דרמה בלתי צפויה התלוותה בצהרי חמישי למעמד השאת המשואות בהר הרצל וצילום הטקס ללא קהל בעטיה של מגיפת הקורונה. זאת, כשמי שהייתה אמורה להיות מהדמויות המסקרנות בטקס, חני ליפשיץ – שליחת חב”ד בקטמנדו עם בעלה, הרב חזקי ליפשיץ – נאלצה להודיע ברגע האחרון על ביטול השתתפותה עקב איסור בית הדין של חב”ד. לדבריה, גם ניסיונה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב, לשכנע גורמים בתנועה שבשמה היא פועלת לבטל את האיסור, לא צלח.
הודעת בית הדין איננה משתמעת לשתי פנים: “הננו בזאת להודיעך כי עלייך לבטל את השתתפותך בטקס. הסמכות לאישור ההשתתפות בטקסים מעין אלו מטעם חב”ד היא בידי אגודת חסידי חב”ד ובראשם בית דין רבני חב”ד, כפי הוראת כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו. בטוחים אנו שתצייתי להוראתנו זו, והמשך המעקב על כך יימסר לידי ‘המרכז לענייני חינוך’, על כל המשתמע מכך”.
ליפשיץ, שלא ידעה שעליה לבקש את האישור דנן ונענתה לפנייה ישירה של מארגני הטקס, נשמעה מאוכזבת מאוד מהוראת בית הדין בשיחה עמה שעות ספורות לאחר הודעת הביטול, אבל אין בדעתה לדבר סרה בשולחיה. “אני מודה למדינת ישראל על הבחירה בי ברוח נושא החיבורים בקרב העם שלנו, שבא לביטוי בעשייה של בית חב”ד בקטמנדו”, היא מצהירה. “אני מקווה שיבינו אותי ולא יאמרו שקיבלתי מתנה וזרקתי אותה”.
את יודעת שבעבר התכבדו חרדים בהשאת המשואות ואף אחד לא מנע מהם את הכבוד?
“אני יודעת”.
יכול להיות שאסרו עלייך להשתתף בגלל היותך אישה?
“אני לא חושבת, ומקווה שזאת לא הסיבה. אני מעדיפה לכבד את הגוף שאני פועלת בשמו וחשוב לי לברוח מכל מחלוקת כמו מאש”.
דרמת המשואה תפסה את ליפשיץ בחופשת מולדת בשל אילוצי הקורונה, לאחר 20 שנה שבהן היא ובעלה ניצחו בבירת נפאל, למרגלות הרי ההימלאיה, על מה שנחשב כליל הסדר הגדול ביותר בעולם. הפעם נאלצה לרגל הנסיבות לחגוג את הסדר בירושלים עם משפחתה הגרעינית.
ברחתם מקטמנדו?
“בשל התנאים בנפאל, מדינת עולם שלישי מוכת עוני, ששירותי הרפואה בה חלשים מאוד בלשון המעטה, הבנו שזה לא אחראי להישאר שם כשמגיפה משתוללת בעולם. לאחר שדחקנו במטיילים הישראלים שנמצאו שם לחזור הביתה והשארנו מאחורינו את המצות ואת היין שהכנו לקראת הסדר, חזרנו הנה. אז הגיע הטלפון”.
כשהעלו על הקו את השרה רגב, שהודיעה לה על בחירתה כמדליקת משואה נטתה ליפשיץ לחשוב שמותחים אותה, אבל כששמעה במה מדובר, לא הופתעה, לדבריה. “אצלנו בקטמנדו, תוך כדי ההמולה שמסביב, עם בליל של ריחות וצבעים, מתגלית הישראליות במיטבה”, היא מציינת. “אנשים באים ובלי מסיכות מוצאים את עצמם זה עם זה, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. בשם קירוב הלבבות הזה ראיתי כבוד בהשאת המשואה, אבל כידוע זה לא הסתייע”.
התגשמות משאלה
מבחינת ליפשיץ (43), חיבורים בחברה הם חלק מהמהות שלה, “כמי שגדלה במרכז רחובות, שם היינו אלה לצד אלה, דוסים וחילונים, עם הרגשה שכולנו אותו דבר”.
מכך נרקם החלום להיות שליחת חב”ד?
“חלמתי לעסוק במשהו הקשור לטיפול בנפש, ואולי זה מה שאני עושה בקטמנדו, בעשייה שבה מתבטאת ההרפתקנית שהייתי מאז הילדות שלי”.
בדרך לעשייה זו, הגיעה ליפשיץ מהתיכון בכפר חב”ד ללימודי תיאטרון במכללת אמונה, בירושלים “מתוך רצון לעסוק בטיפול בפסיכודרמה”. זאת, אגב, מבלי לראות עד אז הצגות וסרטים, “כי זה לא מקובל אצלנו”. את חזקי, “הנשמה התאומה שלי”, כדבריה, פגשה בהיותה בת 19, ותוך חודשיים וחצי הם התייצבו מתחת לחופה, אהבה ממבט ראשון. לאחר שהוא סיים שירות צבאי מלא והם הביאו לעולם את צביקה, בנם הבכור, הם יצאו למזרח הרחוק בהשראת הרבי מלובביץ’, ש”אמר כי אסור להשאיר אף יהודי מאחור”. בהשפעת דבריו נרתמו לשליחות חב”ד ויצאו תחילה לתאילנד, שם התמקמו בבית חב”ד בבנגקוק. חזקי הועסק שם כמשגיח כשרות וכשוחט, והיא כמורה. “היה מקסים, וראינו בשליחות מעין שירות בסיירת מטכ”ל", נזכרת ליפשיץ, "אבל כל הזמן דגדג לנו באצבעות שוואלה, יכולנו לעשות יותר אם יינתן לנו ליצור משהו משלנו”.
לאחר עשרה חודשים התגשמה משאלתם, כשעלתה על הפרק השליחות לקטמנדו, מקום שבו לא היה בית חב”ד. כשהוצע להם לצאת לשם, נדרכה: “מנעוריי שמעתי על ליל הסדר הגדול שחב”ד היה מארגן שם ולא הבנתי איך לא פתחו במקום הזה בית חב”ד באופן קבוע. כששאלתי בבוא היום מדוע, הוסבר לי כי אף פעם לא הייתה שם קהילה יהודית ולא היו תנאים לשמירה על המצוות. זה לא הרתיע אותנו. מכיוון שבנפאל יש האותיות של ‘נפלא’, היה לנו ברור ששם יהיה המקום שלנו”.
וכשהגעתם לשם בשנת 2000, כיצד התרשמתם מהמדינה?
“ממש הוכינו בהלם. עוני. חידלון. לכלוך. סירחון. כבישים משובשים לגמרי. זה היה כמו לחזור במכונת זמן מאות שנים אחורה. אבל זה לא הפחיד אותנו. היה לנו ברור שזה המקום שלנו ואין דרך חזרה. היינו כולה בשנות ה־20 שלנו, והיה עלינו ליצור משהו מאפס. לא אומר שזה היה פשוט. בשנים הראשונות בית חב”ד היה בתוך דירת המגורים שלנו, שאותה הקמנו בדם, יזע ודמעות. אפילו המון דמעות”.
כל אחד ואחת יכולים להגיע למקום?
“לגמרי. מזמן הבנו שאפשר לכבוש את לב הזולת באהבה. מצד אחד, אתה מקבל אותו לא בתנאי שהוא יניח תפילין, אלא שירגיש שהוא אח שלך. כי כולנו אחים, כנאמר בספר התניא, ובכולנו נפח הקדוש ברוך הוא אותה נשמה. מצד שני, אני עושה הפרדה מוחלטת בין הבאים אלינו לבין הילדים שלי, שאני מאוד שומרת עליהם וברור להם מדוע אנחנו שם”.
מן הסתם יש מהחבר’ה התרמילאים שבאים אליכם, כאלה שחלק מחוויית הטיול שלהם כרוכה בשימוש בסמים כאלה ואחרים.
“כאן אני מאוד עיקשת. כולם יודעים שאין אצלנו מקום לסמים, ונמנעים. בסך הכל הם ילדים טובים, מלח הארץ, ואנחנו אוהבים אותם בכל לבנו. בית חב”ד בקטמנדו זה כמו משפחה. אלה שבאים אלינו לוקחים חלק בעבודות השונות, וכל אחד מרגיש אצלנו רצוי. מחכות להם ספות וכורסאות כדי לנוח, גיטרות וספרים, גם מסעדה חלבית ומסעדה בשרית. אלה מהם שעומדים לצאת לטרקים בהרים מקבלים תדרוך מפורט מחזקי ומצוידים בטלפונים לווייניים. חזקי הולך לישון כשהוא מוכן עם הטלפון לכל קריאת מצוקה. תכופות הוא, אולי הרב היחיד בעולם שעושה זאת, עולה על מסוק כדי לחלץ מישהו שהסתבך בדרך”.
גם את?
“כן, גם אני. כשצריך לעזור לבחורה שזקוקה לחיבוק ולמגע שלי לאחר שנפגעה בטרק, אני יוצאת להרים. אפשר לומר שאנחנו בעניינים האלה מסביב לשעון. ביום כיפורים האחרון, כשהגיעה קריאת אס.או.אס להציל בחור שנחבט בצורה קשה מאוד על האוורסט, חזקי יצא לחלץ אותו בעיצומו של היום הקדוש, כי פיקוח נפש דוחה הכל”.
היא לא תשכח לעולם את אותו יום באוקטובר 2014, שבו קופד בסופת שלגים על רכס אנאפורנה פתיל חייהם של ארבעה ישראלים שטיפסו עליו. כזכור, בהם הייתה נווטת הקרב הדתייה תמר אריאל. “נפרדנו ממנה ומהנספים האחרים בחיבוקים ובנשיקות, כיאה למשפחה, והם הוחזרו אלינו כגופות”, ליפשיץ מצטמררת. “מתמר, שהייתי האחרונה שדיברה איתה, אני זוכרת בעיקר את הענווה שלה. ככל שקשה להאמין, שוחחנו שעות מבלי שהזכירה ולו ברמז את השירות שלה בחיל האוויר. כשראיתי אותה מתפללת, הבחנתי בה בהמון יראת השם”.
לא לפחד כלל
“את רוב הדברים אנחנו עושים בעצמנו”, היא מציינת. “כולל חליבת חלב שחזקי מייצר ממנו גבינות, משהו שהוא התמחה בו לפני שיצאנו מהארץ”.
למרות דבריה הנלהבים, ליפשיץ נותנת להבין שהחיים בקטמנדו אינם פיקניק. “לעתים תכופות יש ניתוקי מים וחשמל”, היא משתפת. “הבלגן אף פעם לא נגמר שם. כל הזמן יש משהו לא צפוי באוויר. פתאום חודש אין מעבר של סחורות או פתאום חודש אין דלק. היו תקופות של חרדה ממחתרת מאואיסטית. היום, כשאני מסתכלת 20 שנה אחורה על חני הקטנה איך היא עברה את כל זה, אני שואלת את עצמי איך עשיתי את זה”.
יש חשש מפיגועים?
“השאלה שלך מחזירה אותי בבת אחת לפיגוע בבית חב”ד במומבאי שבהודו. שליחת חב”ד שם, רבקי הולצברג, מהנספים באותו פיגוע נורא, הייתה החברה הכי טובה שלי וקראתי אחת מבנותיי על שמה. באופן אישי הרג אותי הסיפור במומבאי, והעלה אצלי המון שאלות והמון תהיות, אם כי מבחינתי זה לא תורגם לפחד. אין לנו מה לפחד בקטמנדו, מה גם שמכבדים אותנו שם בתור אנשי דת. כשחזקי עובר ברחוב, ממש קדים לכבודו, כאילו הוא איזה גורו”.
בבתי חב”ד פועלים לחזרה בתשובה של מטיילים?
“אם כתוצאה מהשהייה אצלנו אדם יחליט לחזור בתשובה, אשמח מאוד, גם אם לא אעודד אותו לכך. אנחנו מראים לאנשים את הצד הכי יפה של היהדות. לפעמים הלב שלי מתכווץ מצער לראות חבר’ה שיודעים לצטט סופרים כמו מאיר שלו הנפלא, אבל לא יודעים איך לקרוא בחומש, גם אם הם הרבה יותר חכמים ממני. כבר שמעתי מהם לא פעם אמירות כמו ‘הייתי צריך לנסוע עד נפאל כדי לגלות אצלכם כמה יופי יש בעולם היהודי’. אם כך, אני שמחה שאני מהווה לגביהם דוגמה אישית ובכלל לא מחשיבה את עצמי כמיסיונרית”.
בני הזוג ליפשיץ מזמינים דרך קבע קבוצות ישראליות של בעלי צרכים מיוחדים, כולל עיוורים, לטרקים בהרים. מסתבר שזה לא קורה להם בעלמא. “הנושא קרוב ללבנו”, היא מציינת. “כמי שנמצאת על הרצף האוטיסטי, אנחנו רואים בחלי שלנו ככזאת שמסוגלת לעשות הכל ומבחינתה השמיים הם הגבול”. חלי בת ה־18 היא השנייה בששת ילדי ליפשיץ, מתוכם שניים חזרו ללימודים בארץ. צביקה הבכור בן ה־21 לומד במכון לב הנדסה, ושמוליק בן ה־16 לומד בישיבה בבית”ר עילית. שלושת הקטנים – רבקי (10), יצחק (8) ושניאור (4) – נמצאים איתם בקטמנדו בימים נטולי קורונה. אליהם הצטרף שם בים, נער נפאלי שהם כמו אימצו אותו, לאחר שנגאל על ידם מאשפתות הרחוב. הוא לא הצטרף לנסיעתם ארצה ונשאר עם צוות בית חב”ד בקטמנדו. “מבחירה משותפת החלטנו שעדיף שהוא ישמור על הזהות שלו”, מעירה ליפשיץ. “לכן לא דאגנו לגיור שלו”.
ב־2012 הוקרנה בארץ הסדרה “קטמנדו” על פי הסיפור של הליפשיצים, שמסיבות של דת אינם מחזיקים טלוויזיה. לדבריה, היא צפתה בסדרה באמצעות האינטרנט והתרשמה ממנה, אבל מילדיה מנעה את הצפייה בה. היא ובני משפחתה נוהגים לבקר בארץ פעמיים בשנה. “זה כדי לנשום קצת, ובשבילי זאת הזדמנות להעביר כאן הרצאות, וכבוגרת מגמת תיאטרון אני גם מציגה עם השחקנית אדר פנקסוביץ’ את ההצגה שלנו ‘הבית הזה בקטמנדו’”, מספרת ליפשיץ, החוטאת גם בכתיבה.
הביקורים בישראל מעוררים בכם הרהורים לגבי שיבה למולדת?
“לא, לגמרי לא. האמת היא שכאשר אני נמצאת בארץ, אני מתגעגעת לביחד בקטמנדו. אולי יש משהו עצוב באמירה שלי, אבל כשאני חוזרת לילדות שלי ברחובות, אני נזכרת בביחד שהיה שם בין דתיים לחילונים. היום, כשאני באה הנה, אני מתרשמת שמאז כל חברה הסתגרה כאן בתוך עצמה”.
כמי שהגיעה לא פעם במסוק למרומי האוורסט כדי לחלץ מטיילות ישראליות, האם ניתן לומר ששליחותך בקטמנדו היא האוורסט שלך?
“אכן כך, אבל נראה לי שיש מקום לכוון את הזרקור גם לעבר שליחים ששומעים עליהם פחות, למרות שאף הם עושים הרבה. באשר לחזקי ולי, השליחות בנפאל היא הכי מאתגרת שיכולנו לייחל לה. אני מצפה שהסיפור עם הקורונה יסתיים כמה שיותר מהר וחזקי ואני נוכל לחזור”.
גם כשתחזרו אני מניח שלא תשכחי במהרה את המשואה שלא השאת?
“בוודאי לא אשכח, אבל לא אתן לשום דבר להחליש אותי בשליחותי”.