עברו 26 שנה מאז הלך לעולמו ליברצ'ה - מלך הבידור האמריקאי, בעל הפסנתרים המנצנצים והתלבושות המפונפנות. יש הסבורים שזה מספיק זמן כדי לגלות למעריצותיו הקשישות - או לאלו מהן שעדיין בחיים - את האמת המזעזעת על האליל שלהן. לא שלהיות הומו זקן ועשיר, שמחזיק פודל ביד אחת ונער שעשועים צעיר וחלק חזה בידו השניה, נשמע כל כך מזעזע בימינו, אבל בתקופתו של ליברצ'ה דבר כזה היה יכול להרוג לו את הקריירה. ולכן הוא עשה כל שביכולתו כדי שמי שלא צריך לדעת, לא יידע.


כשמסתכלים היום על קטעי וידאו של האיש הראוותני והמצועצע הזה, המדבר במתק שפתיים נשי כשהוא לבוש נוצות יען וגלימות חורפן, אי אפשר להתעלם מהנטיה המינית שלו. עם יד על הלב, ליברצ'ה הוא האיש הכי גיי שראיתם בחיים שלכם. אבל מה שברור היום כנראה לא היה ברור אז, וכל עוד הוא המשיך להתעקש שהוא סטרייט, ולתבוע כל כלי תקשורת שניסה לטעון אחרת, ליברצ'ה יכול היה להמשיך להראות ולהתנהג כמו סמל הגאווה מבלי שמעריצותיו יחשדו בדבר.


ליברצ'ה, שהיה כוכב ענק משנות החמישים עד שנות השבעים, היה פעם הבדרן שהרוויח הכי הרבה פר הופעה - כפי שניתן לקרוא בספר השיאים של גינס - וזאת בתקופה שאלביס והביטלס היו בשיאם. ההערצה כלפיו לא ידעה גבולות, ומעריצותיו הותיקות ודאי יחטפו את שוק חייהן ברגע שיצפו בסרט החדש, "חיי עם ליברצ'ה", המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של סקוט תורסון, "Behind the Candelabra: My Life with Liberace".


תורסון, שהיה הנהג והמאהב של ליברצ'ה במשך חמש שנים, במהלכן התגורר בביתו, תבע את ליברצ'ה על סך 113 מיליון דולר, אחרי שזה פיטר אותו ונפרד ממנו. בזמנו התבאס שנאלץ להסתפק בפיצויים של פחות ממאה אלף דולר ממאהבו לשעבר, ועתה הוא מתבאס שלא קיבל את הסכום שקיווה לו ממפיקי הסרט, ומזה שלא הוזמן לטקס האמי, בו זכה הסרט בשלושת הפרסים הגדולים.



ליברצ'ה. צילום: United Archives GmbH Alamy


בהיותו הפקה של ערוץ HBO, "חיי עם ליברצ'ה" הוא אמנם סרט טלוויזיה (ולכן גם היה מועמד בטקס האמי), אבל עם כוכבי ענק כמו מייקל דאגלס (המגלם את ליברצ'ה בוירטואוזיות) ומאט דיימון, ועם במאי ענק כמו סטיבן סודרברג, שהכריז על הפסקה מעשיית סרטים אחרי הסרט הזה, בהחלט יש לו ערכי הפקה של סרט קולנוע לכל דבר, ואתמול הוא עלה למסכים גם אצלנו.


קלאסית (בלי הקטעים המשעממים)


אחד השירים שליברצ'ה הכי אהב היה "The Impossible Dream" מתוך המחזמר "איש למנשה", המבוסס על ספרו של מיגל דה סרוואנטס, "דון קישוט". ואכן סיפורו של ליברצ'ה היה סיפור סינדרלה מופלא, של בחור פשוט מהמערב התיכון שכבש כנגד כל הסיכויים את עולם הבידור העולמי בעזרת פסנתר כנף, חיוך רחב וחופן נצנצים.


למרות השם המפוצץ, שבאופן מפתיע היה שם המשפחה איתו נולד, ההתחלה של ליברצ'ה הייתה צנועה. ולדזיו ולנטינו ליברצ'ה נולד ב-1919 בוויסקונסין, לאב איטלקי ואם פולניה. כמו לאלביס פרסלי, גם לליברצ'ה היה אח תאום שמת במהלך הלידה. משפחתו הייתה מאוד מוסיקלית, וכמו הוריו ושלושת אחיו, גם ולדזיו הצעיר החל ללמוד לנגן בגיל צעיר. בעידודו של אביו החל לנגן פסנתר בגיל ארבע והושפע מהפסנתרן הפולני איגנצי יאן פדרבסקי.


בשנות השלושים ניגן בלהקות ג'ז שונות וגם בתזמורת קלאסית, והתפרנס מנגינת מוסיקה פופולרית במועדוני לילה, אירועים, שיעורי ריקוד, קברטים ומועדוני חשפנות. למורת רוחם של הוריו התרחק הנער האקסצנטרי והגנדן מעולם המוסיקה הקלאסית, ונע יותר ויותר לעבר המוסיקה הפופולרית. אך מכיוון ששם היתה מצויה הפרנסה, הוריו לא יכלו להתנגד למשך זמן רב. בטח שלא בימי השפל הכלכלי.


בעוד חבריו קראו לו לי ומשפחתו קראה לו וולטר, בשנות הארבעים מיתג את עצמו הפסנתרן הצעיר בשם משפחתו בלבד. במקביל אימץ את האביזר המזוהה איתו יותר מכל, הקנדלברום - מנורת הקנים המפוארת, אותה העמיד על הפסנתר - ואת הסגנון המוסיקלי שיאפיין אותו בהמשך הקריירה, סגנון שאפשר להגדיר אותו כ"קלאסיקל". מאוד מאוד קל. או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת פעם: "מוסיקה קלאסית בלי הקטעים המשעממים".


כדי להוסיף למופע שלו עוד עניין החל גם לשוחח עם הקהל ולהצחיק אותו. הפטפטת והגימיקים שהוסיף למופע הפכו אותו לבדרן מועדונים מבוקש ברחבי ארצות הברית ובאמצע שנות הארבעים החל להופיע בלאס וגאס - העיר שבה התעשר ושאיתה לנצח יהיה מזוהה.


עם סלוגנים כמו "ליברצ'ה - וירטואוז הפסנתר המדהים ביותר של ימינו", ומאות מועדוני מעריצים ברחבי אמריקה, ליברצ'ה היה אחד הכוכבים הגדולים ביותר באמריקה של הפיפטיז. בעזרת כריזמה חד פעמית הצליח ליברצ'ה להפוך את הפורמט המשמים של רסיטל-פסנתר למופע נוצץ ומרהיב, ולמלא בקלות את מדיסון סקוור גארדן במנהטן עד אפס מקום.



מייקל דגלאס ומאט דיימון בגרסת הסרט. צילום: באדיבות יונייטד קינג


הוא הופיע באירועים אקסקלוסיביים בפני כל המי ומי של התקופה, ואפילו הוזמן להופיע בפני הנשיא טרומן בבית הלבן. ובזמן שאהב להופיע בפני חוג הסילון, העניק לא פחות אהבה ל"קהל הפשוט". אחרי ההופעות היה מזמין את הקהל לעלות לבמה, לגעת בעושר ולקבל חיבוק. אם יש משהו שליברצ'ה עשה בקלות ובטבעיות זה להעניק אהבה לקהל שלו.


בוכה (בדרך אל הבנק)


כמו בנעוריו, כך גם בבגרותו, נע ליברצ'ה בין הערצה לבין לעג. בעוד עקרות הבית היו משוגעות עליו, מבקרי המוסיקה שנאו אותו. זה אולי לא המאזן הכי מחמיא, אבל אם האגו שלו היה פגוע, הוא התנחם בקלות בכסף הגדול שהרוויח. ליברצ'ה לא התרגש מביקורות קוטלות, ובכל פעם שירדו עליו, תגובתו הייתה: "בכיתי כל הדרך אל הבנק" - משפט אותו אמר לראשונה כשזכה בפיצוי שמן אחרי שתבע עיתון בריטי שרמז שהוא הומו. המשפט הפך עם הזמן לאחת מאימרות הכנף הכי שגורות ומפורסמות שלו, עד שפעם אמר לג'וני קרסון: "אני כבר לא בוכה כל הדרך אל הבנק - קניתי את הבנק".


אין ספק שליברצ'ה ידע להנות מהכסף שלו ואהב לבזבז. קשה לחשוב על איש יותר פזרני וחובב לוקסוס ממנו. אוסף הפסנתרים שלו כלל פסנתרים שהיו שייכים לפרדריק שופן וג'ורג' גרשווין, אוסף המכוניות שלו כלל רולס רויס מכוסה מראות קטנות, כמו כדור מראות בדיסקוטק. בתחילת שנות החמישים בנה את בית הסלב הראשון שלו, המושתת על התמה המעט צפויה, אך עדיין מרשימה, של פסנתרים. אפילו היתה לו בריכה בצורת פסנתר!


הפזרנות שלו הייתה ניכרת בפרוות שלבש ובתכשיטים שענד, היא היתה ניכרת במתנות שרכש לאימו, לידידיו ולמאהביו, והיא היתה ניכרת בהופעה הבימתית הנוצצת, שהפכה לראוותנית משנה לשנה. ליברצ'ה עלה לבמה ברולס רויס וניגן על פסנתרי כנף מצופי אבני חן, ותמיד חיפש עוד אפיקים לעשות מהם כסף. בין היתר כיכב בפרסומות, החזיק בחנות עתיקות בבוורלי הילס ומסעדה בלאס וגאס, ואף הוציא סדרה של ספרי בישול עם מתכונים כמו "ליברצ'ה לזניה".


ליברצ'ה הפך לכוכב-על לא מעט בזכות הטלוויזיה. בתור אמן שהלוק שלו היה הרבה פעמים יותר חשוב מהמוסיקה, הוא התאים לטלוויזיה הרבה יותר מאשר לרדיו, וידע לנצל את המדיום הויזואלי לטובתו. תכניתו האישית, "המופע של ליברצ'ה", שעלתה בסינדיקציה ב-1952, ושודרה גם בעשרים מדינות מחוץ לארצות הברית, הפכה אותו לאייקון בינלאומי.


אך ליברצ'ה לא הסתפק בטלוויזיה, הוא רצה לכבוש גם את עולם הקולנוע, מה שפחות הלך לו. בשנות החמישים המוקדמות שיחק בתפקידים קטנים במספר סרטים, וב-1955 זכה לככב בסרט בשם "Sincerely Yours". הוא התגלה כשחקן לא כל כך מוצלח, הסרט קיבל ביקורות רעות ונכשל בקופות, וזה למעשה סגר את הקריירה הקולנועית שלו. הוא כמובן לקח את זה בהומור ובטקס האוסקר של 1982 אמר: "אני תרמתי את תרומתי הגדולה ביותר לעולם הסרטים לפני שנים - כשהפסקתי לעשות אותם".


אך גם אם עולם הקולנוע לא רצה אותו, עולם הטלוויזיה רק רצה עוד ועוד. הוא שיעשע את הקהל בכל תכנית אירוח, והתארח במשך השנים באינספור תכניות, מ"Saturday Night Live" ועד "החבובות". כדי להמשיך ולשדר את אותה פרסונה מטופחת, נוצצת וחייכנית על המסך הקטן, עשה ליברצ'ה מאמצי על להשאר צעיר. ככל שהתבגר השקיע יותר ויותר בפאות ובניתוחים פלסטיים, ואומרים שהוא כמעט ויתר על מתיחת פנים כשגילה שהוא צריך להוריד את הפאה בשביל הניתוח.
איידס (או: אבטיחים)


העובדה שהקריח וחבש פאה היתה הסוד השני הכי גדול של ליברצ'ה. הסוד הכי גדול שלו היתה נטייתו המינית. היום קשה להבין איך מישהו שמחצין את היותו הומו בצורה כל כך מופגנת, עדיין יכול להכחיש את זה, אבל זה בדיוק מה שליברצ'ה עשה. עד יומו האחרון. אפילו בראיון הטלוויזיוני האחרון שנתן בחייו, חודשים ספורים לפני מותו, סיפר למנחת טלוויזיה צעירה וחדשה בשם אופרה ווינפרי על האישה שאיבד לה את בתוליו. אותו ראיון נועד לקדם את האוטוביוגרפיה החדשה שלו (במשך השנים הוציא כמה וכמה כאלה), "The Wonderful Private World of Liberace", שגם בה כמובן טען שהוא סטרייט.



הסיפור המלא מהצד של המאהב המיתולוגי. "חיי עם ליברצ'ה". צילום: באדיבות יונייטד קינג


ברור שאחת הסיבות להחלטה שלו להשאר בארון הייתה הקריירה שלו, אבל כנראה שלא רק. ליברצ'ה היה קתולי מאמין ורפובליקני אדוק, ושראיית העולם השמרנית שלו מעולם לא הלכה יד ביד עם נטייתו המינית.


באופן רשמי ליברצ'ה היה סטרייט, ואין ספק שרבים ממעריציו האמינו לזה, אבל קהילת הגייז ידעה שהוא אחד משלהם. אלטון ג'ון סיפר שצפה בתכניתו בתור ילד ושליברצ'ה היה הגיבור שלו. אם היום סלב שבוחר להשאר בארון סופג לא מעט ביקורת מהקהילה, בזמנו זה היה אחרת. עצם העובדה שהתלבש כמו שהתלבש ודיבר כמו שדיבר, ומעולם לא ניסה להראות יותר גברי, כבר היה לא מעט.


במשך השנים היו לליברצ'ה לא מעט מאהבים צעירים, אותם כמובן מימן. המפורסם בהם - לפחות היום - הוא סקוט תורסון, שעל האוטוביוגרפיה שלו מבוסס סרטו החדש של סודרברג. כשהשניים הכירו תורסון היה בן 17 וליברצ'ה היה בן 57.


מערכת היחסים החלה בפיתוי סטנדרטי בג'קוזי, עם כוס שמפניה ביד, המשיכה ביחסים אובססיביים וברצון של ליברצ'ה לאמץ את תורסון, והגיעה לכדי כך שתורסון עבר סדרה של ניתוחים פלסטיים, לבקשתו של ליברצ'ה, כדי שבאמת יראה כמו הבן שמעולם לא היה לו. עם הזמן יחסיהם הדרדרו - בגלל ההתנהגות המינית המופקרת של ליברצ'ה וההתמכרות של תורסון לסמים, כשאת הסיפור השלם, מנוקדת מבטו של תורסון, אפשר לראות ב"חיי עם ליברצ'ה".


מאז הפרידה תורסון הסתבך עם החוק לא פעם, בעבירות סמים ושוד, ואין ספק שהוא מנסה לחלוב את העבר שלו כמה שהוא רק יכול. הנסיונות שלו להשאר באור הזרקורים לא הסתכמו בפרסום הספר, ובראיונות אצל לארי קינג והווארד שטרן, הוא גם מכר לצהובונים סיפור על כך שניהל בשנות השמונים רומן בן שש שנים עם מייקל ג'קסון.


את טקס האמי האחרון ראה תורסון בטלוויזיה במוסד הגמילה שהוא שוכן בו (הוא לא הגיע לטקס לא בגלל שמוסד הגמילה לא הרשה, אלא בגלל שלא הוזמן), ובנוסף להיותו מכור לסמים הוא גם חולה סרטן. מצבו לא מזהיר, אך עדיין אפשר לומר שמצבו טוב יותר מזה של מאהבו לשעבר.


ליברצ'ה נתן את ההופעה החיה האחרונה בחייו ב"רדיו סיטי מיוזיק הול" בניו יורק בנובמבר 1986, שלושה חודשים בלבד לפני מותו, שזעזע את מעריציו - שבכלל לא ידעו שהוא חולה. הוא מת בביתו שבפאלם ספרינגס, קליפורניה, כתוצאה מסיבוך של איידס ב-4 בפברואר 1987, בגיל 67.


סיבת מותו כמובן הוסתרה מהציבור, ולבקשתו הודיע מנהלו האישי שליברצ'ה מת מאנמיה שנגרמה כתוצאה מדיאטת אבטיחים. האמת התגלתה רק בנתיחה שלאחר המוות. למרות הסודות והשקרים, ליברצ'ה סימל אמריקה אחרת, אמריקה תמימה יותר, שבה החלום האמריקאי היה חי וקיים והכוכב הכי גדול שלה הסיע את הפודלים שלו בלימוזינה. מותו של ליברצ'ה סימל את סופו של אותו עידן, עכשיו כל שנותר לנו הוא לחטט לו בפצעים.