עשר שעות בלבד לפני שיצאו למשחה, שעליו עמלו שנה וחצי, התקבל סוף־סוף האישור המיוחל למעבר מהצד הירדני, ועודד רהב, אודי אראל ועוד 28 שחיינים מהארץ והעולם יכלו לנשום לרווחה. בשש בבוקר, חמושים בבגדי ים ובמסכות מיוחדות, ומלווים בסירות ובצוות רפואי, יצאו 30 השחיינים - שמגיעים מכל רחבי העולם, כולל ישראל, הרשות הפלסטינית, ארצות הברית, אוסטרליה, דנמרק, בריטניה, ניו זילנד ודרום אפריקה – לנסות את מה שלא נוסה מעולם בעבר: לצלוח בשחייה את הים ההולך ונעלם. שש שעות ומעל 16 קילומטרים מאוחר יותר, הם יצאו אל הגדה הנגדית בחוף עין גדי, מותשים ונדהמים ממה שהצליחו לבצע. המשחה הוא פרי שיתוף פעולה בין המועצה האזורית תמר, ארגון אקופיס מזרח תיכון והמשרד לשיתוף פעולה אזורי.

זו לא הפעם הראשונה שעודד רהב, בן 50 מהמושב מאור שבעמק חפר, יוצא למשחה שובר שיאים כדי לעורר מודעות לנושא סביבתי. ב־2014 שברו רהב, אורי סלע, אודי אראל, בן אנוש, דורון עמוסי ולוק שטבון שיא עולמי כשצלחו 380 קילומטר בשחייה במהלך שישה ימים מקפריסין לישראל. גם אז הקדישו את השיא לשמירה על הים ולמאבק בזיהום המים. הם קראו לציבור, יחד עם עמותת צלול, לפעול באופן אקטיבי לשמור על ים נקי וצלול.

"אחרי המשחה מקפריסין חיפשנו אתגר חדש לקבוצה שלנו, ואז עלה הרעיון של צליחת ים המלח", מספר רהב. "לא ידענו כלום על שחייה בים המלח. התחלנו לחקור, מצאנו מסכות באינטרנט שמגנות על הפנים, מיהרנו לרכוש אותן, וירדנו לים המלח כדי לנסות. בפעם הראשונה שחינו אולי 300 מטר, והתחושה הייתה מוזרה מאוד. הים שמנוני מאוד, פלג הגוף האחורי צף ואין בו שימוש במהלך השחייה, אבל כבר כשיצאנו, ידענו שזהו. הולכים על זה. לא באנו לשבור שיא עולמי ולא חיפשנו אתגר רק לשם האתגר, שחינו בשביל הים, כי אנחנו חייבים לתקן את מה שהרסנו".

מחיר בלתי הפיך

צליחת ים המלח נחשבת מסוכנת מאוד, בין היתר בשל בליעת מי מלח במהלך השחייה שעלולה להיות קטלנית, או טיפות המים הקטנות שחודרות לעיניים ולדרכי הנשימה ומהוות מטרד לשחיינים. על מנת לצמצם סכנות, דאגו חברי השישייה היוזמת לחלק את השחיינים לשש סירות ליווי, לארגן עצירות מדי חצי שעה לשתייה והתרעננות במים מתוקים שהותזו על השחיינים ולליווי של צוותים רפואיים וצוותי חילוץ לשחיינים.

במשך השנה וחצי שקדמה לצליחה הצליחו ששת החברים ממשחה קפריסין לרתום אליהם גופים רבים ולמשוך לא פחות מ־30 שחיינים מכל העולם שהצטרפו למשחה. "מהרגע הראשון ידעתי שזה צריך להיות משהו בינלאומי", אומר רהב. "הים הוא לא רק שלנו, הוא אוצר טבע עולמי". לדבריו, מתוך 30 השחיינים שצלחו את הים, 20 מהם לא שחו מעולם בים המלח לפני המשחה.

אודי אראל (68) ממובילי הקבוצה, מתגורר כיום בהרצליה, אבל שורשיו נטועים עמוק במים המלוחים. אביו ואמו היו מחלוצי מפעלי ים המלח והתגוררו במקום מ־1942 עד 1948 בצריף על המזח. אביו שלמה אראל, לימים אלוף בצה"ל ומפקד חיל הים, היה אחראי לתובלה הימית של רכיבים לדשן מהמפעל לתחנת הפריקה. ב־1948, בזמן שהירדנים צרו על המפעל, חולצה אמו של אודי לתל אביב, והיא בחודש השישי להריונה.

"הכל עבד לטובתנו". צליחת ים המלח, שלשום. צילומים: רן צברי, רויטרס



יום אחרי הצליחה, אראל כמעט לא חש תופעות לוואי לאחר המאמץ הגדול. "לנו, חברי הקבוצה שהתאמנו בים המלח, לא הייתה כמעט שום בעיה", הוא אומר. "לאלו שלא שחו קודם בים היה קשה יותר, אבל השגחנו עליהם וטיפלנו בהם לאורך כל הדרך. במהלך המשחה היו צריבות חזקות מאוד וכאבי צוואר בגלל המנח של הגוף שצף במים, אבל כל השחיינים שהשתתפו הם שחיינים מיומנים והם רגילים לזה. גם השחייה עם המסכות לא קלה. המסכות מיועדות לשנרקול ולא בהכרח לשחייה ארוכה. לכן גם הודענו לכל השחיינים הזרים שהם חייבים להתאמן בשחייה עם המסכות לפני ההגעה לישראל".

אתה אופטימי שתצליחו לחולל שינוי? הרי זו לא הפעם הראשונה שמישהו מנסה לעורר תשומת לב בינלאומית למצבו של הים. "אני לא חושב שמחר, בעקבות המשחה, תתכנס הממשלה ותחליט לפעול מיד להצלת הים, אבל יש סיכוי שאולי בעקבות ההתעניינות העצומה הפעם בעולם תהיה איזו תגובת שרשרת ואולי תהיה מהפכה. אנחנו נמשיך לדחוף את המסר שחייבים להזרים מים לירדן ולהציל את הים".

גובהו הנוכחי של ים המלח הוא כ־430 מטר מתחת לפני הים, ומאז קום המדינה נסוג כ־40 מטר לאחור. הנסיגה או ההתייבשות נובעות מכמה גורמים, העיקרי שבהם הוא דווקא לא מפעלי ים המלח כפי שנהוג לחשוב, אלא עצירת הזרימה של מקורות המים לים - נחל הירדן. מקורות הירדן יבשים, הירדנים משתמשים במי הירמוך בשטחם ומונעים ממנו מלהגיע לירדן, והמוביל הארצי שואב מים ממקור מים אחר של הירדן - אגם הכנרת.

אם לפני קום המדינה זרמו לים המלח דרך נהר הירדן מיליארד מטרים מעוקבים של מים בשנה, כיום זורמים בו 200 מיליון בלבד, וגם זה אחרי לא מעט שנים שבהן לא זרמו בו כמעט בכלל. חלק ניכר מאותם 200 מיליון קוב הם מי קולחין או מים מטוהרים. על פי הערכות הגיאולוגים, בלי שינוי ניכר והזרמת מים בכמות גדולה פי ארבעה מזו המוזרמת כיום, ימשיך ים המלח לרדת במפלס בשיעור של יותר ממטר מדי שנה.

על פי אותן הערכות, מפעלי ים המלח והמפעלים הירדניים שמעבר לגבול אחראים לעוד כ־30% מייבוש הים. כל החלק הדרומי של הים הוא היום בריכת אידוי גדולה המשמשת את מפעלי ים המלח בישראל ואת המפעלים הירדניים בצד השני. תהליך האידוי שהמפעלים מבצעים והגדלת שטח הפנים של הים מביאים לעלייה בקצב ההתייבשות. בשל נסיגת הים, מתרחשים המלחה ואובדן של אקוויפרים – מאגרי מים תת־קרקעיים. משמעות הדבר היא אובדן מקור המים המתוקים באזור והרס נאות המדבר.

תוצאה נוספת של ההזנחה היא תופעת הבולענים - מדי שנה נפערים כ־300 בולענים חדשים באזור, וכיום ישנם כבר כ־5,000 בולענים בחופי ים המלח. מדובר בתופעה שהיא סכנה לחיי אדם, גורמת הרס בכבישים ובמבנים ומגבילה פיתוח עתידי. את חניון עין גדי, ששימש מקור תיירות לקיבוץ, החריבו הבולענים לחלוטין. התיירות באזור סבלה גם היא מירידה חדה בתקופות מסוימות בעקבות ריבוי הבולענים, שאילץ לסגור את כביש הגישה ולסלול כביש עוקף.

"האזור עומד לשלם מחיר בלתי הפיך אם לא יתוקן העוול רב השנים שנגרם לים המלח", אמר גדעון ברומברג, מנכ"ל אקופיס מזרח תיכון, בטקס הסיום של הצליחה. "בעידן הטכנולוגי הנוכחי שבו ישראל מחזיקה ביכולות התפלה מתקדמות, אפשר לייצב את מפלס ים המלח באמצעות הזרמת מים מהכנרת דרומה אל הירדן הדרומי והים. שיתוף הפעולה בין שחיינים מכל העולם הוא כר לתקווה לשיתוף פעולה זהה בשיקום ים המלח. הזמן קריטי ופועל כנגדנו. אחרי 50 שנה של גרירת רגליים והתעלמות מהמשך הידרדרות מצבו של הים, הגיע הזמן שכלל הגורמים המעורבים, ובהם ממשלת ישראל, ישנו את דרכיהם וינקטו פעולות אקטיביות להצלתו".

"מחיר בלתי הפיך", ים המלח. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

"הפתרון הוא כסף"


דב ליטבינוף (56), ראש מועצת תמר, הצטרף למשחה בחמשת הקילומטרים האחרונים. המועצה האזורית תמר אימצה לפני כחצי שנה את הקבוצה וגם השקיעה את מרב הכסף שנדרש למימוש הפרויקט, שסך כל עלותו היה 300 אלף שקלים בלבד. השחיינים שהגיעו מרחבי העולם שילמו בעצמם על כרטיסי הטיסה. "הרעיון של הקבוצה התאים בדיוק כדי לעורר מודעות בינלאומית לנושא", אומר ליטבינוף. "אחרי כל כך הרבה תכנונים מתחת לרדאר, כדי שנוכל לקבל את האישורים מהירדנים, הכל עבד בסוף לטובתנו. הים היה חלק, לא הייתה רוח, האישורים הגיעו, הכל התנקז ליום אחד בצורה מושלמת. אני אמנם שוחה ארבע פעמים בשבוע, אבל זה לא היה קל. עד עכשיו אני מרגיש תופעות של התייבשות וכאבי ראש".

למרות ההצלחה ותשומת הלב התקשורתית העצומה שמשך האירוע, ליטבינוף אינו אופטימי, "אבל אני ממשיך להיאבק ואין לי כוונה להרים ידיים ולוותר על ים המלח", הוא אומר. "צריך להבין שהפתרון הוא רק כסף, ומישהו בסוף ירים את הכפפה".

"ים המלח הוא אתר ייחודי מסוגו בעולם, וככזה אנו מחויבים לשמור עליו", טוען גם סגן השר לשיתוף פעולה אזורי, ח"כ איוב קרא. "לאורך השנים גורמים שונים הביאו לפגיעה בים המלח עד כדי סכנה ממשית לקיומו, ואני מחויב לשינוי מגמה זאת. אחד הצעדים שאני נוקט לצורך כך הוא קידום פרויקט תעלת הימים, שיסייע להעלאת מפלס ים המלח ופרויקטים אקולוגיים נוספים שמשקמים את האזור".

אגב, ח"כ קרא היה היחיד שהגיע לאירוע מתוך 50 חברי הכנסת שהזמין ליטבינוף. "זה לא מעניין אותם", אומר ליטבינוף בצער. "בכל העולם סיקרו את האירוע בהרחבה, ורק כאן לא הגיע ולו חבר כנסת אחד מהמוזמנים".