גם היום, ארבעה עשורים אחרי, איש עדיין לא טרח לספר ליהודה הגר שאחיו הגדול אמנון נספה בהתרסקות מסוק. לא באופן ישיר לפחות. "הייתי אז תלמיד תיכון בחברת נוער בקיבוץ דתי, ושלחו אותנו לסמינר בקריית ארבע לישיבה לשבועיים", הוא נזכר השבוע ביום חמישי של ה־10 במאי 1977. "אני זוכר שישבתי עם מישהו בחדר וחיפשנו לשמוע משהו בטייפ, וזה בדיוק נפתח על החדשות של ארבע". בשלב זה חלפה כבר חצי יממה מאז שמסוק היסעור, שעליו היו אחיו ועוד 53 לוחמי צנחנים ואנשי חיל האוויר, התרסק בלהבת אש גדולה מעל שמי יריחו. זו הייתה התקלה האווירית הקשה ביותר שידעו צה"ל ומדינת ישראל עד אז, והיא זכתה לכינוי אסון הנ"ד.
"ההורים שלי קיבלו את ההודעה רק בבוקר, אבל אני עדיין לא ידעתי על זה כששמעתי את החדשות ברדיו", הוא מספר. "ואז שמעתי שהתרסק מסוק ובראשי חלפה מחשבה להתקשר הביתה אבל אפילו אז לא הבנתי. ידעתי שאחי מטיס מסוקים קטנים יותר אז הייתי רגוע. לא תיארתי לעצמי שהוא השתתף במסוק הזה כנוסע".
אך חשד מה החל בכל זאת לכרסם בתוכו בזמן שעשה את דרכו אל הטלפון הציבורי הסמוך כדי להתקשר הביתה וביתר שאת כאשר ניתק את השיחה, אם כי גם בה שום דבר מפורש לא נאמר לו. "מי שענה לטלפון היה דוד שלי, שהיה איש צבא בקבע ולא היה מגיע אלינו כמעט לביקורים", הגר ממשיך, "כששמעתי את הקול שלו, בתודעה הפנימית העמוקה שלי הבנתי את הסיפור באותו רגע. הוא אמר לי לבוא הביתה ולא אמר לי למה. ביקשתי לדבר עם אבא או אמא, אבל הוא אמר שהם לא יכולים לדבר כרגע. רק אמר: 'תבוא הביתה'. בזה נסתיימה השיחה".
באוטובוס המיטלטל בדרך הארוכה הביתה המוח של הגר הריץ תרחישים בלי הרף. "זו נסיעה אטית, ובדרך אני שומע את החדשות כל שעה עגולה. התבשלתי עם זה כל הנסיעה, זה היה מין עליות וירידות של חשבונות. הוא (אחיו, ע"ר) עשה ככה והוא עשה ככה, ולמה דוד שלי אמר לי לבוא, אבל זה לא יכול להיות. אמרתי לעצמי שכשאגיע הביתה אדע, כי אראה אם יקבלו אותי בשמחה או לא. כשנכנסתי ראיתי את אבא שלי בוהה בחוץ במרפסת, אמא שלי ישבה, נדמה לי, בחדר, ואחי השני גם בחדר שלו. אף אחד לא אמר לי מילה, לא דיברו איתי אפילו. רק בת משפחה ישבה איתי ושאלה אותי מה אני יודע, אמרתי שאני כבר מבין ואני יודע, וזהו, בזה נגמר הסיפור".
היום ימלאו 40 שנה בדיוק לתאונה האווירית הזו, שהתרחשה במהלך תרגיל אימונים משולב בבקעת הירדן. מסוק היסעור, שאין חולק כי הועמס הרבה מעבר ליכולתו לשאת, המריא לדרכו, וכמה דקות לאחר מכן התרסק על צלע גבעה נמוכה, כשישה קילומטרים מצפון ליריחו. 54 יושביו נהרגו.
מבחינת בני המשפחות, האבל הכבד היה רק תחילת המאבק. כי לא זו בלבד שאיבדו את היקר להן מכל, כעת מצאו את עצמן במאבק מתיש להגיע אל חקר האמת ובעצם לגרום למובן מאליו להתממש: לזכות בהכרה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. "תבין שבכל שנה המשפחות עולות לאתר בלי אף אישיות ציבורית, חוץ מאלוף פיקוד המרכז שהיה מגיע", אומר נאור ירושלמי, שאיבד על המסוק ההוא את אחיו יואב, לוחם צנחנים בסוף המסלול.
"ועם כל הכבוד שיש לתפקיד הזה אלוף פיקוד המרכז, הוא לא אישיות ציבורית משמעותית מספיק בשביל ציון כזה. המשפחות מרגישות שהן לבד. עברו הרבה שנים, השחקנים מאז כבר לא משפיעים היום, ועדיין המשפחות שואלות למה אף אחד לא בא, אלוף הפיקוד כבר לא מגיע, אגב. זה נהיה עד כדי כך לא חשוב. ואם אף אחד לא מגיע, לא דובר צה"ל ולא דובר משרד הביטחון מוציאים הזמנות לאירוע. ואם הם לא יודעים על זה, אז אתה לא יכול להאשים שלא מסקרים את זה".
לא עוצרים את התרגיל
על התאונה שמע דוד פרץ, סמל מחלקה של חלק מהלוחמים שנהרגו, ומי שליווה אותם משלב הבקו"ם ועד סוף המסלול, בזמן שארגן את מסיבת הסיום של הלוחמים בבית הצנחן בתל אביב. הוא בדיוק הועבר לשמש כרס"פ הפלוגה המסייעת, אבל היכרותו העמוקה עם כלל 44 לוחמי הצנחנים שהיו על המסוק הפכה אותו לדמות הטבעית, שגם תשלח אותם להמשך שירותם. בדיעבד התברר שהוא גם היה אחד האחרונים לראות אותם בחיים.
"התכוונתי לסיים עם ענייני הלוגיסטיקה של המסייעת ולצאת להצטרף לצוות המסיבה", הוא מספר, "ותוך כדי ההתארגנות הזאת אני נתקל בדודו, מ"פ הפלוגה. השעה כבר הייתה די מאוחרת, אחר הצהריים המאוחרים, והוא אומר לי: 'תשמע, הפלוגה בלי אוכל'. מאותה שנייה עזבתי הכל ומיד התארגנו באזור השב"ה (שטח ביצוע הטסה - ע"ר) לארוחה מאורגנת עם כל מיני צ'ופרים, תוך כדי מילוי השיבוצים הקרביים של מי עולה לאיזה מסוק. זאת הייתה בעצם הפרידה שלי מהם. מיד לאחר מכן יצאתי עם טרמפ, די באיחור, הביתה לפתח תקווה".
החבר שהיה אמור לאסוף אותו לבית הצנחן הגיע מוקדם מהצפוי, הוא נזכר. "הוא בא וסיפר לי שהוא שמע שמסוק התרסק בתרגיל בבקעה והמחלקה הייתה עליו", הוא משחזר. "הוא היה חייל שלי במחלקה. אמרתי לו: 'אני באתי משם ממש לפני שהם עלו וכל הפלוגה נמצאת עליו'. טסנו לבקעה בשקט ובעצם הגענו למאהל הגדודי שהוא לא רחוק מההתרסקות, ומי שהיה שם זה מי שנשאר מהפלוגה. הם אספו איזה גלעד של אבנים".
המהומה בשטח הייתה רבה. הפיקוד החליט להמשיך בתרגיל, ואילו החברים שנותרו על הקרקע לא ידעו את נפשם מצער ובלבול. אז הם החליטו לעשות מעשה בעצמם, על אפם ועל חמתם של מפקדיהם. ש' היה אחד מהם. לוחם שניצל בזכות הכשרתו גם כנהג נגמ"ש, שכן אלה לא הועלו למסוקים. הטראומה של היום ההוא, הוא אומר, עדיין חיה אצלו ואצל חבריו.
"ישבנו כל החבר'ה איפה שהנגמ"שים, ובקשר מודיעים שמסוק נפל", הוא מספר. "לא אמרו מי ומה, זה היה נורא. עד שאמרו בקשר שזה המסוק של מאי 76', וכנראה אין ניצולים. והתחילו נורים בשמיים ומשאיות של מים שירדו בריצה לכיוון יריחו, כמה מהן התהפכו. באיזשהו שלב ניתנה הוראה על ידי המח"ט עמוס ירון שממשיכים את התרגיל, לא עוצרים אותו.
הוא אמר שזה דבר שיכול לקרות במלחמה וממשיכים. אז אנחנו נוסעים מסוחררים, עננת מוות מרחפת לנו מעל לראש, רועדים מפחד. באיזה שלב, שלוש־ארבע בבוקר, הסמג"ד עצר את הפלוגה שלנו, סיפר לנו את הנורא מכל ונתן הוראה שנחזור לבסיס (בסיס נואמה סמוך ליריחו - ע"ר). הגענו לשם בנהיגה מטורפת, על הקצה, והבסיס כבר היה מפורק לקראת המעבר. הגענו למאהל, ראינו שם כמה שאריות מבור התחמושת, התחלנו להעיף רימונים, כמה מהם שהיה אפשר לפוצץ, עשינו מין אנדרטה לזכרם, צילמנו". לפתע, "מתוך הערפילים", כלשונו, יצאו שני לוחמים שחשבו שהיו על המסוק שהתפוצץ ומתו. "הייתה כזאת שמחה", ש' נזכר, "ואז מתחילים לספור. אתה יודע, היינו בהלם, זה כמעט כל הפלוגה שהלכה זה לא אחד שניים".
תחת שני הלוחמים שאמורים היו להיות על המסוק והורדו ממנו ברגע האחרון, עלו מי שלא היו אמורים להיות עליו מלכתחילה. אחד מהם היה אמנון, אחיו של יהודה הגר. "הם הורידו חייל שהיה במסוק והעלו את אחי. הוא בכלל היה אמור להיות במסוק שני, שהמריא לפני המסוק שהתרסק. גורל אכזרי ומתעתע", הוא נזכר. אשמים הוא כבר התעייף מלנסות לחפש, רק לקח להבא.
"היום אני לא בא מתחושות של נקמה ושום דבר כזה, חוץ מזה שאני רוצה שהדברים יסתדרו כמו שהם צריכים להיות", הוא מסכם, "שבאמת יפיקו את המסקנות והלקחים, כדי למנוע את הגאווה והשחצנות של המפקדים, שלא יקרה שום דבר כזה שוב. אחרי 40 שנה הגיע הזמן שזה יקרה".
"גרמו לזה להישכח"
אבל 40 שנה אחרי, לפחות המאבק על ההכרה יגיע סוף־סוף לקצו. ביוזמת המשפחות והתעקשותן הרבה לאורך השנים, אל טקס הזיכרון שייערך בשבוע הבא אמורים להגיע בכירים כמו נשיא המדינה, הרמטכ"ל, רמטכ"לים לשעבר דוגמת בני גנץ, שרי ביטחון לשעבר כמו משה (בוגי) יעלון ועוד.
אך מה בעצם הסיבה להתעלמות ארוכת השנים לכאורה של הצבא והדרג המדיני מהאסון והנצחתו? לטענת ירושלמי, לא מדובר רק בצירוף מקרים עגום. "אנשים שהיו מעורבים באופן אקטיבי גרמו לזה להישכח", פוסק ירושלמי, "יש לנו קטעי מידע, אבל קשה מאוד להוכיח את זה. המרכיב השני הוא נקודת הזמן שבה זה קרה. תחשוב, האסון קרה שבוע לפני המהפך של בגין והליכוד. המדינה השתנתה, כל המנהיגות התחלפה וכל השחקנים התחלפו. ובעצם, דבר שקרה שבוע קודם בבת אחת הפך להיות נחלת העבר. נכנס שר ביטחון חדש, אבל זה לא קרה במשמרת שלו, והוא לא התעסק עם זה מעבר למה שחייבים. ומי שכן היה אחראי, שר הביטחון היוצא פרס, כבר לא היה חלק מהמערכת להרבה שנים".
הסיבה השלישית, הוא טוען, היא סוציו־אקונומית. למעלה מ־30 מהנספים היו בני מחזור מאי, לוחמים משכבות אוכלוסייה חלשות, אנשים שקולם לא נשמע. "אנשים בלי בגרות,
והמשפחות בהתאם", הוא אומר. "מה שנקרא פעם ישראל השנייה. שכונות כמו כפר גבירול ברחובות, דורה בנתניה ושיכון ד' בבאר שבע – כאלה. אז המשפחות היו מאוד חלשות מבחינה סוציאלית. תשמע, לפחות חצי מההרוגים הונצחו בהכנסת ספר תורה. אתה מבין את המשמעות, על איזו אוכלוסייה אנחנו מדברים. למערכת היה מאוד נוח לקנות אותם בזול".
גם אם לא כולם מסכימים עם הניתוח הזה, איש אינו חולק על כך שלאורך השנים האסון הזה פשוט נשכח מלב. אחד מאלה היה בזמן האסון מ"מ צנחנים צעיר, אשר שהה לא רחוק ממקום התאונה. אלעזר שטרן קוראים לו, לימים חבר כנסת (יש עתיד). "היינו הפלוגה הצעירה שרק עלתה לגדוד אז לא השתתפנו בתרגיל הזה", מגולל שטרן. "המאהל שלנו היה לא רחוק מאיפה שהתרסקו המסוקים. אני הייתי אז מ"מ צעיר, אבל חבר'ה שהיו איתי בפלוגה היו מ"מים, סמ"פים, חובשים פלוגתיים, אנשי סגל. הכרנו הרבה (מההרוגים - ע"ר). מה שאני זוכר יותר מהכל זה את הלוויות שהיינו צריכים לערוך, ואלה לוויות קשות מאוד. גם היו המון לוויות וגם הן היו של חיילים צעירים שבקושי התגייסו".
תודעה גוברת
מבחינת המשפחות, ההתנהלות התמוהה של צה"ל סביב האסון החלה בשניות שבאו מיד לאחר הפיצוץ. שהרי חרף האסון, התרגיל עצמו לא הופסק. "אני חושב שזה בא מהמקום שכשיש לנו משימה אנחנו מבצעים אותה, לא משנה מה קורה", אומר ח"כ שטרן, "ממשיכים כאילו לא משנה מה גודל המשבר. אם יש לך משימה ויש לך 54 הרוגים, האם אתה מפסיק? כמובן שלא. ואני חושב שהמסר היה, שאתה יודע, שאתה לוקח את דבקות המשימה, ואתה שם אותה לפני תאונת אימונים, אז התוצאה היא שלא מפסיקים".
המשפחות השכולות היו פחות סלחניות, והן הביעו את זעמן כמעט מיד. "אחרי חודש המשפחות הגיעו לשטח", מספר ירושלמי, שהיה אז תלמיד חטיבת ביניים. "ומוטה גור הרמטכ"ל הגיע. היה חם, עשרות אוטובוסים שמגיעים ואבק ונסיעה נורא ארוכה. זה לא כמו הדרכים שיש היום, אז זה לקח שעות בדרכי עפר, שאתה ממש מיטלטל באוטובוס, ומחנק, מאות אנשים מסביב. ואז הוא (מוטה גור - ע"ר) נכנס שם לעימות עם המשפחות, מאות אנשים שצורחים, ואמר כל מיני שטויות, בעיקר כי לא ידע להתמודד".
עד היום חלק מהמשפחות והחברים אינם סולחים. גם לא על כך שוועדת החקירה שהוקמה הטילה את האחריות על כתפי הטייס, וזאת למרות עדויות רבות שתיארו תקלה מוקדמת במסוק וכן שנשא כמות לוחמים גדולה בהרבה מהתקן.
"אני חושב שכולנו צריכים ללמוד מהעניין הזה", אומר סמל המחלקה פרץ. "האנדרטה וההנצחה, והמיצוב של האסון הזה בתודעת ההנצחה הישראלית, אין ספק שדורשים תיקון עצום", הוא אומר, "אני חושב שחלק מזה זה התקופה וחלק זה המיקום, ויש עוד הרבה חלקים שאני מעדיף לשים בצד ולהתרכז רק בעובדה שאם התודעה הציבורית כן גוברת בשנים האחרונות לטובת האסון הזה, אז לקחת את הטוב הזה ולקוות שאולי כולנו נעשה יותר לטובת משפחות של נופלים".