אמא שלי הגיעה לחופשה בארץ ביום שלישי. כבר באותו היום נפגשנו. במצבי הנוכחי אני זקוק לאמא בסביבה. רוב הזמן אני מורגל בהרגשת היתמות הכללית, לאור זה שפרט לתקופות מסוימות תמיד הפריד ביני לבינה אוקיינוס. אבל לאחרונה, כנראה בשל אירועים טראומתיים שנחתו עלי, אני מרגיש בודד מתמיד.
"אין שום דבר שגורם לך להרגיש טוב?", אמי שאלה כשישבנו בדירת הנופש שלה בהרצליה. "חוץ מארד, כמובן".
"לא נראה לי".
"תחשוב טוב".
"יש משהו אחד, אבל אני מתבייש להגיד לך".
"ממני אתה מתבייש? אני אמא שלך, יצאת ממני".
"טוב, האמת היא שעיצוב פנים משמח אותי", אמרתי ומיד ראיתי את הבעת הפנים המופתעת משתלטת על פרצופה. "גיליתי שאני מאוד אוהב עיצוב פנים. כשאני נכנס לחדר, מיד אני חש רצון עז, תשוקה אמיתית, לעצב אותו. אני יכול לשבת עם אדם בשיחה ולהעמיד פנים שאני מקשיב לו, כשבעצם אני בכלל מסתכל על החלל שבו אנחנו יושבים וחושב בראש על זה שצריך לשבור קיר, לשים חלונות בלגיים, לתת לאור להיכנס, להוסיף תריסים ונציאניים בצבע קרם כלשהו, לזרוק את הכורסה המכוערת לפח ולזרוק קצת צבע על הקירות".
"או-קיי, זה מפתיע", אמרה אמי, "ממתי זה ככה?".
"תמיד נמשכתי לתחום, אבל רק במעבר הדירה האחרון הבנתי שזה ממש בנשמתי", עניתי.
"ומה רוני אומרת על זה?".
"היא אומרת שעיצוב פנים זה תחום מובהק של גייז. היא מודאגת שאולי פתאום אני אצא מהארון", הסברתי לאמי. "אבל זה בסדר. הרגעתי אותה ואמרתי לה שתלוי באיזה ארון מדובר. אם זה סתם ארון מאיקאה עם דיקט עלוב מאחורה שחובר באקדח סיכות, אין סיכוי שאני יוצא ממנו. אבל אם זה ארון בצבע מטאלי, מעץ אורן פיני מלא בעיצוב וינטג'י, זה כבר סיפור אחר".
אמי צחקה. "אבל באמת, זה מה שמתסכל אותי. אני לא גיי, אני סתם אוהב עיצוב פנים". לאמי לא אמרתי את זה, אבל בגדול אני לא מבין אנשים שלא סגורים על הזהות המינית שלהם. כל מה שאתה צריך כדי לאבחן באיזה צד אתה נמצא הוא את מבחן הפורנו. זה כל כך פשוט: הראה לי את הפורנו שאתה צופה בו, ואגיד לך מי אתה ומה הנטייה המינית שלך.
"תראה, גם אם אתה כן, אני מקבלת את זה", אמרה לי אמי.
"אני יודע, אמא, אני מכיר אותך. צר לי לאכזב אותך, אני לא גיי. אני נשוי לאישה ויש לנו ילד שנעשה בכיף ובהנאה גדולה".
אמא שלי הדליקה סיגריה. "טוב, בואי נשנה נושא", אמרתי ושאלתי אותה אם ביררה לי את העניינים עם הקונסוליה הבריטית. כן, היא אמרה והסבירה שזה לא פשוט. "בשביל שלארד יהיה פספורט בריטי, אתה צריך לגור לפחות שלוש שנים באנגליה".
"אני ממש לא פוסל את האפשרות הזאת", אמרתי לה. מאז מבצע צוק איתן אני מאוד מודאג. המלחמה וההתרופפות ביחסים עם ארצות הברית, דאע"ש, בחירתו הצפויה של ביבי - האיש הכי פחות פרגמטי במזרח התיכון - בבחירות הבאות, התחזיות הדמוגרפיות, "ישראל היום", הגזענות וסגירת תל אביב בשבת, גורמים לי להאמין שהמצב רק ילך ויתדרדר. ישנם שני תסריטים. האחד הוא אפוקליפטי וקלאסי, ובמסגרתו בתוך 20 שנה אין כאן מדינה, או שיש סתם מדינת הלכה דתית, שמונהגת על ידי מועצת חכמי תורה כלשהי. זה תסריט אפשרי, אבל לא ממש סביר.
התסריט השני הרבה יותר ריאלי, ובמסגרתו היחסים עם הפלסטינים ממשיכים להיות בדיוק כפי שהם - סטטיים לחלוטין - וכך אחת לכמה שנים יש כאן מלחמה עם עזה, פורצת אינתיפאדה בגדה והמצב הכלכלי מוסיף ומתדרדר, בהתאם למדינה שאין לה עתיד: יוקר המחיה ממשיך לעלות, כך גם שיעור האבטלה, הנדל"ן הופך בלתי אפשרי וכן הלאה. לא מן הנמנע שבמצב כזה, כשהילד שלי יגדל ויפגוש את המציאות הזאת, הוא יחשוב איך להסתלק מפה. ואני רוצה לתת לו את האפשרות. להערכתי, הדור הצעיר החילוני שיגדל פה, וביניהם גם בני, יהיה הרבה פחות מזוכיסטי מהדורות הנוכחיים. הוא לא הולך לחשוב פעמיים. ברגע שהמדינה לא תראה לו אהבה, הוא יחפש אחרת. זה יהיה דור שונה. דור מחושב יותר, נועז יותר, עם סף קיבולת שונה.
כפי שזה נראה, בניגוד אלי, הוא באמת יצטרך את הפספורט הזר. אני אומנם מרגיש איזו מחויבות כלפי המדינה, ואני אוהב אותה בדרכי (אותה ואת השפה העברית שמקרקעת אותי לאדמה הארץ ישראלית), אבל די ברור שהדורות הבאים ישלטו באנגלית בצורה כזו, שהיא אפילו תהיה טובה יותר מהעברית שלהם (כבר היום רבע מהדור הצעיר דובר אנגלית). תחושת הטריטוריאליות שלהם - בחסות ההתקדמות הטכנולוגית שמסדרת לנו עולם שחולם להיות כפר גלובלי - תהיה רחבה הרבה יותר מגבולות המדינה. הם ירגישו בבית בשלושת רבעי העולם.
לכן ביקשתי מאמא שלי לברר איך יוכל בני ארד לקבל פספורט בריטי כמוני. הסיבה שהוא לא מקבל דרכון באופן אוטומטי היא כי אני לא נולדתי באנגליה כמו אמי. רק מהלך שיוכיח נאמנות כלשהי לממלכה המאוחדת, כמו למשל מעבר לאנגליה לכמה שנים, יוכל לסדר גם לו (וגם לאשתי) את הפספורט הנחשק.
"אל תשכח שיש לך משפחה גדולה באנגליה", אמרה אמי, "אתה לא תרגיש זר".
עוד לפני שהגבתי, היא גם הוסיפה שהיא מקווה שאוכל להתמודד עם מזג האוויר הבריטי ועם המחסור בשמש. "זה יכול לגרום לדיכאון", אמרה.
"אמא, אני רוצה להרגיש זר ומדוכא. אם לא ארגיש זר ומדוכא, איך אכתוב טורים? על מה אכתוב טורים? על חיי הכיף והשמחה שלי? מי רוצה לקרוא על זה? אף אחד. כי לאף אחד לא כיף ושמח. חוץ מלגיא לרר, הוא נראה לי די נהנה ומרוצה מהחיים בסך הכל, אבל חוץ ממנו כולם סובלים".
"טוב. אבל גם תיקח בחשבון שיש גל אנטישמיות עכשיו באירופה וזה מסוכן", אמרה ומהר מאוד הוסיפה, "אבל זה בסדר, בסך הכל אתה לא נראה כזה יהודי".
"אמא, לפני שבועיים כתבתי משהו נגד בנט והוא התעצבן על זה בעמוד הפייסבוק שלו. מאז אני לא יוצא מהבית מחשש שיתנקשו בחיי. את צריכה לראות אילו הודעות מצמררות אני מקבל מכל מיני מעריצים שלו. אז מה זה כמה גלי אנטישמיות בשבילי?".
"מה יש לך נגד בנט?".
"אל תתחילי, אמא, אל תגידי לי שגם את בעדו".
"בטח בעדו. איך אפשר לא לאהוב אותו? יש לו קול נצחי והוא מתאים לכל מצב רוח. אתה מקשיב לו ואתה שומע נוסטלגיה ורגש".
"מה?".
"מה מה?".
אחסוך מכם את המשך השיחה המביכה. מסתבר שאמא שלי חשבה שדיברתי על טוני בנט, והסיקה על דעת עצמה שכתבתי ביקורת שלילית על ההופעה המשותפת שלו עם ליידי גאגא בפארק הירקון לפני כמה שבועות. בכל מקרה סיכמנו שאת טוני בנט אני יחסית מחבב ומנפתלי בנט אני בעיקר חושש. אינני יודע אם הוא יידע להתמודד עם כל הכוח שיהיה לו בבחירות הקרובות. אינני יודע אם אפשר להפקיד כוח כזה בידיים של אדם כמוהו.
"אתה יודע שהוא קצת דומה לסבא שלך עם עצמות הלחיים שלו", אמרה אמי. "נסה לדמיין אותו עם רטייה".
"נו באמת, אמא, אני מדבר איתך ברצינות ואת אומרת דבר כזה?".
במשך כל יום הכיפורים חשבתי על האופציה לעבור לאנגליה לכמה שנים בשביל לסדר לבן שלי דרכון. איך שנגמר הצום, הדלקתי את הטלוויזיה כדי לראות את משדר החדשות שיספר לי מה התקלקל במדינה ביום וחצי האחרונים.
האמת היא שלא יותר מדי. המהדורה התרכזה בראיון שערך עמית סגל עם ראש הממשלה. זה היה ראיון מעולה בשביל נתניהו. הוא שידר עוצמה וכריזמה, והרהיטות הלשונית שלו פלוס הקוליות הכללית היטיבו עמו. האיש הזה הוא המומחה הגדול ביותר במזרח התיכון לראיונות, אבל לגבי החדר שבו החליט ראש הממשלה לערוך את הראיון, בעניין הזה יש לי כמה הערות:
1. אם אתם שמים דגל מאחורי הכיסא של ראש הממשלה, מדוע להניח שולחן/שידה בצבע עץ כהה שבעצם חותך אותו? לא שמים שידה לפני דגל. הדגל, על כל קיפוליו, צריך לעמוד בגאווה, כאילו היה שומר ראשו של החדר. דגל הוא אקססורי נהדר, אבל צריך לדעת איך להשתמש בו.
2. רגלי האלומיניום של השידה הזאת פלוס פלטת עץ המייפל הכהה שלה לא מתכתבות טוב עם הכחול והלבן של הדגל שלנו. באופן אירוני, דווקא הצבעים אדום וירוק, שמככבים בדגל של איראן (ושל הרבה מדינות ערביות אחרות), מתכתבים לא רע עם הצבעים של השולחן. המלצה שלי: להחליף לשידה מעץ אלון בהיר ולבדוק את האופציה לשים לידה עציץ. לחלופין, אפשר גם כמובן לשנות את הדגל. מה שיותר נוח.
3. לגבי הצד השני של החדר (שאותו רואים כשהמצלמה פונה לעמית סגל) - להחליף הכל. אנחנו לא נמצאים בשנות ה-30 במשרד של טרומן קפוטה, לכן אין צורך במנורות השולחן המוזהבות, בפסל המוזהב המזעזע ובפלטות הירוקות של השולחנות שמקיפים את הקיר. העצה שלי: לא להסס, ובהקדם האפשרי להוציא את כל הריהוט בצד הזה של החדר ולהחליף הכל במשהו יותר מודרני.
4. לגבי ראש הממשלה - אפשר להחליף גם אותו.