זאת כמעט הייתה אחת מפעולות החילוץ הדרמטיות של המאה ה־20. 15 באוקטובר 1938. חשרת עבים כבר כיסתה את שמי אירופה. המלחמה הנוראה הסתמנה באופק. ואז, באונייה שיצאה מרוטרדם שבהולנד, הגיע לנמל בניו יורק ד”ר קורט זינגר. כרופא נוירולוג הוא בא לארצות הברית בהזמנת אוניברסיטת הרווארד כדי להרצות בה בתחום התמחותו בהמלצתו של אלברט איינשטיין.



זה היה הכיסוי הרשמי לנסיעתו, אך מאחוריה עמדה מטרה נעלה הרבה יותר. לצד עיסוקו ברפואה, זינגר היה מוזיקאי נלהב שעמד בראש הקולטורבונד, איגוד התרבות של יהודי גרמניה. עד זמן קצר קודם לכן הוא האמין בכל נימי נפשו שמקומם של יהודי גרמניה בארצם ואין בלתה. נוכח שרשרת אירועים מבשרי רע התפכח וקיווה, או יותר נכון השלה את עצמו, שיוכל להסדיר בארצות הברית את בואם אליה של אלפים מאמני הקולטורבונד.



“בבת אחת סבא שלי הבין ב־38’ שהעסק שם בגרמניה נגמר, ואין עוד עתיד לקולטורבונד”, מעידה כעת נכדתו, מיכל פלג (67) מורה למוזיקה החוקרת את תולדותיו. “הוא קיווה בתמימותו שיוכל לגייס באמריקה מספיק כסף על מנת להעביר אליה את אמני האיגוד ונחל אכזבה כשלא השיג את מטרתו. לו רצה, יכול היה להישאר בארצות הברית, בהיתר הנשיא רוזוולט ליהודים גרמנים שהגיעו לארצו, אבל לאחר ליל הבדולח, ב־10 בנובמבר באותה שנה, סבא שלי הרגיש חובה לחזור לאירופה. מבצע ההצלה שלו נפסק לפני שהחל”.



מיכל פלג. צילום: יעקב בר און



גם יהודים מתבוללים


נחזור למאי 1933. היטלר, מנהיג המפלגה הנאצית, מונה לקנצלר גרמניה בידי הינדנבורג, הנשיא האחרון של רפובליקת ויימאר. אחד מצעדיו הראשונים היו “התקנות בדבר הפקידות המקצועית”, שהותקנו כאחד האמצעים לשמירת טוהר “הרוח הארית”. צעד זה גרם, בין השאר, לפיטורי 8,000 אמנים יהודים. אז הביא המשטר הנאצי לידי הקמת הקולטורבונד בפיקוחו של האנס הינקל, המזכיר הכללי של מחלקת התרבות של הרייך. בראש הקולטורבונד הועמד הרופא ד”ר קורט זינגר, שגם היה מנהל האופרה העירונית של ברלין בשרלוטנבורג ומנצחה.



מדוכן המנצחים נקרא אל ההנהגה. בעוד שיש עדויות שלפיהן זינגר היה יוזם הקולטורבונד, מבקשת נכדתו לדייק, בהסתמך על קביעת חוקרים. “זאת הייתה יוזמתו של הבמאי קורט באומן”, היא אומרת. “’עם האיסור על יהודים לבוא להצגות, לקונצרטים ולמופעים של גרמנים ארים, אתה האיש שתוכל להקים גוף שיקלוט את האמנים היהודים שנותרו חסרי פרנסה’, הוא אמר לסבא שלי - וסבא קורט הרים את הכפפה. לא להאמין מה היה בגוף הזה. בקולטורבונד היו תיאטרון, תזמורת סימפונית, בית אופרה, להקת בלט, להקת ג’אז קברטית, מקהלה, תיאטרון לילדים וסלונים ספרותיים עם הרצאות בבתים, שאפילו ד”ר ליאו בק ופרופ’ מרטין בובר היו בין המרצים בהן. כ־20 אלף מנויים היו לפעילות הנרחבת הזאת, והגסטפו השגיח עליה. במסגרת האיסורים שהוטלו בעקבות חוקי נירנברג ב־35', נאסר על הגרמנים הארים להגיע לאירועי הקולטורבונד, והיו מהם שהתגנבו לקונצרטים כדי לשמוע יצירות של מלחינים ממוצא יהודי כמו מנדלסון ומאהלר. כעבור שנה נמחק האזכור הגרמני משם האיגוד הזה, שלו היו כפופות אגודות יהודיות מקומיות שהוקמו ברחבי גרמניה”.



מסקרן הקשר שהיה בין זינגר לבין הינקל. “סבא שלי היה תלוי לגמרי בהינקל, שהיה מעין צנזור, שיכול היה לאשר או למחוק כל דבר”, מספרת פלג, “אבל מכל מה ששמעתי ולמדתי סבא שלי היה איש כריזמטי, שהינקל כיבד אותו, אם לא העריץ אותו, ובתוך כל המהומה מסביב הם יצרו יחסי עבודה. אם לנאצים, כולל הינקל, הייתה מטרה להראות באמצעות הקולטורבונד שהכל בסדר עם היהודים והם כביכול דואגים להם, בפני סבא שלי עמדה המטרה לדאוג לא רק לאמנים היהודים, אלא גם לכלל הציבור היהודי, שהיה צמא לתרבות”.



לדברי פלג, לפעילות הקולטורבונד שבהנהגת סבה באו גם יהודים מתבוללים, כדי לראות הצגות של שלום עליכם וי”ל פרץ. אפילו העלו שם מחזה של שולמית בת־דורי מקיבוץ משמר העמק (ראו מסגרת). על התזמורת הסימפונית של הקולטורבונד נאסר לנגן יצירות של מלחינים גרמנים, דוגמת באך ובטהובן (אך לא יצירות של מלחינים גרמנים מתנגדי המשטר דוגמת פאול הינדמית), והיא ניגנה מוזיקה צרפתית, רוסית, הונגרית, צ’כית ועוד.



למרות מגבלות הנאצים, הייתה בקרב אנשי הקולטורבונד תחושה של לעולם חוסן. זה הגיע לכך שב־1937 שלח זינגר מכתב למנצח וילהלם שטיינברג, יד ימינו של טוסקניני בתזמורת הארצישראלית, לימים הפילהרמונית של היום, שבו פנה אליו בנימוס המתחייב בדרישה לא להזמין יותר לתזמורת שבפלשתינה נגנים מהתזמורת שלו מתוך דאגה שעם הזמן יתרוקנו שורותיה.



“בעיוורונו סבא שלי כתב את המכתב לשטיינברג, שקודם לכן היה מנצח אצלו בקולטורבונד”, מעירה פלג. “כמו הרבה יהודים יקים טובים הוא האמין שהם רק צריכים להוריד את הראש עד שהגל העכור יעבור, ואז יוכלו להמשיך לפעול גם לאחר המשטר הנאצי”.



באפריל 1941, כשמלחמת העולם השנייה כבר הייתה בעיצומה, בא בפקודת השלטונות הנאציים הקץ על פעילות הקולטורבונד, שבשלוש שנותיה האחרונות התנהלה בלי מעורבותו של מי שהיה הרוח החיה בה, ד”ר זינגר, שבשובו מארצות הברית נתקע בהולנד. רוב הנגנים נספו לבסוף במחנות ההשמדה.


בדרכו לברלין התעכב זינגר באמסטרדם אצל פאולה סלומון, מי שהייתה זמרת כוכבת בקולטורבונד, לאחר שהיא ובעלה הרופא נמלטו מגרמניה בעור שיניהם. אגב, שיתוף הפעולה שלו עם סלומון לא היה רק במישור האמנותי, ובשנים היפות של האיגוד הם סייעו לסטודנטים נזקקים למוזיקה. “סבא שלי, שהתייתם בגיל תשע, חש הזדהות איתם”, מציינת פלג.



היה זה ורנר לוי, יד ימינו בהנהלת תזמורת הקולטורבונד ובעל אזרחות הולנדית, שהגיע אליו לאמסטרדם עם מסר חד־משמעי: “הישאר כאן, כי הגסטפו מחפש אותך”. בשברון לב כתב אז זינגר לצאן מרעיתו באיגוד: “אני בלבי איתכם. חזרתי כדי להיות איתכם, כי אתם האנשים היקרים ביותר ללבי, ואתם כל חיי ובלעדיכם אין לי חיים”.



ד”ר זינגר נשאר עם הזוג סלומון, שירד למחתרת והיה מנותק ממשפחתו. “סבא שלי וסבתא שלי, גרטרוד, התגרשו כששלושת ילדיהם היו קטנים”, מספרת פלג. “אמא שלי, מרגוט, הייתה הבכורה מבין שלושתם ובחרה להישאר עם אביה, שאותו העריצה כל חייה, אבל כציונית היחידה מכל המשפחה, חברת השומר הצעיר, היא עלתה ב־38’ לארץ ישראל, כאחת מבני הנוער, שהכנר אמיל האוזר הביא מאירופה. שני ילדיו האחרים של סבא עברו את המלחמה במחנה עבודה בשווייץ וניצלו”.



מה הוא עשה באמסטרדם?
“ורנר לוי, שכאמור, הגיע בעקבותיו, הקים באמסטרדם קולטורבונד במתכונת קטנה יותר. ‘אני לא בעסק’, אמר לו סבא שלי. הוא הקים מקהלה של צעירים יהודים, נתן הרצאות ולימד. כפי שידוע לי, בין תלמידיו שם היו אנה פרנק ואחותה מרגוט. כמי שהיה מוזיקולוג, הוא גם שקד על תרגום לאנגלית של ספרי מוזיקה. לימים התגלה מכתב שכתב לחברו, פריץ ויסטן, שהיה מהשחקנים הידועים בקולטורבונד בברלין. כך כתב ב־42’: ‘רק העבודה הספרותית מצילה אותי. פירוש הדבר, שאי אפשר עוד להציל אותי. על הגירה אין עוד מה לדבר. איבדתי תקווה”.



“בלי כוח לברוח"

“סבא שלי עשה מאמצים אדירים כדי להשיג ויזה ולחזור לארצות הברית, אבל מכיוון שהעיר הגרמנית שבה נולד הייתה בעבר בתחומי פולין, הוא היה בסוף התור”, מספרת פלג. “כשסוף־סוף הגיעה הוויזה המיוחלת, ארצות הברית כבר הייתה בתוך המלחמה, והנסיעה שלו נמנעה”.



הגרמנים הודיעו לאחר פלישתם להולנד כי על היהודים בעלי זכויות היתר, בפרט אלה כמו ד”ר זינגר, שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה ועוטרו בעיטור צלב הברזל, להירשם לגטו טרזין, ובו כביכול יגנו עליהם. פאולה ואלברט סלומון, שבביתם הסתתר, ניסו לשכנעו שזה שקר והציעו לו לברוח איתם בעזרת המחתרת ההולנדית, אך לשווא. סלומון, שיצאה עם בעלה בשלום מהמלחמה, סיפרה: “התחננתי בפני קורט שלא יירשם לטרזין, אבל לא היה לו עוד כוח לברוח ולהסתתר. הוא היה חלש וכבר לא היה מסוגל לדאוג לעצמו”.



זינגר יצא לטרזין ב־20 באפריל 1943 באחד המשלוחים האחרונים והיה פעיל בחיים התרבותיים שם. כעבור עשרה חודשים נפטר מדלקת ריאות, והוא בן 59 במותו.



פלג קשורה מאוד לסיפור של סבה, ואת לימודיה לתואר ראשון במדרשה למורים למוזיקה סיימה עם עבודת גמר על המוזיקה בקולטורבונד. “יש לי שריטה בנושא הזה”, היא מעידה על עצמה, “הכאב הגדול שלי הוא שכמי שנולדה חמש שנים אחר מותו יכול היה להיות לי סבא צעיר יחסית ולא זכיתי לכך. בסופו של דבר, הוא שילם בחייו על נאמנותו לאנשיו. לו היה נשאר בארצות הברית, הכל יכול היה להיות אחרת”. 



זיכרונות מבית אבא


תום לוי, (81) שאביו היה נגן קולטורבונד שניצל מציפורני הנאצים בזכות הגעתו ארצה, חוזר לימיו בתזמורת: "היה שם עושר תרבותי"



לתום לוי (81) במאי ופרופסור אמריטוס לאמנות התיאטרון, חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה של היקים וכתב בעיתון הארגון, "היקינתון", יש היכרות אישית עם הקולטורבונד דרך אביו. רודולף לוי, פיזיקאי ומתמטיקאי, שאלברט איינשטיין היה ממוריו, ניגן בתזמורת האיגוד עד שב־1937 הוזעק ארצה על ידי התזמורת הארצישראלית כדי להחליף בה את נגן הטובה, גוי וינאי, שהתגלה כשתיין מועד.



לדברי לוי, מאביו שמע שבמסגרת הקולטורבונד יכלו נגני האיגוד לנגן במקביל הן קלאסי, הן ג’אז וגם בתזמורת ריקודים. “מהגיוון הזה אבא שלי יצא ברווח”, מספר לוי. “בתחילת שנות ה־40, על רקע המלחמה באירופה, המצב בתזמורת הארצישראלית היה קטסטרופלי, ופשוט לא היה לנו במשפחה כסף למחיה, דבר הזכור לי מילדותי. כשהיו צריכים לעשות לי ניתוח בעיניים, אמא מכרה את אחרוני התכשיטים שהביאה ארצה מגרמניה. כשזה לא הספיק, אבא שלי עזב את התזמורת ובמשך שנות המלחמה ניגן בבתי קפה על סמך ניסיונו בקולטורבונד. נגני האיגוד ניגנו בתקליטים של ‘לוקרפון’, חברת תקליטים יהודית, שבהקלטות שלה ניגנו נגני תזמורת הקולטורבונד.



"ברשותי שלושה מהם, עם נגינתו של אבי, שהביא אותם ארצה. באחד הייתה סונטה נוקטורנה של מוצרט, וזה היה לפני שאסרו על יהודים לנגן יצירות של מלחינים ארים; בשני - המוזיקה להצגה ‘אוריאל ד’אקוסטה’, מאת המלחין היהודי קרל ראטהויז, שהוצגה בהבימה, והשלישי - תקליט שירי ארץ ישראל של מרדכי רוט. ממה שסיפר לי אבי, בקולטורבונד היה עושר תרבותי בל ישוער עם הפרדה מוחלטת מהציבור הגרמני הארי שמסביב. באמצעות הרפרטואר המאולץ של תיאטרון הקולטורבונד חזרו יהודי ברלין לשורשים, כשצפו בהצגות כמו ‘עמך’ מאת שלום עליכם. ‘המשפט’, מחזה עברי ציוני מאת שולמית בת־דורי שהוצג בגרמנית, היה המחזה היחיד מארץ ישראל שהוצג באירופה של אז.



"במידה מסוימת אבי היה דוגמה לנגן בקולטורבונד, שאמנותו העלתה אותו ארצה והצילה אותו מהשואה. זה היה היתרון של הנגנים: הם היו יכולים לעבור ולנגן בכל מקום, כשלעומתם לשחקנים הייתה בעיה של שפה ושל מבטא. אם כמו אבי נקלטו נגנים נוספים מהקולטורבונד בתזמורת הארצישראלית, בתיאטרון הרפרטוארי בארץ נקלט, אומנם לתקופה מוגבלת, רק שחקן אחד - טוביה (הרברט) גרינבאום, מראשוני הקאמרי. ההצגה ‘משחק בארמון’ מאת המחזאי ההונגרי היהודי פרנץ מולנר עלתה באוגוסט 41’ האחרונה שהועלתה על במת הקולטורבונד. בתוך שבועות אחדים יצאו הרכבות הראשונות שהובילו את יהודי ברלין למחנות ההשמדה”.