בין ברלין לירושלים: מחאת המילקי מטרידה, ולא רק בגלל יוקר המחיה

1.יכול להיות שהרקע המשפחתי שלי הוא שהביא את סערת המילקי, שיצאה מברלין, לייצר אצלי בחילה קשה כל כך. אבא שלי ז"ל נולד בגרמניה לפני 86 שנה. לא בברלין. בפרנקפורט. עד גיל 10 הוא היה שם. עד ליל הבדולח. בלילה ההוא סבתא זרקה מתחת למיטה את פמוט הכסף הענקי, שהדליקה בו בכל שישי את נרות השבת, וארזה עם סבא את המשפחה כדי להסתתר בבלגיה.

אחרי המלחמה, בלי הבן הבכור שלא שרד, אספו סבא ואבא את מה שנשאר. את שני האחים הקטנים איתרו במנזר. את פמוט הכסף השבור מצאו בבית. עד היום, 76 שנים אחרי, בכל ליל שבת, מקפידה אמא להמשיך ולהיטיב את הנרות על הפמוט ההוא. זו גרמניה שלי.

יוקר המחיה הוא עניין מטריד, מפריע, בלתי נסבל. השאלות הכלכליות שעולות לא יכולות להישאר באוויר, נטולות תשובה ונטולות התמודדות. אבל אותי מחאת המילקי מטרידה, לא רק בגלל סוגיית יוקר המחיה. היא מטרידה משום שהיא מציפה משהו עמוק הרבה יותר.

המחאה הזו גילתה שוב שמשהו קרה בשיח הישראלי. שבחלקים הולכים ומתרחבים שלו, גם אם המספרים של היורדים בפועל עדיין לא משמעותיים, הדיבור על ירידה מהארץ הפך לגיטימי כמעט כמו הדיבור על להישאר פה.

כמעט 30 שנה עברו ואני זוכר כמו היום את היורד הראשון שראיתי בעיניים, מקרוב. זה היה בסוף כיתה ט', כשהמחנך בישר לנו שהמשפחה של פ' עוזבת את הארץ. שאבא שלו מצא עבודה טובה בבלגיה. ישבנו אז במעגל, על הדשא, כל הכיתה, ונפרדנו מפ' בכאב גדול. שמץ של שמחה לא ראינו בעיניו. שמץ של קנאה הוא לא ראה בעינינו. חשנו ממש כאילו ליווינו חבר בדרכו האחרונה. משהו השתנה מאז.

עם לבדד ישכון

אנחנו עסוקים בלי הפסקה בשאלה איפה נמצאים תלמידי ישראל על מפת אירופה בלימודי המתמטיקה, ואיפה נמצא הממוצע שלהם באנגלית מול חבריהם במדינות ה-OECD, אבל נסו להיזכר מתי תהה פה מישהו ברצינות מה יודעים בוגרי י"ב על השאלה מה הם עושים פה, מה עושה אותם יהודים, ומה אנחנו מחפשים כאן.

וכשנשאל אותם את השאלות האלה, בואו נודה על האמת, אפשר להעריך איזה תשובות נקבל. אחד יגיד שאנחנו כאן כי כאן נולדנו. שני יסביר שאנחנו כאן כדי שלא תתרחש עוד שואה. שלישי יספר שמה שמחבר אותנו לאדמה הזו הם הנופלים שמסרו את נפשם עליה למעננו. זה מה שיגידו רוב תוצרי מערכת החינוך הישראלית, זה מה שהם שומעים בטקסים ממנהיגיהם, וזה גם לא נכון וגם לא מספיק.

כי העובדה שפה נולדנו לא מספיק רצינית כדי להשאיר אותנו כשהמחירים עולים. שואה, אפשר להמר, לא תתרחש שוב, ואם יגיע גל אנטישמיות גדול במיוחד תמיד אפשר יהיה לברוח לישראל בחזרה. והעובדה שעשרים ומשהו אלף חיילים נהרגו למען בטחון המדינה בעבר, היא לא סיבה משכנעת באמת כדי להישאר כאן ולהסתכן בלהיות הבא בתור.

הריק המוסרי, הערכי והחינוכי הזה לא היה כאן תמיד. דוד בן גוריון לא חשש לעמוד מול העולם בהזדמנויות שונות ולדבר על זכותנו על הארץ ועל כך ש"התנ"ך הוא המנדט שלנו". מגילת העצמאות לא התביישה לדבר על זה ש"בארץ ישראל קם העם היהודי", על כך שהוא "לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, על "זכותנו ההיסטורית" ועל ה"ביטחון בצור ישראל".

מי שהיה מבקש להעביר היום שוב את המגילה ההיא, בנוסחה הישן, עם הביטויים האלה, היה פותח כאן מלחמת עולם שלישית, הפעם בין יהודים, ומוצא מפלגות שמחזיקות מעצמן ציוניות, כשהן נעמדות על רגליהן האחוריות ונאבקות בכוח נגד הטקסטים האלה.

כי כששמעון פרס מכריז בנאום אומלל שלא נהיה עוד "עם לבדד ישכון" ולא מבין ש"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" זה ברכה ולא קללה, יש בעיה. וכששרת העלייה והקליטה, סופה לנדבר, מסבירה שהיא מבינה את מי שבחר לרדת, יש בעיה. וכשאין חזון יהודי וכשאנחנו בורחים מעצמנו, יש בעיה.

וכשאנחנו מגיעים אל היום הזה ואל הדיון הזה ערומים לגמרי משיח שיש בו יהדות, אין פלא שתאווה למילקי זול מספיקה כדי לפתוח כאן דיון בשאלה האם לא עדיף בברלין.

2.כמעט כל הכתבות שראיתי בימים האחרונים סביב מחאת ברלין לא עסקו באמת בכלכלה. כלומר, הן עסקו כאילו בכלכלה ובמחירים וביוקר המחיה, אבל המסר שלהן היה מסר פוסט ציוני ברור. קודם כל בגלל הטרמינולוגיה.

ראיתי השבוע את מתן חודורוב, שלפני שנה הכין סדרת כתבות על היורדים החדשים והשבוע שב לברלין, בעקבות סערת המילקי, כדי לחגוג את ניצחונו. אצל חודורוב, כמו אצל רוב הכתבים שמסקרים את הסוגיה הזו, מי שעזבו אותנו לטובת בירת גרמניה הם "מהגרים". כי ל"יורדים" יש קונוטציה שלילית ורוב כלי התקשורת לא רוצים להדביק לחבר'ה האלה שום דבר שלילי.

שוב שמענו את חודורוב מתפעל מחדר המשחקים הגדול של היורדת, שבתל אביב לא הייתה מגיעה בחיים לחדר גדול כזה. שוב ראינו את היורד שיש לו פתאום המון זמן להסתכל בשעות הצהריים על האגם, מה שבישראל לא עשה אף פעם. בערוץ הכנסת ראיתי קנאה בעיניו של הכתב שהראה איך למשפחה היורדת, סליחה המהגרת, יש עכשיו בגרמניה פנאי לשחק עם הילדים ברמי קוב, כשבישראל הם רדפו אחרי הזנב של עצמם.

3.לפני משהו כמו עשר שנים נכנסתי לחדרו של עורך "מעריב" והנחתי על שולחנו את מדור הטיולים שפורסם באותו שבוע. הייתה שם המלצה לטיול במקורות הירקון במבצר אנטיפטרוס שליד ראש העין וגם הדרכה כיצד להגיע למקום שנפתחה ב"יוצאים מתל אביב מזרחה בכביש 5".
כולם יוצאים מתל אביב ונוסעים מזרחה, שאלתי את העורך. ומה קורה אם מישהו מגיע מחיפה או מבאר שבע או מאריאל? גם אז הוא חייב קודם לעבוד בתל אביב ולנסוע מזרחה?

זו הייתה כמובן טעות לא מכוונת מצדו של מי שכתב את המדור וחשב בעיקר על עצמו. נזכרתי בזה בשבוע שעבר כשקראתי את הידיעה ב"דה מרקר" שבישרה כי "התל אביבים יכולים לנשום לרווחה... שר הפנים גדעון סער הודיע שבעקבות פרישתו הוא לא יקבל החלטה בנוגע לסוגיית פתיחת המרכולים בשבת בתל אביב, כלומר המרכולים ימשיכו לפעול בשבת...".

הכוונה ב"התל אביבים יכולים לנשום לרווחה", הייתה בעיקר שהכותב נושם לרווחה. שהרי בתל אביב יש גם דתיים וחרדים, יש את גדעון סער עצמו, יש לא מעט אנשים שלא רוצים שהרבה מאוד עובדים יצטרכו לוותר על יום המנוחה שלהם רק כדי לשרת אותם, ויש גם את בעלי המכולות שעתרו לבג"ץ וניצחו את עיריית תל אביב. השורה הזו, שיש להניח שנכתבה בתמימות, מבטאת בעיקר את העובדה שקולם של מי שמבקשים שיום השבת בתל אביב לא ייראה ולא ירגיש כמו יום ראשון, כמעט שלא מושמע.

יש משהו מוזר בטענה שנשמעת על ידי מתנגדיו של סער, לפיה תל אביב היא עיר חילונית ולפיכך צריך לאפשר לה להמשיך להיות כזו. עזבו כבר את זה שיש, כאמור, הרבה מאוד חילונים שרוצים את יום המנוחה לא מסיבות דתיות, אלא מסיבות סוציאליות.

 אבל גם אם נזרום עם הטענה שצריך להתייחס לתל אביב כאל עיר חילונית, למה שלא נקבל את הנימוק הזה כשמדובר בשכונות החרדיות הקיצוניות בבית שמש או במאה שערים? למה אנחנו מתערבים, כשהם מחליטים שגברים ונשים לא יצעדו על אותה מדרכה? הרי, אם להיות ישרים, מאה שערים חרדית הרבה יותר ממה שתל אביב חילונית. בתל אביב יש גם מיעוט דתי, במאה שערים אין מיעוט חילוני.

אתם רוצים, תל אביבים חילונים, שנצא לכם מהשבת? קודם רדו אתם לחרדים מהמדרכות. אתם לא תעשו את זה כי חשובה לכם פרצופה של המדינה. כי אתם לא רוצים לחיות במדינה שממיינת את ההולכים על מדרכותיה לפי מינם. ואתם צודקים. אבל דעו, אם כך, שכשם שלכם חשובה הפרהסיה בשכונה החרדית, כך לאחרים חשובה הפרהסיה השבתית של תל אביב. ודווקא משום כך חבל שגדעון סער, שהיה מוכן לנהל את המאבק הערכי הזה על דמותה של המדינה היהודית, עוזב אותו עכשיו באמצע והולך.

4.דף הפייסבוק של ח"כ איילת שקד, כמו הרבה דפים אחרים, הפך בימי "צוק איתן" לבמה של קללות ונאצות מצדם של מי שלא אוהבים את עמדותיה. אחד הגולשים עם המוחות היותר מזהמים, דגן ואלד שמו, כתב לה שם כך: "מאחל לך שתתעוררי בים של דם, איילת שקד, ושלא תדעי חמלה ואין לי בעיה להסית נגדך... על דמך וגופתך לא אבכה...".

מלשכתה של שקד העבירו את צילום המסך הזה לקצין הכנסת והוא המשיך איתו הלאה אל המשטרה. במקביל, פנתה עוזרתה של שקד אל ואלד, ביקשה ממנו להסיר את הטקסט הפוגעני הזה והוא נענה. השבוע סיפר ואלד בדף הפייסבוק שלו שהמשטרה פתחה נגדו בחקירה, ביקרה בביתו והחרימה לו את המחשב, והפך במהירה לאייטם חדשותי חם.

אני, אישית, לא אוהב את החקירה הזו של המשטרה. חופש הביטוי, בעיניי, צריך לאפשר לכל הואלדים עם המוח המעוות והשפה הדוחה לנבל את פיהם כמה שירצו. אלא שבעניין הזה אי אפשר לסבול את הצביעות התקשורתית. כך, אחרי שהתקשורת קוננה על ההסתה מימין וחיבקה ברחמים את אורנה בנאי וליטפה בחמלה את גילה אלמגור, קורבנות ה"התלהמות והשנאה ברשת", התברר שאתה יכול להיות גם מתלהם ושונא וגם להפוך לגיבור היום.

בכל המקומות שעסקו בפרשה הזו לא מצאתי כלפי ואלד מילה של ביקורת. לא על ההתלהמות. לא על השפה. לא על זיהום השיח שכל כך הזהירו אותנו מפניו. את שיא השיאים שבר אפי טריגר שראיין אותו בגלי צה"ל, תוך הפגנת הזדהות עמוקה עם העוול שנגרם לו, כשהוא מקפיד להבהיר "אני לא מביע הסכמה או אי הסכמה עם הסטטוס שלך", ומקפיד גם לא לספר למאזינים מה כתב המרואיין המסכן שלו באותו סטטוס.

עכשיו תגידו לי מה היה קורה לגולש תושב יצהר שהיה כותב סטטוס כזה על ציפי לבני, ומה הסיכוי שבגלי צה"ל היו הופכים אותו לגיבור שנעשה לו עוול. עוד פרק בסדרה על מוסר כפול ופוליטיקה.