"לימונוב", עמנואל קארר, תרגום: עמית רוטברד, בבל, 357 עמ'



ב-1997 יצא בעברית "זה אני, אדיצ'קה", יצירת מופת קטנה של אדוארד לימונוב, סופר ומשורר רוסי שהיה מקושר לסצנת האוונגרד של מוסקבה בתקופת ברז'נייב. הספר מתאר את חייו העלובים בניו יורק לאחר שקיבל אשרת הגירה עם אשתו ילנה - מנותק מקהל הקוראים שלו, נע ונד בשולי המילייה הספרותי, מתגורר במלון מתפורר שרוב דייריו רוסים מנוכרים כמוהו.



בשפה בוטה ומדויקת ובכנות שלא מסתירה מאום, הוא מתאר את ההתמוטטות שחווה בעקבות נטישת ילנה, שדחפה אותו לניסיון התאבדות כושל ואחר כך ליחסי מין עם הומלסים שחורים שמצא בגנים ציבוריים - אקט השפלה לזהותו הגברית אבל גם ניצחון על המוסכמות שעיצבו את אותה זהות ממש. בצד האחורי של העטיפה נכתב שלאחר קריסת ברית המועצות שב לימונוב לרוסיה והפך למנהיג של תנועת ימין קיצוני. 



עכשיו מגיעה ביוגרפיה מלאה, "לימונוב", של עמנואל קארר, סופר, תסריטאי ועיתונאי צרפתי, בנה של סובייטולוגית ידועה שבעצמו בילה תקופות בברית המועצות. קארר פותח בדיון שמעניין את כולם: איך משורר אנרכיסט, שהעריץ את הפאנק, טעם את הליברליזם המערבי והפשיל מכנסיים כדי לבדוק מקרוב את נכונות השמועות על הציוד המיני של השחורים ("זה אני, אדיצ'קה" נקרא בצרפתית "המשורר הרוסי מעדיף כושים גדולים"), הפך ללאומן ימני.



התשובה לשאלה הזאת, כמו כל דבר ברוסיה הפוסט קומוניסטית, היא ש"זה מורכב". לימונוב אומנם הקים את המפלגה הנציונל-בולשביקית - ששמה לבדו מתפקד בו זמנית כהומאז' וכפרודיה - אבל זו לא מפלגה ימנית פשיסטית מהסוג שפורח בשנים האחרונות במערב אירופה.



הנצבולים, כמו שהם מכונים בקיצור, תומכים במשטר כלכלי מהסוג ששלט בברית המועצות בשנותיה המתפקדות - חינוך ובריאות חינם, שמירה על מחירים מינימליים, הגבלת ההון הפרטי - ובמקביל מצדדים במדינת לאום רוסית. הם מתעבים את הקפיטליזם המערבי וחושבים שילצין ופוטין הם מאפיונרים מושחתים שמכרו את המדינה לקומץ אוליגרכים. והם זועמים על האופן שבו סטלין - מנצח "המלחמה הפטריוטית הגדולה" - הידרדר בספרי ההיסטוריה למעמד של נבל רצחני.



המפלגה הנצבולית מושכת צעירים רגישים שכותבים שירים, נערות בתחפושת גותית ופירסינג וגם בריונים שבלעדיה היו מידרדרים לסחר בסמים. וכן, יש בה גם לא מעט אנטישמים. כמו שאמרנו, זה מורכב.



> כל העדכונים והפרשנויות של טובי הכותבים - בדף הפייסבוק שלנו. עשו לייק



 
כריכת הספר לימונוב



קאדר מתבסס בביוגרפיה על שיחות ארוכות שעשה עם לימונוב ועם מקורביו. הוא מתאר את ילדותו בחארקוב, את המעבר אל חוגי האוונגרד במוסקבה, השנים הקשות בניו יורק, ההצלחה הספרותית בפריז, השיבה לרוסיה בשלהי הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ההתגייסות למלחמה בבלקן בשירות הסרבים והמאסר המופרך באשמת פעילות נגד המדינה.



וכל זה מלווה בעיסוק מפורט, על גבול הפורנוגרפי, בחייו האינטימיים של לימונוב, גבר שנהג למכור את שירותיו המיניים לנשים שלא אהב ואפילו לא חיבב כשהדבר שירת את מטרותיו, ויחד עם זה שמר על נאמנות מונוגמית כמעין תעודת הצטיינות אבירית. הנשים שכן אהב נטו להיות אלכוהוליסטיות או נרקומניות, והתאפיינו בתאווה מינית בלתי מרוסנת ונטייה להרס עצמי שרק כבלו אותו יותר אליהן.



דווקא בגלל שלימונוב חי חיים כל כך מסעירים, הוא ראוי לספר הרבה יותר מעמיק, מאופק
ובעיקר פחות גס מאשר "לימונוב". קארר כתב את הביוגרפיה בסגנון וולגרי, צעקני, שמזכיר את "בלייזר" ברגעיו הפחות מאופקים. מזמן לא קראתי טקסט שבו מופיעה המילה "כוס" כל כך
הרבה פעמים. וכאילו חייו של לימונוב דלים בחומרים, קארר מרבה לכתוב על עצמו - התבגרותו, אמונותיו הפוליטיות, חבריו הקרובים - ועושה זאת בענווה מזויפת שבעצם באה לאשר איזה רגש עליונות של כותב שחושד שהוא עצמו לא נגע מספיק ב"חיים".



הספר עמוס מראי מקום שבוודאי אומרים הרבה לקוראים צרפתים, אבל מבטאים צרות עין פרובינציאלית: לכל אירוע, לכל מחווה, לכל צל של רגש הוא מוצא מקבילה ב"הרוזן ממונטה כריסטו" או ב"האדום והשחור". התרגום, מצדו, מפגין התעלמות מעוררת השתאות מעקרונות של האחדה לשונית: פעם זה מולדובה ופעם מולדביה, פעם ניז'ני נובגראד ופעם ניז'ני נובגורוד.



ולמרות כל אלה הספר מומלץ - בשל ההזדמנות שהוא מעניק להתוודע לטיפוס שיכול לצמוח (ולקמול) רק ברוסיה, ארץ פראית, מרושעת, עוינת לתושביה ומטפחת אלכוהוליזם כספורט לאומי.



לימונוב הוא מזוכיסט נרקיסיסט שמעריץ את המלחמה, אדם שבז לרגש אבל מהלל רגשנות, חייל שמוכן למות מות קדושים בשביל איזו שטות. ברור שהוא פשיסט - אבל איזה פשיסט נהדר.