מילות פתיחה: לשחקנית ואלרי הרפר, הלא היא רודה מורגנסטרן, יש גידול במוח ושלושה חודשים לחיות. למי שלא צפה או טרם היה, "רודה" היה אחד הסיטקומים המצחיקים בשנות ה-70 וספין- אוף של "המופע של מרי טיילור-מור" שהוליד את "לו גרנט", "פיליס" ו"רודה". צריך היה להיות שם כדי להבין. 

שלושה חודשים זה מעט זמן, וגידול סרטני במוח הוא דרך נוראה למות. הידיעה נגעה בי מסיבות שונות. כאב, געגועים, נוסטלגיה והומור. באותה הזדמנות הבנתי כי אין היום - ולו סדרה או כוכב/ת אחד/ת - שביטולם ייגע בי. אני אדם, וודאי לא היחיד, ללא הרגלי צפייה. אילו הייתם אומרים לי שאחיה פעם בארצות הברית ולא אצפה בטלוויזיה, לא הייתי מאמין.

רודה, אחד הסיטקומים המצחיקים בסבנטיז




לא אחדש לכם דבר אם אומר כי הטלוויזיה, כמו העולם, לא נועדה לגברים לבנים, סטרייטים ומעל גיל 50. הסיבה שיחידות חיסול חמושות לא מבקשות להוציא אותנו להורג, היא שיש דברים דחופים יותר. כך, ללא הפרעה, אני סר מדי ערב לפינת הטלוויזיה שלי, מתנחל בכורסה עם שמיכה ומשלטט בהתלהבות של פלסטיני בבידוק בנתב"ג. 

בחודשיים האחרונים נוספו לליין-אפ של הסרטים שאני מקבל בצלחת של Direct-tv שלושה סרטים חדשים בלבד. השוס של פברואר היה "מצילים את טוראי ראיין" של ספילברג. "ראיין" מתויק אצלי כאחד הסרטים שאפשר לראות לנצח, וההתניה הזאת העניקה לי תובנות חדשות, אנטומיות בעיקר, למראה המרהיב שלגפיים קטועות, היבט הפופ-ארט של מעיים שפוכים וגרמנים עשויים טוב-טוב בלהביור.

לצד הקביעה, הנכונה בחלקה, כי הטלוויזיה עם הכיסים העמוקים, בעיקר ערוצי הכבלים הגדולים, גנבה חלק מהיצירתיות, המקוריות ואחוזי הצפייה של הקולנוע, שוכנת קביעה נכונה לא פחות: היא עשתה את זה באמצעות אימוץ שני אבות המזון האוניברסליים: מין ואלימות. ערוצים כמו , HBO, SHOWTIME, REELZ, STARSFX, AMC ואחרים מפיקים סדרות וסרטים ללא כל התערבות צנזוריאלית, עצמית או חיצונית.



עבור מי שהחל לצפות בטלוויזיה כאשר זוגות נשואים ישנו במיטות נפרדות והרוצח נורה למוות ללא חור או כתם בחולצתו, סדרה כמו Boardwalk Empire מתיישבת בתודעה במקום שבו הראו לנו יומני שואה באולם ההתעמלות. אינני פריך יותר מהזולת וגם אני יודע שאחרי הצילומים השחקנים קמים והולכים ללאנץ', אבל אין לי יותר את החוסן הנפשי לראות מישהו קבור עד סנטרו בחול כאשר הפסיכופט התורן מרוצץ את גולגלתו באת חפירה.



לא בא לי להיקלע למרחץ דמים מבחיל כמו "ספרטקוס", שבו חרבות מקיזות דם בקילוחים עזים וראשים כרותים נערמים בחול. אין לי עניין בסדרות המתים-החיים כמו The Walking Dead, שבהן זומביז במצב מתקדם של ריקבון מאיימים על החיים והריגתם כרוכה במעיכת ראשם למרקם של קוטג'.



האוהדים יכולים לשורר בשבחה של סדרה כמו "משחקי הכס" שתכף חוזרת לעונה נוספת, אבל עריפת ראשיהם בקלוז-אפ של קרובי משפחה מדרגה ראשונה, גורמת לי לגרדת.ההחלטה החזותית והיצירתית הזאת גורפת והיא פשתה בכל.



העלילות והגיונן מתרחקים מן המציאות כל זמן שקיימת עילה לגדוע, לקטוע ולהרוג. ב- Banshee החדשה, שאת עלילתה אתקשה לספר, קטיעת איברים היא תחביב, בעיקר משום שהנבל הוא הבעלים של בית מטבחיים. בעניין המין: זה לא בדוק סטטיסטית, אבל התנוחות הפופולריות בטלוויזיה היום הן מין אוראלי והאישה למעלה. העדפות לגיטימיות לחלוטין, ואינני בטוח שהן מדיחות לדבר עבירה בר-הוכחה כמו האלימות שאין ספק כלל שיש לה מניות יסוד במקרי הטבח הסיטונאיים של השנים האחרונות.



הטיעונים המשרתים את המכחישים מזכירים את טיעוניהן של חברות הטבק כאשר ניסו לשכנע שסיגריות אינן גורמות לסרטן. עדות למודעות עצמית גבוהה לחור השחור הפעור במערך שידוריה העונה, בחרה HBO לשדר את "הסופרנוס". כל ערב בשמונה צף ועולה פרק מהסדרה המיתית, שבינתיים הייתה ונותרה סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר של כל הזמנים. 




הסופרנוס, הסדרה הטובה בכל הזמנים



השידור החוזר הזה הוא הרגל הצפייה היחיד שלי, אף שצפיתי בה ב- DVD יותר מפעם אחת. ממרחק הזמן ועל רקע מרחץ הדמים חסר הפשר והקשר על המסך, "הסופרנוס" רק התחזקה. האלימות והמין, שהיו די מרעישים לזמנם בתחילת שנות האלפיים, נראים בהשוואה כמו "קוג'אק". בתוך ים המוות האורגיאסטי הסוער על המסך, טוני סופרנו הוא כמעט דמות חינוכית.



למרות סגנון חייו הברוטלי והמוסר הגמיש שלו, מצפונו מציק לו, הוא אב טוב לילדיו, בעל ממוצע, נהנתן בסגנון קביל וגם מכיר ביתרונותיו של טיפול פסיכולוגי. אני בעד הוויכוח בין המצדדים ב- The Wire, Deadwood ,Treme והסופרנוס, מי הסדרה הטובה ביותר, בתנאי שלא יזרקו לדיון את Boardwalk Empire שקרסה איכותית באמצע העונה הראשונה.



בשורה השנייה, וגם הן אלימות ומיניות, ניצבות Breaking Bad, Sons of Anarchy ו-Justified. ערוצי הפרימיום הפיקו בעבר סרטים דרמטיים בעלי זיקה אקטואלית. הסרט היחיד בשנה האחרונה שהיה שווה דיון הוא "המינגוויי וגלהורן", עם קלייב אואן וניקול קידמן בתפקיד ארנסט המינגוויי ומרתה גלהורן על רקע מלחמת האזרחיםבספרד.



הסרט שישודר בסוף החודש על המפיק המוזיקלי פיל ספקטור, עם אל פצ'ינו והלן מירן מאת דייוויד מאמט, מעורר סקרנות. כמו גם הסרט על ליברצ'י, מאושיות לאס וגאס וגיי אייקון, עם מייקל דאגלס ומאט דיימון. שני סרטים ו"הסופרנוס" המתקרבת לסופה, הם חיים ללא טלוויזיה. אם אני רוצה להימלט מנהרות הדם והזרע, כנראה שהגיע הזמן לקנות Roku ולעבור לסטרימינג, אחרי שמישהו יסביר לי מה זה.




טוני סופרנו, דמות חינוכית. איור: נעמי ליס-מיברג



עמוס היקר, 



כמי שעמד לצדך על סיפון אח"י "חדשות" עד שירכתיה הזדקרו וחרטומה צלל, אני פונה אליך חף ממשקעי העבר. כאשר נכנסה לתוקפה החלטתך לגבות תשלום על הגלישה באתר "הארץ", לא היססתי לרגע, שלפתי את כרטיס האשראי ועשיתי מינוי לשנה. מי כמוך יודע שעל רקע היחסים בינינו, לשים לך בכיס יותר ממאה דולר לא הייתה החלטה קלה. 



אבל בניגוד לטון המתרעם של חלק גדול מהטוקבקים על הודעתך, אני מודע לכך שלא הייתה לך ברירה וכי קיבלת את ההחלטה המתבקשת.



אנשים אחים אנחנו; לפני שלוש שנים פתחתי אתר אינטרנט מגזיני בתשלום שבו כתבו כ-30 עיתונאים. גם אנחנו גבינו מאה דולר דמי מינוי לשנה. כשנה אחרי הקמתו סגרתי את האתר.
הישראלים סירבו לשלם על תוכן ברשת בגלל האופן שבו הם תופסים את עצמם: הם לא רצו לצאת פראיירים. אני מציע לך לשנן את הדברים שאמרתי בעת הסגירה: אף אחד אינו אשם בכישלון חוץ ממני.



אף על פי ש"הארץ" אינו מה שהיה; למרות ההישענות הכבדה מדי על טקסטים מתורגמים מעיתונות חוץ; למרות תזזית מערכתית שאינה נרגעת; "הארץ" הוא עיתון שקשה בלעדיו. עבור מי שאינו חי בישראל ומבקש לנסח לעצמו תמונת מצב עדכנית, "הארץ" הוא הכרח.



אף שגם לו אג'נדה פוליטית מובהקת, שפתיו טרם קוצפות רוק. מעת לעת אני מוצא בו כתבה או דעה שוות קריאה שאינני מוצא באתרים אחרים. באופן מתון מדי הוא מייצג את דעותי הפוליטיות, ובגילי אני יכול להתעלם ממה שמרגיז ומשעמם אותי. אני כותב את הדברים בניסיון לחדור את הדוגמטיות ההרמטית העוטפת אותך.



חשבתי שהחיים לימדו אותך שההסתמכות על ציבור הקוראים בלב תל-אביב והפריקים מהפריפריה, סופה אסון. אלה אותם קוראים שקיווית כי אהבתם המוצהרת לעיתוניך, זכר צדיקים לברכה, "חדשות", "העיר" ואחרים, תגיע עד לארנקם ולא כך היה. הציבור הזה הוכיח בעבר שתמיכתו בעיתונים שייצגו את תפיסת עולמו הייתה אד-הוק.  החלטות מערכתיות שקיבלת עזרו להבריח אותם, אבל בסופו של יום הם נשאבו למרכז וממנו נסחפו ימינה כפי שקרה לישראל בשנים האחרונות.



למרות מה שנדמה לך, "הארץ" אינו "הניו יורק טיימס", והוא אינו מעודד נאמנות מוחלטת כמו זו שממנה נהנה "הטיימס". חלק מהצדקת קיומו של "הארץ" היא ליהוקו כמרגיז הלאומי. הקוראים שבאים לקלל אינם הקליינטים שלך, והם לא ירצו למלא את כיסיך. החשודים הרגילים הם המאמינים בדרכך, והמצב מוכיח כי אין די מהם.



אשמח אם העתיד יוכיח שטעיתי. לאינטרנט שתי פנים, והפרצוף הפחות סימפטי הוא שהרשת אינה חפץ. היא אינה כלב המשפחה שאי אפשר בלעדיו. אי אפשר להתכופף ולהרים אותה מהמפתן. אי אפשר להסיר ממנה את הניילון. אי אפשר לפרוש על השולחן ליד הקפה. החיים, כך אני מתרשם, ניווטו אותך לפינה של הפסד-הפסד.



הפרינט דועך ואיתו "הארץ", ואת התוכן אי אפשר להמשיך לתת בחינם. זה יכול לעבוד בהיקף קטן. לא כזה שישאיר אותך בחיים. "הארץ" חייב לתת הרבה יותר ובמגוון רחב יותר כדי לשרוד את גובה הרף שהצבת. מנויים הם אנשים תובעניים ונרגנים שלא יעשו לך הנחה בשקל.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.