כ־30 שנה חלפו מאז החלו בני הדור השני לניצולי השואה, כיהודה פוליקר ושלמה ארצי, לטפל ביצירתם בטראומות הקשות שחוו הוריהם. עם זאת, נדמה כי בחלוף השנים נוצרה רגרסיה של יוצרים ישראלים לעיסוק בנושא, המרחף כעננה שחורה על היצירה הישראלית. במשך קרוב לארבעה עשורים מאז הגיעה לקצה מלחמת העולם השנייה, היצירה הישראלית הדחיקה, הכחישה ונמנעה כמעט לחלוטין מטיפול בשואה. כאילו מישהו או משהו הטילו מלמעלה וטו תרבותי והחזירו את השואה למצב של טאבו. נכון, פה ושם הוקלטו כמה שירים שנכתבו בידי משוררים שנספו בשואה (טל סונדק), אבל אף אחד מהם לא דן בהשלכותיה על הדור השני לניצולים.
נקודת המפנה הגיעה ב־1988, כשיצאו לראשונה שני אלבומים שהעזו לגעת בצורה ישירה בנושא. מכת הפתיחה הגיעה עם "אפר ואבק", אלבומם המופתי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שביטא את ההתמודדות הקשה והישירה של ילידי הארץ עם צלקות השואה. באלבום, שבו שולבו השפעות מוזיקליות של רוק מחוספס במוזיקה יוונית, נכללו שירים קורעי לב כ"אפר ואבק", "חלון לים התיכון" ו"התחנה הקטנה טרבלינקה" שהסתכלו לשואה בלבן של העיניים.
"האלבום היה מעין מרד בשבילנו נגד המנטליות ששרתה בארץ של למחוק את הישראלי החלש והגלותי שהושמד בשואה ולהאדיר רק את הישראלי החזק", משחזר יעקב גלעד, שהפיק מוזיקלית וכתב את כל הטקסטים לאלבום האגדי. "חוויתי את סיפור השואה מגיל אפס, אז הנושא לא היה משהו 'חדש' בשבילי. אני משער שהגעתי עם עצמי לבשלות רגשית, וכשעשינו את האלבום, היינו בטוחים שאנחנו עושים משהו שאנו חייבים לעשות. אני זוכר שהבאתי את הורי לאולפן, וכשהשמעתי לאמי את 'אפר ואבק', היא בכתה וחיבקה אותי. הרגשנו שהענקנו להורינו לפחות את השירים האלה, כי מה שחשוב לניצולי השואה הוא בעיקר שיזכרו אותם".
בד בבד עם "אפר ואבק", הוציא שלמה ארצי את אלבומו "חום יולי אוגוסט", ובו נכללו שירים שהקדיש להוריו, ניצולי השואה: "בגרמניה לפני המלחמה", שהקדיש לאמו, מימי (לבית ליקוורניק), ילידת פולין, ששרדה את מחנות הריכוז אושוויץ־בירקנאו; ו"רומניה", שהקדיש לאביו, יצחק הרציג־ארצי, ניצול שואה יליד רומניה. מאז 1988, נגע רק קומץ אמנים, כמו חוה אלברשטיין, קורין אלאל וסיילם בהשלכות השואה, אם כי בשירים בודדים, שלא עסקו ישירות בהשפעותיה עליהם. כמו כן, היו שירים שאומצו כשירים ליום השואה, אף שלא נכתבו בהשראתה (דוגמת "רקמה אנושית אחת" של אלברשטיין ו"לכל איש יש שם" של זלדה).
ב־1990 הוציא אילן וירצברג את אלבומו "מה שנשאר", ושיר הנושא הוקדש לאביו, בני וירצברג ז"ל, ניצול שואה, שעקב הדיכאון והטראומה שחווה, התאבד ב־1968. "אני חושב שאחד הדברים הקשים בשואה, מלבד השואה ספציפית, הוא הרגשת האשמה של אלה שנשארו ושרדו", מספר וירצברג. "אבא שלי הלך בצעדת המוות, שבה נהרג אביו, ואני חושב שהאשמה הכבדה הזאת לא אפשרה לאבי לחיות. אשמה זו השפיעה עלי, הן כבן אדם והן כיוצר. על החוויה הזאת כתבתי את הטקסט ל'מה שנשאר'. זאת הייתה בשבילי דרך לגעת במקומות שאף פעם לא נגעתי בהם".
כל דור והזיקה שלו
שלא כמו הדור השני, הדור השלישי לניצולי השואה נמנע כמעט לחלוטין מעיסוק ביצירתו בהשפעות השואה על משפחתו. מדוע זה קורה? פרופ' גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון "שם עולם" לחינוך, תיעוד ומחקר של השואה בכפר הרא"ה, מסביר: "היצירה תלויה מאוד בגילו של היוצר. אם הוא דור שני, אז ההשפעה שונה מיוצרים צעירים שאין להם זיקה ישירה לשואה. זאת חוויה אחרת, ויש להבחין בין כל דור והזיקה האישית שלו. עם זאת, אני חושב שהשואה היא אירוע כל כך משמעותי ודומיננטי, שאי אפשר לברוח ממנו, ואני מאמין שאפילו יוצרים צעירים, שאין להם קשר משפחתי לשואה, מושפעים ממנה. אם אתה יהודי וישראלי, אתה לא יכול שלא להיות מושפע מהשואה".