כפר אתיופי. שדה חרוש מלווה את הכניסה. בקתות בוץ עם גגות קש זהוב, לצד חממות לגידולים חקלאיים, הן חלק בלתי נפרד מהנוף. 25 דונם בסך הכל, 11 מהם שטחי חקלאות. לא מדובר במזרח אפריקה, כי אם בכפר ביתא ישראל לשימור ולהנחלת מורשת יהודי אתיופיה שהוקם בסמוך לקריית גת ומשמש כמרכז תיירות עם מרכז מבקרים, פסטיבל העצמת נשים ועוד. הכפר מספק פתרון תעסוקה יומיומי לזקני הקהילה האתיופית בקריית גת, שבכל בוקר פוקדים את המקום כדי לעבד את האדמה או לקצור את הפירות והירקות שהם בוחרים לגדל. בשבוע הקרוב אף ייצאו לדרך בכפר סדנאות העצמה ומנהיגות לנשים ולגברים, שיועברו על ידי אנשים בולטים בקהילה האתיופית.

על רקע הפגנות המחאה של בני העדה האתיופית, בימים אלה, על אי־קיום החלטת הממשלה בדבר העלאת 8,000 ממתינים המאושרים לעלייה מאתיופיה, הכפר החקלאי בקריית גת שופך אור אחר על הקהילה. "אני בפנסיה, בא בבוקר לפה ועובד", אומר בנימין הדראי (78), תושב קריית גת שעלה בשנת 1982. "אני לוקח את הירקות הביתה. אנחנו חיים כאן, טוב לנו, המקום הזה נותן לנו מנוחה, אנחנו מרגישים כמו באתיופיה".

"אני כבר עשר שנים פה, לא יכול לעבוד", אומר מצדו סמואל אברהם (70), שעלה בשנת 1984. "כשמשרד החקלאות נתן לנו את השטח, הייתי ראשון. פעם הייתה לי מחלה קשה, הייתי לוקח 20 כדורים ביום, היום בזכות זה שאני עובד פה, אני לוקח רק שלושה כדורים. זה גן עדן בשבילי. יש לי פה כל מה שאני צריך".





על הקמת הכפר הייחודי הזה אמונה קהילת "הנני", אחת מבין 250 הקהילות המשימתיות הפעילות בישראל ופרושות ביותר מ־80 יישובים. מדובר בקבוצת צעירים המחויבים לעתידה של החברה הישראלית, ובחרו להתיישב התיישבות קבע ביישובים ובשכונות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בארץ, לחיות חיי קהילה פעילים הכוללים לימוד משותף, אורחות חיים משותפים וחזון חברתי, ולפעול יחד להובלת שינוי משמעותי וארוך טווח, מתוך מטרה ליצור שוויון הזדמנויות ולצמצם פערים בחברה. יותר מ־12 אלף צעירים וצעירות חברים כיום בקהילות המשימתיות.

אנשי "הנני" פועלים, לדבריהם, כדי להחזיר את הכוחות והעוצמות לקהילה עצמה, ומאמינים שהעוצמות שהיו לקהילה באתיופיה הן אלו שעזרו לחבריה להגשים חלום של שנים להגיע לירושלים. "בזמן העלייה נוצר משבר, והעוצמות האלה נחלשו", אומרת מנכ"לית "הנני", הדר פנטהון, חברת קהילת "הנני" באשקלון זה 11 שנה. "ואנחנו פועלים להחזיר את הכוחות לקהילה באמצעות חיבור למסורת של בני נוער וצעירים, החזרת הכבוד למבוגר בקהילה ויצירת רשת קהילתית תומכת ופעילה בשכונות שבהן יש ריכוז גבוה של הקהילה. כל תושב יכול להיות חלק מהקהילה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לרצות להיות פעיל ולהוביל".

תודעת חולשה

משה סולומון (43) מקריית גת, עמית במכון מנדל למנהיגות חינוכית ויו"ר "הנני", הוא מקים הקהילה ויוזם כפר ביתא ישראל בקריית גת, שהקים את "הנני" ב־2005. "זה נבע בעיקר מהמציאות החברתית והקהילתית של יהודי אתיופיה בשכונות הערים, שכללה ניתוק כמעט מוחלט בין דור המבוגרים לדור הצעירים, חוסר תמיכה אחד בשני ואובדן הקהילתיות, מספר סולומון. "בנוסף, מצבם של בני הנוער בחברה האתיופית היה לא טוב בלשון המעטה, בעיקר ברמה הלימודית. נתוני הנשירה של בני הנוער האתיופים ממערכת החינוך היו משמעותיים ביחס לנתוני הנשירה בקרב אוכלוסיות אחרות, כמו גם הרבה נערים ונערות שמגיעים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך מאוד. לכן החלטתי שאני חייב ליצור שינוי או לפחות תנועה לכיוון זה".

באותה תקופה חי סולומון עם משפחתו במרכז הארץ, ובהחלטה משותפת עם בת זוגו, השניים עברו לקריית גת במטרה לחולל שינוי חברתי, לא לפני שרתם עוד שתי משפחות להצטרף אליהם. "המנהיגות באתיופיה הייתה מאוד חזקה ונאמנה לקהילה, ובהגיענו ארצה המנהיגות הזו נעלמה", מספר סולומון.

"כלומר, אנשים שבעבר הנהיגו את הקהילה נחלשו מאוד כי לא ידעו את השפה, הפסיקו לפרנס ובעצם הפסיקו להיות משמעותיים, אז המנהיגות הקהילתית שחיברה את כולם נעלמה. זיהינו גם שהחיים הקהילתיים הכפריים באתיופיה היוו עוגן, רשת ביטחון. בכפרים האתיופיים, מצד אחד, לא כולם היו חייבים להיות בעלי השכלה, אבל מצד שני כן כולם עזרו אחד לשני כדי לחיות בצורה טובה. כשהגענו לארץ עברנו להתגורר במקומות עירוניים, לרוב מוחלשים, וזה גרם לכך שפתאום כל אחד הסתגר בין ארבעה קירות ולא דיבר עם הקהילה.

הפסקנו להיפגש, יצרנו אנטגוניזם הדדי, וכל אחד ניסה לשמור על הסביבה הפרטית שלו, דבר שפגע ב'ביחד'. התרבות ואורחות החיים באתיופיה היו מושא לגאוות יחידה, למשהו שאתה זוקף את הקומה איתו. האוכל וצבע העור היו באתיופיה עוגן לקהילה בריאה, מה גם שלהיות אתיופי באפריקה זו גאווה, מכיוון שהיינו מפותחים יחסית לשאר המדינות. אך בהגיענו ארצה, כל הנקודות האלה ירדו לטמיון בצורה דרסטית, כי צבע העור לא היה כמו של כולם, השפה הייתה זרה, התרבות שלנו לא הייתה מוכרת לישראלים, וזה גרם לכך שבני הנוער של הקהילה שגדלים כאן בארץ - חיים בתודעה של חולשה. הבנו שהמצב הנתון לא יכול להימשך ושהמשפחות האתיופיות החזקות שיצאו מהשכונות החלשות - חייבות לחזור ולשנות את המצב. כלומר, הפכנו את החזרה שלנו לשכונה למודל פעולה".

כחלק מהפעילות גילו סולומון וחבריו שהפער בין המבוגרים לבין הצעירים רק הולך וגדל. "נוצר מצב שבו המבוגרים בעיני הצעירים הם חלשים, אנאלפביתים, לא מסתדרים ולא יודעים את השפה", הוא מספר. "אותם אנשים שעשו פעולות מאוד אמיצות של ערכים, ציונות ואמונה גדולה והלכו במדבר עד למדינה, פתאום מצאו את עצמם לא רלוונטיים אפילו בעיני הילדים שלהם".



מכאן נולד הרעיון להקים את כפר ביתא ישראל לשימור המורשת האתיופית, שנהגה בבית הכנסת. סולומון שימש כרב בבית הכנסת בקריית גת כעשור. באחת השבתות פנה אליו אחד המתפללים כדי שיבקש מהציבור לבוא לתפילת שחרית גם באמצע השבוע במטרה ליצור מניין. "פניתי לאחד המבוגרים שפגשתי בשכונה ושאלתי אותו: 'מדוע אינך מגיע לתפילה? אתה אדם מבוגר, שומר מצוות, אתה גם לא עובד כרגע, אין לך ילדים. תבוא, תסייע לבית הכנסת'", משחזר סולומון. התגובה שקיבל זעזעה אותו.

"הוא אמר לי: 'הרב משה, בכל ערב אני הולך לישון ללא ידיעה מה יעבור עלי ביום למחרת. אין לי מוטיבציה לקום מחר בבוקר, ולכן אני מושך כמה שאני יכול למשוך. אתה מבקש ממני להגדיל את זמן חוסר המעש שלי ביומיום, וזה דבר שהוא בלתי מתקבל'. הוא בעצם אמר לי שאין לו משמעות לחיים, אין לו תרבות ואין לו שפה, ולכן אין לו סיבה לקום בבוקר והוא מחכה לסוף חייו. זה גרם לי לחשוב שחייבים למצוא פתרון, ולא יכול להיות שאדם כזה, בעל ידע עשיר וניסיון, אבל ללא כלים להשתלב בשוק העבודה הישראלי, ירגיש כך".

בין פולקלור למורשת

המהלך הבא היה הקמת הכפר החקלאי, פרויקט שהובל על ידי בני הקהילה. "חקלאות היא התעסוקה של זקני הקהילה", מספר סולומון. "הרי זה מה שהם ידעו לעשות באתיופיה. כיום ישנם 50 מבוגרים, והמקום הזה לא רק משמש מקום שעושים בו חקלאות, אלא גם מרכז מורשת. אנחנו מבינים שלא מספיק לעבוד על גאוות היחידה, אלא צריך לעבוד כדי שיהיה שינוי רציני ועמוק בתפיסת החברה הישראלית את הקהילה האתיופית. חייבים שכל החברה תבין את העוצמה שיש בקהילה האתיופית. הכפר הוא מקום שאפשר להכיר דרכו את העוצמות של הקהילה ולנסות לבער את הבורות בחברה הישראלית כלפי החברה האתיופית".

מה המכשולים שניצבים בין החברה הישראלית לביקור בכפר תיירותי כזה?
"המקום אומנם מונגש מאוד וקרוב לכביש 6, אבל אנחנו עדיין לא מגיעים למספר המבקרים שהיינו רוצים לראות. חוסר הידיעה שיש כאן קהילה שאפשר ללמוד ממנה היא הבעיה העיקרית. כלומר, החברה הישראלית כקולקטיב לא חושבת שיש לה מה ללמוד מהקהילה האתיופית או שלקהילה האתיופית יש מה לתרום לקהילה הישראלית. אנחנו רואים את זה השכם והערב בגילויי הגזענות והאפליה. זה נשאר בעניין הפולקלורי ולא בעניין המורשתי, ואנחנו רוצים שיבינו שהעיקר הוא המהות.

אנחנו זקוקים ללגיטימציה ולסיוע של משרדי ממשלה ושל פילנתרופיה, בנוסף למה שכבר עושים, כדי שנוכל להפוך את זה למרכז ברמה גבוהה; כדי שמצד אחד הקהילה תוכל להיות גאה במקום הזה, ומצד אחר שעם ישראל יוכל להתגאות בשבט הנוסף שלו. אם נצליח להביא לידי ביטוי את הכוח של הקהילה האתיופית ושל קהילות נוספות, נצליח להיות החזקים ביותר. המטרה היא להפוך את המורשת והתרבות האתיופית למוכרת יותר. בשנים הקרובות נרצה שיהיו 100 אלף איש שמגיעים בשנה לביקור בכפר. כך הקהילה האתיופית תרגיש זקיפות קומה ותוכל להגיד 'אנחנו חלק מהדבר הגדול הזה'".

מהם הקשיים הגדולים שבהם נתקלתם תוך כדי הקמת הכפר?
"מצד אחד, אפשרו לנו לפעול במקום הזה וראו בפעילות שלנו דבר נפלא, אבל לצד זה אנחנו כבר שנים מחכים לאישור סופי של המקום. עד שיהיו לנו אישורים נחוצים, לא נוכל לפתח את המקום ולהשקיע כספים רבים יותר. אומנם יש לנו תומכים רבים מקרן שח"ף, מקרנות נוספות ומקק"ל, אבל אם הכפר יהיה מוכר, והמדינה תשקיע כספים גם כן, זה יהיה נהדר. יש כבר תוכנית אב למקום, ואנחנו מחכים להסדרה וגם לראות את המקום פורח מבחינה כלכלית".

"כפר ביתא ישראל בקריית גת הוא תוצר של כוח רצון ותעוזה של צעירים אקטיביסטים שמעוניינים ליצור שינוי באופן שבו החברה הישראלית תופסת קהילה שלמה", אומרת חיה ג'משי, מנכ"לית קרן שח"ף, התומכת בקהילות המשימתיות ברחבי ישראל במטרה לצמצם את הפערים בין הפריפריה למרכז. "הדרך שעשו עד להקמת 'הנני', ארגון חברתי חשוב ואידיאולוגי שעושה עבודה משמעותית בפריפריה, היא חשובה, אבל השינוי שאנשיה עשו בחברה הישראלית הוא גדול ממדים ומשמעותי לא רק עבור הקהילה האתיופית בקריית גת, אלא עבור הקהילה האתיופית כולה".