. הם מקופחים תקציבית, אם כי היום זה כבר קצת יותר טוב. כשאני יושב בחטיבת ביניים ומסתכל בכיתה, אני מסתכל רק מה קורה עם הילדים שרוצים ללמוד.

"יש כמובן בתי ספר מדהימים בחוץ, אבל לאמיתו של דבר אין לתלמידים האלה סיכוי להפיק משהו מהשיעורים. אני רואה את התסכול, ומהר מאוד נשלף הפלאפון והם משתעממים כי מסבירים להם בפעם העשירית את מה שהם הבינו לפני שיעור. זה מתסכל".





אם מדברים על הצלחה במובן הישראלי הרשמי, אז %100 זכאים לבגרות ו־0% בעיות משמעת הם די והותר.
"בגרות היא לא מדד להצלחה. מי שרק רוצה להוציא בגרות מעולה וזה מה שמעניין אותו, שלא יבוא לפה. אני אכריח את התלמידים שלי במגמת המדעים ללמוד דברים שהם לא לבגרות, למשל פילוסופיה של המדע, אתיקה של המדע ופעילות קהילתית - והם לא יקבלו על זה שום קרדיטציה בבגרות. אני אלמד אותם ברמה הרבה יותר גבוהה מהבגרות, כי היא לפעמים עלבון מבחינה מסוימת. אותי מעניין איזה אדם יוצא מפה, ולא מה הציונים שלו. אחד הדברים שהכי מרגשים אותי פה הוא המגמה למדעי הרוח. זו לא המגמה ההומניסטית של כל מי שלא יכול ללמוד מתמטיקה. זו המגמה שלומדים בה הכי קשה. אחד הדברים שהחלטנו הוא שאנחנו רוצים שכל תלמידי המגמה ילמדו שפה נוסף על אנגלית".

כך נולדו לימודי הלטינית בבית הספר. "זה כל כך מוצלח, שבשנה הבאה אנחנו פותחים את זה לכל תלמידי המגמות בכיתה י'", מספר בנוביץ'. "הם יוכלו לבחור ערבית או לטינית, 3־4 שעות בשבוע". התלמידים לומדים, בין היתר, על יוון ורומא ואת כתבי אפלטון, נוסעים למוזיאון ישראל ומתרגמים כתובות לטיניות. נוסף על זה, הם לומדים מתמטיקה דיסקרטית (בדידה), הנדסה גנטית ואוקיינוגרפיה.

"זה חלק מהניסיון לשמר את הסקרנות ולהזין אותה", הוא אומר. "הלימודים הם לא בית חרושת לציונים ולזכאות לבגרות. כן, נכין אותם לבגרות ונצייד אותם בכלים כדי שיצליחו, אבל לא לשם כך התכנסנו. התכנסנו כדי לרכוש השכלה. אנחנו פה כי אנחנו חושבים שלדברים האלה יש ערך אינטלקטואלי וערכי. על הדרך יש למערכת הפורמלית הדרישות ואבני הדרך שלה. בסדר. נעבור ונסמן וי ליד אבני הדרך ברצינות הראויה".

אבל לימדו אותנו כל החיים שהכי חשוב שיהיה לך ציון טוב באנגלית ובחשבון.
"נכון, וזה מתחיל ביסודי ובבית. ברגע שזה יתחיל להירגע, התלמידים יראו את היופי שבמתמטיקה. אם מורים יבינו שאפשר ללמד אותה כמקצוע תומך בתחומים אחרים ויראו את היישומים של המתמטיקה בחיי היומיום שלנו, תלמידים ייגשו לזה עם קצת יותר ניצוץ בעיניים ופחות אימה. עד לפני כמה שנים, כשהיה מבחן במתמטיקה, הייתה פה היסטריה ותלמידים היו נכנסים לכוננות ספיגה. שינינו את זה. נתתי הנחיה שלא יהיו עוד מבחנים שכבתיים. היום, כשאני שואל איך היה המבחן, אני מקבל תשובות כמו 'היה מעניין'. זו תשובה שאני רוצה".

איך מתמודדים עם הרפורמות שהולכות ובאות, ושרי החינוך שמתחלפים בכל שנתיים בממוצע?
"לגבי אורך הקדנציות של שרי החינוך, כל מורה סוגר את דלת הכיתה שלו, והוא שר החינוך בכיתה. יש לו אוטונומיה. שום רפורמה או החלטה לא צריכה לשנות את ה'אני מאמין' שלו. יש קטע פופולרי של להתלונן על המשרד והשרים. אני לא מקבל את זה. יש במשרד אנשים טובים יותר או פחות. בסופו של דבר מורים ומנהלים מכתיבים את מה שיהיה. אצלנו זה מוכיח את עצמו. לגבי קמפיין חמש היחידות במתמטיקה, גם השר עצמו מודה שהכיוון היה לא נכון. זה יצר תחושה בקרב תלמידים כמוני, שלא עשו חמש יחידות מתמטיקה, של פחותים או נחותים. אצלנו, כ־%70־%80 מהתלמידים לומדים חמש יחידות. כמי שלמד שלוש יחידות בתיכון ואחר כך היה צריך להשלים באוניברסיטה את כל הקורסים במתמטיקה, אני יכול להגיד שיש משהו אסתטי ויפה מאוד במתמטיקה. לצערי הוא מאיים, מעורר אמוציות ותחושות לא טובות ומיוצר רעש אצל הרבה מאוד תלמידים".

השאלה הפולנית


בנוביץ' (43) נשוי למיכל, פסיכותרפיסטית, ואב לשלוש בנות, גדל בקריית יובל בירושלים במשפחה של שלושה אחים. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה (גילוי נאות: למדנו שם ביחד), שירת בנח"ל, המשיך ללימודי ביולוגיה, תואר ראשון ושני, ומשם הדרך אל ההוראה הייתה קצרה, בשילוב לימודי הכשרת מנהלים. "העבודה בחינוך היא מעין תיקון בשבילי. אני רואה את התלמידים שיש להם רעש בראש וזוכר שמטרתנו היא לעשות להם שקט", הוא מספר. "לי, עד אמצע התואר השני, לא היה סיכוי בכלל להתפנות להכניס לראש שלי דברים. רק היום אני יודע למה. הייתי תלמיד עם הפרעת קשב לא מאובחנת ולא מטופלת. תלמיד לא טוב", הוא אומר.

את רעיה אילן, המורה לביולוגיה, הוא מתקשה לשכוח. "היינו קוראים אצלה בבית מאמרים של כתבי עת כמו ‘Nature’ ו־’Science’ והיא הייתה מכינה לנו חומוס. מהשיעורים שלה לא חשבתי אפילו להבריז, כי היה לי מעניין. היא הייתה מגיעה לכיתה משוק מחנה יהודה עם כל מיני איברים פנימיים של פרות ועושה לנו דיסקציות בשיעור. קיבלתי אצלה ציון טוב מאוד, ובבגרות ממש לא הצלחתי, אבל זה לא עניין אותה ולא עניין אותי. זה לא מנע ממני לעשות שום דבר אחר כך. עוד מורה שנחרתה על לוח לבי היא בתיה שלו ז"ל, שלימדה אותנו תנ"ך. אני זוכר שהרכבנו אותה על אופנוע ושהיא הייתה לוקחת אותנו ללמוד בחוץ. אני גם זוכר את העצבים שלה. היא הייתה מתעצבנת עלינו ממקום אמיתי. מהבטן. באמת היה אכפת לה מאיתנו".

את השינוי המחשבתי שלו הנחיל בנוביץ' גם ביאסא, שהיה מבתי הספר הראשונים שקראו תיגר על המסעות לפולין. במקום הביקור הקלאסי במחנות ההשמדה, התלמידים לומדים על משפט אייכמן, על השואה בראי הקולנוע הישראלי ועל מצבם של ניצולי השואה, מבקרים בתל יצחק במכון משואה, במוזיאון לוחמי הגטאות וביד ושם, נפגשים עם ניצולים, מקיימים מעגלי שיח ועוד.

"כשהייתי מחנך י"ב לפני תשע שנים, הייתי אמור להיות ראש המשלחת לפולין", הוא מספר. "הלכתי להשתלמות ביד ושם, ובאותה שנה עלו מאוד המחירים למסעות. שבתי מההשתלמות ואמרתי: 'אנחנו לא מוציאים משלחת לפולין. בואו נבנה מסע אלטרנטיבי בארץ'. ייאמר לזכותה של קודמתי בתפקיד, אילנה נולמן, שהיא הלכה על זה. מעבר לעניינים הטכניים, הרגשנו שאנחנו עושים את זה באוטומט. כל שנה נוסעים לפולין. זה חלק מטופס הטיולים של התיכוניסט הישראלי הממוצע, והרגשתי שאנחנו לא מבינים בעצם למה אנחנו עושים את זה. אם בשביל להעביר אותם חוויה אמוציונלית – נוותר על זה. אם בשביל ללמד היסטוריה - יש עוד דרכים. יש לנו רצון להראות לתלמידים שלנו את התקופה מנקודת מבט אחרת, שמתמקדת בחברה הישראלית בזמן השואה ואחריה. איך החברה הישראלית מעבדת את השואה לאורך השנים".