היעדר מענה ראוי לנפגעות תקיפה מינית: "השתקמתי למרות המערכת"

ליאור גל־כהן, בת 53 מתל אביב, חוותה גילוי עריות בין גיל 10 לגיל 17. את אביה לא תבעה מעולם, ולאחר הגילוי קיבלה לדבריה תמיכה רבה מחברים ובני משפחה. "הפגיעה אצלי התבטאה בפגיעה עצמית", היא מספרת. "היו לי גירודים. עברתי את כל הטיפולים ולקחתי את כל התרופות נגד גירודים. אף אחד לא שאל אם במקרה עברתי פגיעה מינית".

בבואה לקבל עזרה ממערכת הבריאות, היא נתקלה בחומות של בירוקרטיה. "בשנים שלאחר מכן, בל פעם כשניסיתי להגיע לפסיכולוג או לפסיכיאטר, זה היה בלתי אפשרי בזמן אמת", היא מספרת. "התורים היו לחצי שנה ויותר, ומבחינתי זה היה חסר משמעות. ברגע שנפגע או נפגעת מוכנים לטיפול, חשוב לתת את המענה באותו הרגע".

אז אומנם חלפו שנים רבות מאז שגל־כהן פנתה לעזרת מערכת הבריאות, אבל לטענתה, כמי שמרצה ומעבירה הכשרות וסדנאות בנושא פגיעה מינית, גם כיום, "אין מספיק גורמים במערכת שיודעים לאתר פגיעות מיניות ולשאול, ואין טיפול הוליסטי. אני הצלחתי להשתקם לא בזכות המערכת, אלא למרות המערכת". לדבריה שותפות לא מעט נשים נפגעות תקיפה מינית, שנכוו דווקא על ידי המערכת שאמורה לתת להן את הסיוע המשמעותי ביותר.

היום, במסגרת יום מיוחד שיזמה ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, תקיים ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת דיון שעניינו טיפול בנפגעי טראומה מינית במערכת הבריאות. "הפורום לקידום תחום הטיפול בנפגעי ונפגעות טראומה מינית פנה אלי, והתריע על כמה כשלים במערכת הבריאות ביחס לטיפול בנפגעים, ובהם מחסור עצום בידע ובכלים ומענים מותאמים לנפגעות אלימות מינית", אומרת ח"כ תמר זנדברג (מרצ), שיזמה את הדיון. "במרכזים הבודדים שבהם כן ניתן מענה הולם, נאלצות הפונות להמתין תקופה בלתי מתקבלת על הדעת עד לקבלתו, וזאת לנוכח העומס והיעדר התקנים. יש צורך דחוף לגבש תוכנית להתמודדות עם היעדר המענה הראוי, להכשיר את הצוותים הרפואיים בנושא ולהגביר את התקינה מיידית".

סיכון מוגבר

לדברי ד"ר ענבל ברנר, רופאה פסיכיאטרית שמתמחה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית ומיוזמות ומנהלות הפורום לקידום תחום הטיפול בנפגעי ונפגעות טראומה מינית, לפגיעה מינית, בין שהתרחשה בילדות ובין שהתרחשה בבגרות, מאפיינים ייחודיים העלולים לגרום להשלכות נפשיות רחבות היקף. "ידוע כי נשים וגברים שעברו אונס או פגיעה מינית בבגרותם נמצאים בסיכון גבוה מאוד לפתח הפרעת דחק פוסט־טראומטית", היא אומרת. "כ־94% מהנשים שעברו אונס בבגרותן יחוו סימפטומים של הפרעת דחק חריפה בשבועיים שלאחר הפגיעה. כ־50% מהנשים שחוו אונס בבגרותן יפתחו הפרעת דחק פוסט־טראומטית.

"זה יכול להתבטא במחשבות חוזרות וחודרניות על הפגיעה, ביעותי לילה, פלאשבקים, קהות רגשית, הימנעות מרגשות וממצבים שעלולים להזכיר את הפגיעה, עוררות מוגברת וכן מצבי ניתוק שיכולים להיות ארעיים או ממושכים ועמוקים. לצד זאת, חלק גדול סובלים מהפרעות פסיכיאטריות כדוגמת דיכאון, הפרעות חרדה וקשיים בוויסות הרגשי וההתנהגותי שיכולים להתבטא בפגיעות עצמיות חוזרות, הפרעות אכילה ושימוש באלכוהול ובסמים וסיכון מוגבר לניסיונות אובדניים".

מהם החסרים שאיתרתם במערכת הבריאות?

"לפני שנה ד"ר אנה פאדווה, רופאת נשים שמטפלת בנשים פוסט־טראומטיות שעברו פגיעה מינית ואני, הגענו להבנה שיש חסרים משמעותיים בתחום של איתור הנפגעים. יש המון רופאי משפחה, רופאי ילדים ורופאי נשים שבכלל לא יודעים לזהות סימפטומים של מטופלים שהם פוגשים על בסיס שגרתי. הבעיה מתחילה בלימודי הרפואה: אין לימודים סדירים של הנושא גם לא למי שמתמחה בפסיכיאטריה. לרוב המאושפזים בבתי החולים או אלו שפונים למרפאות לבריאות הנפש יש רקע של פגיעה מינית כלשהי. ברגע שלא שואלים או שלא שואלים נכון, נוצרים תת־איתור ואבחון שגוי שמובילים לטיפול שגוי. מדובר בפוסט־טראומה משמעותית שלא מאותרת".

מה קורה עם אלו שכן מאובחנים נכון?

"בבריאות הנפש אין היום מענים מותאמים לנפגעי תקיפה מינית. משרד הבריאות מנסה לעשות את מה שאפשר במסגרת האמצעים העומדים לרשותו, אך אין מספיק מיטות אשפוז בבתי החולים לבריאות הנפש. הבעיה המרכזית היא למעשה במרפאות החוץ. צוואר הבקבוק הוא בטיפול האמבולטורי. הרי רבים מהמטופלים לא נזקקים לאשפוז, אלא לטיפול במרפאה, שיכול להימשך גם שנים. רק המקרים הקשים ביותר מגיעים לבית חולים.

"אצל גברים זה עוד יותר גרוע. המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון הקים כעת מערך טיפול בנפגעות טראומה מינית, אבל המרכזים שקיימים הם ברובם בידי הרווחה. אלו מרכזים שיכולים להיות טובים, אבל מתוקף תפקידם לא נותנים מענה, למשל לפגיעה של גילוי עריות , וגם לא תמיד יש שם פסיכיאטר. ההמתנה לטיפול במרכזים אלו יכולה לפעמים להגיע לשנה או שנה וחצי. ברור שלא מדובר בפרק זמן רלוונטי. בזמן הזה מצבה של הנפגעת רק יחמיר, וזה עלול להיות מסוכן. אנחנו מדברים היום למעשה על כמה אלפי מטופלים שזקוקים לטיפול ולא מקבלים. לכן הטיפול בכך צריך להיות בידי משרד הבריאות".

לד"ר ענבר יש גם טענות לגבי ההכשרה של אנשי המקצוע שאמורים לתת מענה לנפגעות תקיפה מינית. "ארגון הבריאות העולמי קבע סטנדרט הכשרות לפי מדרג מ־1 עד 3", היא אומרת. "את ההכשרה הבסיסית צריכים לעבור, למשל, אחים ואחיות בטיפת חלב. הכשרה גבוהה יותר צריכים לעבור מיילדות ורופאי נשים, וההכשרה הכי גבוהה צריכה להינתן לאנשי בריאות נפש".

הפורום שהקימו ד"ר ברנר וד"ר פאדווה מורכב מ־80 אנשי מקצוע, בעיקר רופאים ואנשי מקצועות נלווים (עובדים סוציאליים, עובדי סיעוד ועוד). מטרותיו הן העלאת המודעות לנושא הפגיעה המינית והשלכותיה מרחיקות הלכת על הנפגעות בקרב רופאים ומקצועות פרה־רפואיים, יצירת נוהלי עבודה וניירות עמדה מוסדרים לגבי תשאול, איתור, זיהוי וטיפול בנפגעי טראומה מינית במערכת הבריאות ויצירת מענים טיפוליים נוספים עבור נפגעות, שכיום, לדבריהם, חסרים מאוד במערכת הבריאות.

"מערכת הבריאות, כמו מערכות אחרות במדינה, בכללותה לא מותאמת לטיפול בפגיעה מינית", אומרת גם אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. "זה זועק, כי זו מערכת שאמורה לרפא. בארץ 1 מתוך 100 אנשים לוקה בסכיזופרניה, ובבתי הספר לרפואה לומדים את התחום. נפגעי תקיפה מינית יש 1 ל־3, אבל התחום אינו ממוקצע ואינו נלמד. מערכת הבריאות עיוורת לטראומה מינית".

במה זה עוד בא לידי ביטוי?

"בפועל יש הרבה נפגעות, אפילו כאלו שמאושפזות שהמטפלים כלל לא יודעים ששורש הבעיה שלהן טמון בפגיעה מינית. כך למשל, יש בחורות שמגיעות עם הפרעת אכילה ולא נשאלות אם יש רקע של פגיעה מינית. אין תשאול חובה בכל בתי החולים. אם היה, היו גם יודעים למשל לא לצוות גברים לטיפול בנפגעים. המחקר מראה כי בין 35% ל־51% מהפונים למערכות בריאות הנפש - בתי חולים או מרפאות חוץ - הם בעלי פגיעה מינית. המחקרים בחו"ל מצביעים על 70%. מגיעים אלינו הרבה סיפורים של אחים ורופאים, שבעקבות ההדרכה שלנו למדו לשאול את השאלות הנכונות ואבחנו נפגעות שכבר היו מאושפזות, אבל למעשה לא אובחנו לעומק. מערכת בריאות הנפש היא דלת־משאבים. בתוכה, נפגעות תקיפה מינית נדחקות לפינה ונגרם להן נזק גדול. אנחנו תקווה שנתחיל לראות תקציבים מופנים לשינוי המערכתי הנדרש".

נהלים שונים

בינואר השנה נערך בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ סלימאן דיון מיוחד בנושא החדרים האקוטיים שהוקמו בכמה בתי חולים לטיפול בנפגעים. מדובר בחדרים הקיימים בחמישה בתי חולים, מרכזים את הטיפול הראשוני בנפגעים ומעניקים טיפול הוליסטי.

במסגרת הדיון הושגה תוספת תקציבית למרכזים האקוטיים בסך 1.7 מיליון שקלים, מתוך תקציב כולל בסך 3.7 מיליון שקלים. כמו כן, משרד הבריאות הבטיח כי עד חודש יולי (שחלף) יעודכן נוהל העבודה של המרכזיים האקוטיים ותגובש הנחיה לדרך עבודה אחידה, אך זו טרם קרמה עור וגידים.

"הבעיה העיקרית שזיהינו קשורה בשימור ערכות בדיקות האונס", אומרת ח"כ סלימאן ומתייחסת לערכות הבדיקה, הכוללות מבחנות לבדיקת זרע, רוק ושערות, שעשויות להוות ראיות במקרה של הגשת תלונה. "ברור לנו שההחלטה לגשת למשטרה ולהתלונן על תקיפה מינית אינה החלטה קלה, ולעתים החלטה כזו לוקחת זמן. יש צורך שערכות בדיקות האונס יישמרו כמה שיותר זמן, כך שאישה שתרצה להתלונן תוכל להשתמש בזה כראיה".

כיום אין נוהל מוגדר לגבי כמה זמן הערכות צריכות להישמר?

"לא. בקרוב נקיים דיון המשך, ואמשיך לפעול מול משרד הבריאות בנושא".

בדיון הוצג דוח שהכינה יעל שרר, סגנית יו"ר עמותת "אחת מתוך אחת", וממנו עולה כי בנוסף לנושא שמירת הערכות, ישנה בעיה של זמינות נמוכה של חדרים בפריפריה ועומס גדול על החדרים במרכז. מעבר לזמני ההמתנה הממושכים, הועלו טענות על שימוש בשאלונים מיושנים ולא אחידים. כמו כן, נטען בדוח כי המתלוננות לא מיודעות לגבי קיומם של החדרים האקוטיים.

מנהלות החדרים האקוטיים השונים הציגו בפני הוועדה את דרך עבודתן, וממנה עולה כי בכל חדר יש נהלים שונים הנקבעים לפי החלטת המנהלות והתמיכה שהן מקבלות מבית החולים עצמו. לדברי ח"כ סלימאן, אין סטנדרטיזציה ורגולציה מספקת של משרד הבריאות. גם באיגוד ארגוני הסיוע הקדישו פרויקט מיוחד למיפוי הצרכים בתחום החדרים האקוטיים. "אחד הדברים התמוהים הוא שבעיר הגדולה תל אביב אין חדר אקוטי. נפגעות ונפגעים צריכים לנסוע לבית החולים וולפסון", אומרת סוליציאנו. 

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "קיימת הכרה של כל אנשי המקצוע לגבי הארכת זמן שמירת ערכות האונס. עקב מורכבות הנושא, הנושא נידון כעת בפורום רב־מקצועי ומשרדי, ואנו בוחנים מספר פתרונות אפשריים. המרכזים האקוטיים נמצאים בפריסה ארצית, כולל בפריפריה. לא ידוע לנו על עומס או תורי המתנה במרכזים. קיימת חשיבות להתמקצעות המרכזים, וללא נפח של מטופלים הדבר לא אפשרי. מדובר בסך הכל בממוצע של 640 מטופלים בשנה בכל המרכזים. בנוסף, אנו נמצאים בתהליך מתקדם של עדכון הנוהל, הטמעת טופס אחיד וסטנדרטיזציה של המרכזים, כולל הגדלת התקציב לכלל המרכזים. כמו כן, הופקה חוברת לכלל השירותים לנפגעי תקיפה מינית בשיתוף משרד הרווחה, ובקרוב היא תוצא לאור ותעלה גם באתר.

"בשנים האחרונות נערכו הכשרות ייעודיות לאנשי בריאות הנפש בנושא טראומה מינית בשיתוף איגוד מרכזי הסיוע - במספר בתי חולים לבריאות הנפש וכן הכשרות מחוזיות שונות. בנוסף, מתמחים בכל בית החולים לבריאות הנפש עברו הכשרה בנושא תשאול. במערך הבריאות הכללית - בשנת 2018 מתוכננת הכשרה לרופאי נשים בכירים במטרה להתחיל בהטמעת הנושא בקרב קבוצה זו. בנוסף, מתוכננות הכשרות נוספות. ככלל קיים מחסור משמעותי בפסיכיאטרים בכל הארץ, במיוחד במרפאות ובבתי החולים הממשלתיים. דבר זה מקשה על הרחבה ופיתוח של שירותים מרפאתיים ייעודיים לטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית במרפאות הממשלתיות.

"על אף זאת קיימים כמה שירותים מרפאתיים ממשלתיים ייעודיים בצפת, חיפה, נתניה, ירושלים וכפר סבא (של שירותי בריאות כללית), כאשר בנוסף להם ישנם מטפלים מומחים לטיפול בטראומה במרפאות של קופות החולים ובמרפאות ממשלתיות. בתוכניות העבודה אשר הגיש האגף לבריאות הנפש לשנה הבאה מתוכננות בין השאר הכשרות עמיתים יייעודיות לאנשי מקצוע במערך הממשלתי להתמחות בטיפול בנפגעי מינית, והכשרות למטפלים, על מנת להגדיל את מאגר המטפלים המומחים. זאת בכפוף לאישור תקציבי של תוכניות אלו".