המטפלים יוצאים למחאה בעקבות קריסתה של הפסיכולוגיה הציבורית

אולם השירות הזה, שהוא כאוויר לנשימה לרבים שידם אינה משגת, פשוט אינו נגיש לאלפי אזרחים, בעיקר בפריפריה החברתית והגאוגרפית, בגלל ייבוש שיטתי בחסות משרד האוצר ומשרד הבריאות. "הפסיכולוגיה הציבורית סובלת מהזנחה כבר עשרות שנים, ובד בבד, כבר שנים ארוכות שאין לפסיכולוגים ייצוג אמיתי מבחינת תנאי עבודה.

 
שני הנתונים הללו יוצרים קטסטרופה הן עבור הפסיכולוגים והן עבור המטופלים", נמסר ל"מעריב־השבוע" מהתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל. בימים אלה נערכות לראשונה זה ארבעה עשורים בחירות לנציגות הפסיכולוגים, והתנועה מריצה כמה נציגים לחטיבת הפסיכולוגים המוקמת בהסתדרות המח"ר. 

בהליך הבחירות, שהחל אתמול, ייבחרו 61 פסיכולוגים בשירות הציבורי מכל תחומי המומחיות לארגון יציג וייאבקו על הישרדות התחום. 

ירדן מנדלסון, פסיכולוגית קלינית מתמחה ואחת מנציגות התנועה בבחירות, מספרת: "אני עובדת בתחנה לטיפול בילדים ונוער ובמשפחה בחיפה. רק אתמול הגיע אלינו נער מעיר רחוקה בפריפריה עם בני משפחתו אחרי שקיבל הפניה מהרווחה בעירו. הסברנו להם בכאב שאם לא יוכלו להגיע עם הילד לטיפול שבועי רציף, אין לכך משמעות, אולם אין להם אמצעים לזה. בעיר מגוריהם הייתה תחנה לבריאות הנפש, אבל היא נסגרה. זה סיפור אחד מני רבים על הורים שנאלצים לוותר על טיפול חיוני מאוד לילדם". 

שליש מהתקנים לא מאוישים
 

ואכן, משרד הבריאות לא טורח למצוא פתרונות לאנשים האלה ולמשרד האוצר פשוט לא אכפת. התקינה לפסיכולוגים התפתחותיים במחלקות החינוך של הרשויות המקומיות היא מגוחכת – פסיכולוג אחד לכל אלף ילדים, וגם התקן הדל הזה אינו מלא ברשויות מקומיות רבות, בעיקר בפריפריה. 

רק 67% מהתקנים מאוישים ברחבי הארץ, ובתחום הפסיכולוגיה הקלינית הציבורית כלל אין תקינה מחייבת, וכתוצאה מכך נסגרות מרפאות. "אנשים שמגיעים אלינו לטיפול מחכים חודשים. ילד שאמור להתחיל טיפול בגיל 6 ומתחיל אותו בגיל 7 משלם מחיר. 

זה כבר לא אותו טיפול. אין מדובר רק במשפחות מעוטות יכולת. ההוצאה הפרטית על טיפול, גם למשפחה ממעמד סוציו־אקונומי בינוני, היא כבדה מאוד, ויכולה להגיע ל־2,000 שקל בחודש עם הדרכה הורית בשוק הפרטי. המדינה מונעת הלכה למעשה את השירות החיוני הזה שכלול בסל הבריאות".

פרט למחסור בתקנים, תלויה ועומדת גם סוגיית שכרם הזעום של הפסיכולוגים הציבוריים, שגורמת לנטישה המונית של מומחים את התחום. לאחר תואר שני ובתום התמחות בת ארבע שנים, מעדיפים פסיכולוגים רבים לפרוש למגזר הפרטי ולטפל בילדים ומבוגרים כאחד באופן פרטני.

כך נוצרים מצבים הזויים כדוגמת עשרות מתמחים  שממלאים תקנים של מומחים, ומרפאות ציבוריות רבות נסגרות. טבלאות השכר של הפסיכולוגים הציבוריים לא עודכנו כבר כמעט 40 שנה (מאז שנת 1979). "אני, אמא לילדים אחרי תואר שני ושלוש שנות התמחות, מרוויחה 41 שקל לשעה. המנקה והבייביסיטר שלי מרוויחה כמוני. גם המנהלת הכי בכירה בתחום, עם כל התנאים, תרוויח 80 שקל לשעה. זוהי תקרת האופק התעסוקתי שלי במגזר הציבורי כשמגזר הפרטי מדובר ב־400 שקל לשעה. כאן מתחיל ונגמר הסיפור", מספרת מתמחה שהסכימה לחשוף כאן את תלוש השכר שלה.

בעיה אקוטית נוספת היא התורים. פסיכולוגים חינוכיים מטפלים בילדים ומשפחות, מבצעים אבחונים פסיכולוגיים, עוסקים באיתור ומניעה של קשיים, מייעצים לצוותים חינוכיים בגנים ובבתי הספר, נותנים מענה באירועי חירום אישיים ולאומיים ועוד.
 

 

אבל בבדיקה של מבקר המדינה כבר נמצא כי זמני ההמתנה לאבחון וטיפול על ידי פסיכולוג התפתחותי הוא תשעה חודשים תמימים, ובדוחותיו מצוין כי התפתחותם ושילובם התקינים של כ־10% מהילדים בישראל עד גיל 18 נפגעים בשל המחסור בפסיכולוגים ציבוריים. בתחום הקליני, רק 30% מהמטופלים בארץ מקבלים מענה במערכת הציבורית, לאחר שבשנים האחרונות עלה מספר הפונים לקבלת טיפול בכ־14%.

העלייה בפניות הובילה מצדה להארכה בלתי נסבלת של התורים (עד כשנה וחצי!), וגם לאחר שהתור המיוחל מגיע, בשל העומס על המערכת מדובר בזכאות למספר מועט של מפגשי טיפול. "הציבור שלנו מתעורר עכשיו ואומר 'לא עוד'. אנחנו ניאבק על שיפור השכר והתקינה, כי שניהם חייבים להיות מטופלים בד בבד", אומרת מנדלסון.