"לו זלמן ארן היה צופה בסדרה ‘סאלח, פה זה ארץ ישראל’, הוא היה נדהם”, אומר יצחק גרינברג, פרופסור להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל ומחבר “זלמן ארן - פוליטיקאי כאינטלקטואל” (הקיבוץ המאוחד), ביוגרפיה מרתקת של מי שמילא את תפקיד שר החינוך יותר מכל שר חינוך אחר. “הרי בניגוד מוחלט לאופן שבו הוצג בסדרה, הוא האמין באמונה שלמה שהיעד המרכזי שלו כשר חינוך היה לקדם את הישגיהם של תלמידים יוצאי עדות המזרח ולצמצם את הפערים בינם לבין תלמידים ילידי הארץ וילידי אירופה”.




לצמצם על ידי הכוונתם לחינוך המקצועי, כדי שיגדלו להיות אנשי צווארון כחול ועובדי כפיים?



“זאת טענה שגויה נוספת בסדרה. ארן אכן ייחס חשיבות עצומה לחינוך המקצועי, שבו ראה חלק מחברה בריאה עם תעשייה חזקה ומשק יצרני, אבל בכלל לא ייחס את זה רק למזרחים”.

כזכור, בעקבות שידורה של הסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל", דרשו בקשת המזרחית הדמוקרטית לבטל את הנצחתו של זלמן ארן ברחובות ובמוסדות שונים בגלל חלקו, לדבריהם, "בהסללת מזרחים לבתי ספר מקצועיים. אלא שבספר מצוטט ארן כמי שאומר על סוגיה זו: “אני מאוד מדוכא בעניין הזה” ו”זאת אחת השאלות החמורות במדינה”. “ארן חשש, כפי שהתבטא לא אחת, שהפערים יביאו לפיצול החברה הישראלית לשני עמים, שאחד מהם יהיה במעמד נחות יותר, דבר שבו ראה אסון הן מבחינת העם היהודי, הן מהבחינה החברתית והמוסרית של החברה בישראל”, אומר גרינברג.

“ארן חיפש דרכים שונות כדי להביא לצמצום הפערים. אחת מהן הייתה הנהגת שכר לימוד מדורג בחינוך התיכוני. עד 58’, כולם שילמו בבתי הספר התיכוניים בארץ שכר לימוד מלא, מה שאפשר רק לתלמידים בעלי אמצעים ללמוד בהם. זה הביא לכך שבכל הארץ היו רק 15 אלף תלמידים בחינוך תיכוני. בתוך ארבע שנים, מאז שהונהג שכר לימוד מדורג, הוכפל מספרם. אמצעי אחר היה המבצע לביעור הבערות, בניהולו של יצחק נבון, שהורחב מאוד בתקופת כהונתו של ארן כשר החינוך. לא רק זאת; כדי שיותר תלמידים מבני עדות המזרח יוכלו להתקבל לבתי ספר תיכוניים, הוא דרש לאפשר להם רף נמוך יותר בציוני הסקר ולא נרתע לקרוא לכך ‘פרוטקציוניזם ממלכתי’. בעיניי, ארן, האדריכל של החינוך העל־יסודי בישראל והבנאי הגדול שלו, עשה כן מתוך ראייה חברתית מבורכת”. 

“ארן היה שר חינוך חשוב, שפעל למען תלמידים יוצאי ארצות האסלאם במטרה לקדם נוער מרקע סוציו־אקונומי מקפח לעולם המחר”, מסכים אהרן ידלין, מי שכיהן כשר החינוך והתרבות בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, שימש קודם לכן כסגנו של ארן בין 65’ ל־69’ והקים ב־76’ במשרד החינוך את המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח. “הרפורמה שהוא הנהיג היה מפעל אדירים, שהביא לאינטגרציה בין תלמידים מצפון תל אביב ומדרומה והסיר את הכתם של בתי ספר חלשים”.

“ארן קידם את בני עדות המזרח בבתי הספר המקיפים שהוקמו בעיירות הפיתוח”, אומר גם ד”ר צבי צמרת, היסטוריון ואיש חינוך. “עם זאת, היו שנגרם להם בהם עוול, כשנאלצו ללמוד במגמות מקצועיות לא משמעותיות, בלשון המעטה”.

בספר מביא גרינברג גילוי מפתיע: “לא רבים יודעים, אבל ארן היה מהמשפיעים על המפיק גיורא גודיק להעלות ב־66’, בעקבות הצלחת המחזמר ‘גברתי הנאווה’, את המחזמר ‘קזבלן’ תריסר שנים לאחר שהמחזה של יגאל מוסינזון הוצג לראשונה בקאמרי. זאת, אגב, תוך עידון דמותו של קזבלן ויצירת מערכת יחסים שונה בינו לבין חברתו האשכנזייה, כדי למתן את המתח העדתי. גודיק, שחשב על הקופה, נענה לכך”.

יש הטוענים שהיה מעורב גם בסיכול הופעות הביטלס בארץ.

“בנושא הזה יש דעות לכאן ולכאן. אני לא מצאתי סימוכין לכך שארן היה מעורב בקבלת ההחלטה”.



כאשר אתה מתייצב בספרך בנחישות לימינו של ארן, האם יש לך הסבר איך בכמעט 50 השנים שעברו מאז מותו ב־70’, איש לא נרתם לכתוב עליו ביוגרפיה ולהביא את הסיפור שלו?

“למעשה, הרעיון לכתיבת הספר לא היה ביוזמתי. אליעזר שמואלי, מי שכיהן כסמנכ”ל משרד החינוך בתקופתו של ארן, פנה אלי בנושא הזה לאחר שקרא את הביוגרפיה שכתבתי על פנחס ספיר. תחילה נרתעתי; תהיתי איך אתחיל להתעסק עם פוליטיקאי, שהצטייר לי כעסקן ארכאי ואפור, מפא”יניק כזה. ככל שנכנסתי לעובי הקורה, הבנתי שלמעשה ארן היה אנטי־עסקן. מעבר לדימוי שלו, ארן היה גם אינטלקטואל שהתעניין באמנות, היה מקורב לחוגי התיאטרון וכתב שירה, דבר די נדיר אצל פוליטיקאים. כמה מהם כתבו שירה לצד פעילותם הציבורית? שמעון פרס, גד יעקבי ויוסי שריד. ארן פעל לעידוד היצירה הספרותית ודחק בקול ישראל לשדר שירים עבריים. הוא לא הסתפק בשירים הקיימים ויזם את חיבורם של שירים חדשים. אחד המפורסמים בהם היה השיר ‘מה אומרות עינייך?’, שכתבו יצחק שנהר ומרדכי זעירא. כדמות בוהמיינית, אהב ארן לשבת בבתי קפה ואמר בבדיחות הדעת שלא יוכלו לבחור אותו כנשיא, שהרי איך ישמרו עליו בהם. את הבוהמייניות שלו הוא לא ראה כבזבוז זמן, והחשיב את המפגשים שלו בבתי קפה עם אישי רוח כחלק מהעושר האינטלקטואלי שלו”.

קרב הטיטאנים

ארן (אהרונוביץ’), איש המנגנון ההסתדרותי שנולד ב־1899 ביוזובקה (דונצק) שבאוקראינה, היה עם הקמת המדינה מזכיר מפא”י וכיהן בכנסת מראשיתה, כשבה שימש כיו”ר הראשון של ועדת החוץ והביטחון. גרינברג מעיר שארן, אשר קיבל לידיו את הגה החינוך ב־55’ לאחר שני אישים כמו זלמן שז”ר ובן־ציון דינור, לא היה מועמד טבעי לשר חינוך, תפקיד שמילא עד 60’ וחזר אליו ב־63’ לשש שנים נוספות. 

שר החוץ דאז משה שרת מכתחילה פקפק איך אדם קשוח כזיאמה, כפי שכונה, יוכל להתמודד עם תפקיד שדרש מגע עם אנשים, בפרט עם ראשי הסתדרות המורים, שבראשם עמד שלום לוין, שהיה לא פחות עיקש ממנו. המאבק ביניהם על הרפורמה במערכת החינוך, קרי הנהגת חטיבת הביניים, שלה התנגד לוין בתקיפות, הפך לקרב של טיטאנים ולמעשה על השליטה בחינוך בישראל. 

הקשר לדת של ארן, מי שפעל רבות להעמקת שיעורי התודעה היהודית, היה מרתק, לאחר שבפועל היה רחוק משמירת מצוות, שבה החמיר אביו עד כדי למנוע ממנו ללמוד נגינה בכינור, כפי שהשתוקק כילד. בניגוד מוחלט לאביו, הוא לא הלך לבית כנסת ולא צם ביום הכיפורים, אבל היה לו חשוב שלתלמידים יהיה ידע בסיסי ביהדות. “בניגוד לראש הממשלה בן־גוריון, שעליו חלק לא מעט, דרש ארן את הכללת המורשת היהודית מהגולה בתוכנית הלימודים”, מציין גרינברג.

ומה עם מורשת יהדות המזרח? 

“זאת נקודה כאובה. כרבים אחרים, ארן לא היה מודע לכך שיש להכליל אותה בתוכנית הלימודים”.

ארן, כביכול החילוני להכעיס, שלל בתוקף גידול חזירים בארץ, ובה־בעת התנגד לעגן את זה בחקיקה. “ארן התנגד לחקיקה מגבילה מכל סוג שהוא, כפי שהתנגד להפקדת נושא הנישואים והגירושים בידי בתי הדין הרבניים”, מציין גרינברג. “זה בא מהתפיסה הליברלית שלו, ולפיה אין לבצע הפרדה בין דת למדינה”. 

כשר החינוך, היה זה שהביא ב־58’, עם חגיגות העשור למדינה, להכרזת הבימה כתיאטרון הלאומי. זאת, אגב, בניגוד לרצונם של ותיקי הבימה להיות תיאטרון ממלכתי, מה שהיה מביא להם תקציבים יותר גדולים. ארן התעקש. “לא ייתכן שממשלה תנהל תיאטרון, מה שיביא אותה להתערב ברפרטואר”, אמר. “לא יעלה על הדעת שזה יהיה תיאטרון של פקידים”.

כשר החינוך והתרבות הוקמו בתקופתו מוזיאון ישראל, הטלוויזיה החינוכית, שנקראה בראשיתה הטלוויזיה הלימודית, אמנות לעם, היכל התרבות והמועצה להשכלה גבוהה, ובזמנו הוכרו אוניברסיטאות תל־אביב ובר־אילן. מה שלא מדבר לזכות של ארן זו העובדה שראה את קול ישראל כמכשיר חינוכי לחישול רוח העם והוא היה בעד רדיו ממשלתי־ממלכתי. “ארן לא נמנע מלהשפיע על תוכניות”, מעיר גרינברג ועוקץ: “למירי רגב יש על מי להסתמך בנקודה הזאת. מצד שני, אל נשכח שמדובר בשנים הראשונות למדינה, עולם אחר בהשוואה להיום”.

יחסיו של ארן עם בן־גוריון היו מורכבים. הם באים לביטוי בספר במשפט מחץ של ארן על “הזקן”. “אני הולך אחרי בן־גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין אחת כדי לבדוק שהוא הולך בעיניים פקוחות”, אמר ובהשוואה אליו היה מתון בתפיסתו הביטחונית ודרש באופן קבוע לבטל את הממשל הצבאי. “אנו לא יכולים להצר את צעדי הערבים”, מצוטט בספר ארן, שהיה יונה בהשקפת עולמו. כך התנגד לאחר קדש לסיפוח עזה, והתריע שזאת תהיה “ספחת איומה” וגם התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים. “לו ארן היה חי כיום ורואה מה קורה כאן עם הפליטים, הוא היה משמיע קול זעקה גדולה”, משוכנע גרינברג. 



הוא, היחיד מבני משפחתו שהגיע ארצה, היה אדם שוחר חברה ובודד גם יחד. ברוסיה הייתה לו אהובה שלא רצתה לעלות עמו לארץ ישראל. היא הייתה בהריון ממנו והפילה. ארן, שלא היו לו ילדים משלו, האשים את עצמו בהפלה בהיותו נע ברחבי רוסיה ואוקראינה כעסקן צעיר. כמי שהתקשה להשתחרר מאותה אהבת עלומים גדולה נותר ברווקותו עד גיל 41, כשנשא לאישה את קלרה, שנקראה כמוהו אהרונוביץ’, הגם שלא היה ביניהם קשר משפחתי. הם הכירו בוועד הפועל של ההסתדרות, שם עבדה כקצרנית רושמת פרוטוקולים. היא, שעלתה ארצה בשנות ה־30 לפני הולדת בתה מקשר קודם, אביבה, מתוארת כאישה דעתנית, משכילה ויודעת שפות.

“הם לא היו זוג משמיים, וככל שהוא העריך אותה, לא הייתה בינו לבין קלרה אהבה עזה”, כך התרשם גרינברג משיחות עם מכריו של ארן. “הוא מאוד אהב לצפות במערבונים, אבל לקולנוע הלך עם אחרים, ובהם אליעזר שמואלי, איש משרד החינוך”. בין המתגייסים להליכה איתו לקולנוע היו רינה שפירא, פרופסורית לסוציולוגיה של החינוך, ובן זוגה אורי. “זיאמה, חברם עוד ברוסיה של הוריי, דבורה ושרגא נצר, איש חם ואוהב, היה בשבילי מעין דוד”, היא מעידה. “כשבהיותי סטודנטית הייתי מתקשרת הביתה ושואלת את אמא איפה אבא, היא הייתה משיבה בהומור שאצל הפילגש, והיה ברור למי התכוונה. זיאמה מאוד אהב לראות מערבונים. הוא היה מצלצל אלינו ואומר: ‘אורי, רינה, נלך לראות וסטרן, כפי שכינה את אותם סרטים. מובן שהיינו עוזבים הכל והולכים איתו. הוא העדיף להיכנס לבתי הקולנוע בחושך, שלא יתפסו את שר החינוך במערבונים”.

ירד מהבמה

לפי הספר, ארן חי בצניעות. הוא התגורר בתל אביב בדירת דמי מפתח. כשהתמנה לשר, אורגנה לו דירת שרד בירושלים. ארן התעקש לשלם על המגורים בה, למרות שאלה הגיעו לו. “אני לא רוצה לשבת על גחלים לוחשות”, אמר.

כשהיה מגיע לתל אביב בתקופה הירושלמית שלו, היה מתאכסן בחדר שעמד לרשותו בבית הספר לפעילי ההסתדרות, שהקים שנים קודם לכן על פי דגם שהביא מהלייבור הבריטי, כדי להצמיח מנהיגות פועלית, והוא שימש כיו”ר הנהלת בית הספר. החדר היה ספרטני. תכולתו של החדר כללה מיטת סוכנות, כוננית ושולחן קטן. 

לעומת לא מעט פוליטיקאים, שנאחזו ונאחזים בכהונתם כבקרנות המזבח, ארן העדיף לרדת מהבמה מרצונו בגיל 70 באומרו: “אלה היו השנים הקשות ביותר בחיי וגם החשובות ביותר”. לאחר שכיהן בשש הכנסות הראשונות, נמנע מלחזור ולהתמודד בבחירות 69’. “נראה שארן הרגיש כי השלים את המשימה שלו עם הנהגת הרפורמה בחינוך”, סבור גרינברג.

הפינאלה שלו היה תיאטרלי: כשהביא לכנסת את ההצעה לחוק הרחבת חינוך חובה לכיתות ט’־י’, הוא זרק את הפצצה, שלפיה לא ירוץ בבחירות, ירד מהדוכן, חזר והתיישב במקומו ליד שולחן הממשלה. לאחר זמן קצר יצא מהמליאה וכששב, התיישב באופן סמלי במקומו באולם בין חברי הכנסת. “זה התאים לארן בתור מי שהיה איש של סמלים”, מעיר גרינברג. “כמו רצה לומר: ‘הנה סיימתי’”.

ב־22 באוגוסט 70’ לקה בשטף דם במוח, כושר הדיבור ניטל ממנו, והוא אושפז בבית החולים הדסה בירושלים. כעבור שבועיים, ב־6 בספטמבר, נפטר. באחד השירים, שהותיר אחריו, כתב: “בטרם לא אהיה,/ מודה אני/ על שזכיתי - / על שהייתי”.