"לחיים בצל טילים יש מחיר גבוה מאוד", אומרת פרופ' זהבה סולומון, ראש מרכז מצוינות לחקר טראומה המונית באוניברסיטת תל אביב. "לכן יש לתת מענה כמו שנותנים מרכזי החוסן, והטיפולים צריכים להיעשות לאורך זמן, כי הרבה פעמים יש תופעות של התפרצות מאוחרת. הייתי ממליצה לכל מי שגר באזור ומרגיש מצוקה - לא לפחד. אין כאן סטיגמה, אין בושה. צריך ללכת לטיפול". 


בימים אלה מציינת מדינת ישראל שלוש שנים למבצע צוק איתן, שהתרחש ברצועת עזה בקיץ 2014, ובמהלכו נורו יותר מ־4,500 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. פרופ' סולומון, מחברת המחקר החדש "חיים בצל טילים", שבדק את מצבם של תושבי שדרות ועוטף עזה שחשופים זה שנים רבות לאירועים ביטחוניים, תציג מחר את תוצאותיו בכנס שייערך במתנ"ס ארנון שער הנגב. "המחקר בא קודם כל לבדוק את מצבם הנפשי והתפקודי של אנשים שגרים בצל טילים כל כך הרבה שנים, את המשמעות של החשיפה הזאת לגביהם, וגם את יעילות הטיפולים הנפשיים שמבוגרים וילדים מקבלים במרכזי החוסן", מסבירה פרופ' סולומון.

פרופ' זהבה סולומון, מחברת המחקר. צילום: אוניברסיטת תל אביב

המחקר, שנערך בשיתוף פעולה של המוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, משרד הרווחה והקואליציה הישראלית לטראומה, נערך בארבע נקודות זמן: שנת 2010 (כעשר שנים אחרי תחילת הסיכון המתמשך בדרום); מרץ־אפריל 2014 (לפני מבצע צוק איתן); יולי 2014 (במהלך צוק איתן); ומרץ־אפריל 2015 (אחרי צוק איתן). "במחקר השווינו אנשים משדרות ומעוטף עזה לאנשים שגרים באופקים ובחבל לכיש", מספרת פרופ' סולומון, "ובשלב מסוים של המחקר, כשגם תושבי אופקים היו ברמת סיכון, המחקר התרחב והוספנו לצורך השוואה גם את תושבי אור עקיבא".



מה היו הממצאים העיקריים של המחקר?
"קודם כל, מבין המשתתפים, אצל תושבי שדרות הפגיעה הייתה הכי ניכרת. הם חוו יותר פגיעות ויותר אובדנים, גם אישיים וגם כלכליים. הם ראו יותר פגיעות של משפחה, מכרים, פגיעות בבתים, והם חוו גם הרבה חוסר אונים. הייתה תחושה שהם לא יכולים לעשות שום דבר כשיש 'צבע אדום'. הם הרגישו לא מוגנים, ושיש איום גדול מאוד עליהם ועל המשפחות שלהם. ניכרו אצלם גם ביטויים פוסט־טראומטיים קלאסיים וגם ביטויים רחבים יותר, כגון יותר דיכאון, יותר קשיי שינה, יותר אי־שקט ויותר חרדה מאשר, למשל, אצל אנשים באופקים, ובוודאי יותר מאשר אצל אנשים מאור עקיבא. מבחינת סימני מצוקה, אחרי שדרות נמצאים תושבי עוטף עזה, שבהשוואה לחבל לכיש למשל, סימני הפוסט־טראומה היו רבים יותר אצלם. התופעות שמשתתפי המחקר חוו בשל הלחץ המתמשך הפכו להיות כמו טבע שני אצלם. כלומר המנגנונים הנפשיים של חרדה ודיכאון מופעלים אצלם גם בתקופות של רגיעה יחסית לעומת אנשים שלא נחשפים לסכנה מתמשכת".

המחקר מצא שהמצוקה מתבטאת אצל האנשים הללו גם בגוף וגם בנפש. "הם סובלים מתחושה של אי־שקט וגם מבעיות בריאות למיניהן, תחושות של כאבים", מסבירה פרופ' סולומון. "בנתונים ראינו, למשל, שיותר מ־70% הרגישו שהם בסכנת חיים ו־72% אמרו שהם חסרי אונים, וזה נתון נורא. אחוז מאוד גבוה גם הרגישו אשמים, מה שמאפיין מצבי טראומה. אתה הרי לא אשם שאתה גר בשדרות ויורים עליך, אבל אנשים אומרים: 'למה אני גר פה? אני מסכן את הילדים שלי'".

מהי המשמעות של הנתונים הללו?
"לתופעות האלה יש משמעות גדולה אם הן נמשכות הרבה שנים. מחקרים אחרים שלי כבר הראו שאנשים מזדקנים מהר יותר ומתים לפני זמנם אם הם נחשפים לאורך זמן ללחץ. למשל, לשבויים ממלחמת יום הכיפורים, שסבלו אחרי המלחמה מלחצים לאורך שנים, היו שיעורי תמותה פי ארבעה יותר מאשר קבוצה דומה שלא נחשפה ללחצים כאלה באותו גיל. כלומר, על תוצאות המחקר צריך להסתכל בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה מאשר רק לבחון כמה מצוקה יש עכשיו".

היו הבדלים מגדריים בביטויי המצוקה?
"נשים נמצאו כיותר פגיעות מגברים. הן גם מודות יותר במצוקה שלהן, והן גם עסוקות יותר במה שקורה לא רק להן, אלא גם לאנשים אחרים בסביבתן. בנוסף, אוכלוסיות שיש להן פחות משאבים כלכליים ופחות השכלה - נפגעות יותר. כמו כן, הדבר שמאוד עוזר זה אמונה בקהילה ושביעות רצון מהמשפחה. כלומר, אם מישהו מאמין שהקהילה תתמוך בו ואם הוא חושב שהמשפחה שלו היא מקור של עזר, זה יכול מאוד לעזור. אנשים שיש להם יותר גמישות ומסוגלים יותר להתמודד עם שינויים, יתמודדו עם המצב בקלות רבה יותר".

נתונים סטטיסטיים
נתונים

חיסון נפשי

חלק נוסף במחקרה של פרופ' סולומון עסק באנשים שבאים לטיפול במרכזי החוסן של שדרות ושער הנגב. "בהיבט הזה בחנו שלוש קבוצות: מבוגרים, בני נוער וילדים עד גיל 6", מספרת פרופ' סולומון. "גם כאן מצאנו שאנשים העריכו את המצב הבריאותי שלהם כמאוד גרוע ודיווחו על מצוקה וחרדה מאוד גבוהה. לממצא הזה יש חשיבות מאוד גדולה, כי מחקרים הראו שבטווח של 20 שנה, אם שואלים אותך איך אתה מעריך את הבריאות שלך - הרי שזה משתנה מאוד חשוב בניבוי של מצב תמותה עתידי".

מה היו התוצאות לגבי ילדים?
"אצלם ראו בעיות התנהגות, בעיות קשב, התפרצויות זעם, הרטבה, בכי. הרבה תופעות שניתן לתאר כהתנהגות רגרסיבית. היו גם שיעורים מאוד גבוהים של קשיי פרידה והיצמדות יתר".

עד כמה הטיפולים במרכזי החוסן אכן עזרו להם?
"לגבי מבוגרים, חל שיפור ניכר בכל המדדים שנבדקו. אצל ילדים ברוב המדדים חל שיפור, למעט הנושא של הפרעות קשב וריכוז (60% לפני הטיפול, כ־59% אחרי הטיפול). זה ממצא מדאיג, כי בעיות קשב וריכוז יוצרות נזקים לאורך שנים, ויכולות להיות להן השלכות עתידיות לגבי הצלחה בלימודים או בעבודה. לכן מאוד מומלץ להמשיך לעקוב אחרי הילדים האלה".

מהן ההמלצות הנוספות שלך מהמחקר?
"לדעתי, צריך להרחיב את התוכניות של מרכזי החוסן למה שאנחנו קוראים לו 'חיסון נפשי'. כמו שחיסון לגוף בונה התנגדות למחלות, יש כל מיני טכניקות שבאמצעותן אפשר להכין אנשים להתמודדות עם מצבי לחץ עתידיים. אם היו משאבים, היה נכון לעשות את זה במדינת ישראל לכלל התושבים, אבל זה בטח נכון לעשות לתושבים שחיים שנים בצל טילים".

ממשיכים לתחזק

"במרכזי החוסן יש צוותים פסיכו־סוציאליים מדיסצפלינות שונות, כשהייחוד שלהם הוא בכך שכולם מומחים בטיפול בטראומה על רקע ביטחוני", אומרת הילה גונן ברזילי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות. "הטיפול במרכזים הוא טיפול רגשי ממוקד טראומה, מבוסס על שיטה המחברת את האדם לכוחות ולמשאבים שיש לו. מצד אחד, יש טיפול לקשיים ולמצוקה. מצד שני, יש גם הרבה מאוד סדנאות ופעילויות שנותנות כלים להתמודדות, מחזקות את תחושת המסוגלות של האדם ויוצרות סוג של תמיכה אחד בשני בקהילה. הקמנו, למשל, קבוצת ריצה שבה משתתפים אנשים שסיימו כאן טיפול, אבל זקוקים להמשך של 'אחזקה', וגם אנשים חזקים מהקהילה. לקבוצה הזו מתלווים שני אנשי מקצוע, אחד מהתחום הטיפולי והשני מדריך ריצה. כלומר, אנחנו משתדלים לתת לבן אדם יד גם כשמסתיים הטיפול. אנחנו עוסקים גם במוכנות לחירום, והשאיפה שלנו היא שלכל אדם יהיה תפקיד בעת חירום. אנחנו, למשל, הופכים אנשים מחסרי אונים למפעילים, לאחראים בעת חירום, וזה יוצר אצלם חוסן".

"בדרך כלל, כשמדברים על טראומה, מדברים על אירוע חד־פעמי, בין אם זה שוד, תקיפה בבית או מלחמה שהסתיימה", אומרת טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה, "ואילו מה שמייחד את תושבי האזור זו חשיפה מתמשכת של 17 שנים לאירועים ביטחוניים".

טליה לבנון, מנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה. צילום פרטי

לבנון מסבירה שלחשיפה ארוכת השנים הזו יש הרבה השפעות, גם לטוב וגם לרע. "מצד אחד, תושבי האזור מחזיקים ביד אחת חוסן גדול, כי את רואה הורים שמגדלים ילדים, משפחות גדלות וישנה פעילות מבורכת", היא מבהירה, "ואילו מצד שני, יש אצלם פגיעות גדולה. במחקר הזה רצינו לבדוק מהי המשמעות של החיים בצל טילים על הנפש ועל התפקוד של האנשים, כדי להתאים להם את הטיפול האופטימלי. רצינו לראות אם השירותים שהם מקבלים אכן מתאימים להם ולבדוק גם היבטים של חוסן. כלומר איזה משאבים וכלים יש לכל אדם כדי להתמודד עם הטראומה הזו, וגם איך אפשר למנוע טראומה. המשמעות היא כמובן גורפת לכל הארץ".