הפצצה אידיאולוגית כבדה ורצופה, זה מה שהאזרח הישראלי רגיל לקבל. בשם אלוהים, בשם העם, בשם המולדת, בשם הדורות, בשם מה לא? היהודי הישראלי הוא אחד הטיפוסים האנושיים הכי מופצצי תודעה בעולם, ואין אפילו סוגיה אחת, מהדרך שבה ישטוף את הרכב שלו ועד סוגי המוצרים שימצא על המדף בסופר שלו, שלא זוכה להשגחה ממשלתית ותרבותית צמודה.
זה קצת כאילו ישראל לא נועדה להיות מולדת של אנשים חופשיים, אלא בית גידול אינסופי לחיילים של רעיונות. למדינה חופשית יש מחיר מסוים. בית גידול אינסופי לחיילים של רעיונות זה דבר אחר, יקר בהרבה. הבעיה היא שמי שקובע את המחיר על המוצר שנקרא מדינת ישראל, שממנו נגזרים המחירים של בערך כל דבר אחר, הוא מונופול כלכלי-כוחני עצום שנקרא מדינת ישראל. ולמדינת ישראל יש בלעדיות על הפעלת הכוח ועל גביית הכסף, ובתוך המארג הפוליטי של מדינת ישראל פועלות שורה שלמה של התארגנויות שמטרות רבות להן, אך רק אמצעי אחד להגשמת שאיפותיהן: כספי האזרחים וחירותם.
הרי גם האידיאולוג הטהור ביותר זקוק לכסף להגשמת מטרותיו. גם מועצת החלב צריכה שנשלם לה עוד כמה אגורות על כל ליטר חלב שאנחנו קונים כדי שתוכל להפיק בעבורנו סרטונים שמספרים כמה נהדר החלב שאנו קונים, וכמה נהדרת מועצת החלב. שנים ארוכות המודל הפטרוני-נצלני הזה עבד. כל קבוצת כוח שהגיעה לשלטון או השיגה חברים שם הטתה קצת את הדברים לטובתה. ועוד קצת.
על הדרך סיפרו לקולקטיב שזו ציונות ושזה לא הזמן לשאול שאלות. אולי זה האינטרנט ואולי אלה הטיסות לחו"ל שפקחו לנו את העיניים, או הערוצים הזרים, אבל נדמה שבשנים האחרונות הסיפור הזה כבר לא עובד יותר. הציבור הישראלי עובר תהליך מבורך של נורמליזציה, והתהליך המבורך הזה מתבטא בשיא יופיו בתודעת יוקר המחיה.
השיח סביב יוקר המחיה הוא קריאת עצמאות של החברה הישראלית: אנחנו לא רוצים סיפורים על היסטוריה כאובה והווה מצמרר, אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לא רוצים קבוצות שמגשימות את האידיאולוגיה הכיתתית שלהן על חשבון כלל האזרחים ומשתמשות במנגנוני המדינה לכפות את זה עליהם. זה מאבק חשוב לעתיד ישראל, הרבה מעבר למחירי מוצרים. זה מאבק על דמוקרטיה, על נורמות שלטוניות, על מעבר מחברה של טלאים ואלתור לחברה של פתרונות יציבים ומהימנים וקבועים. כי מה שיקר במוצרים שלנו זה לא הייצור והשינוע, השיווק והאחסון; מה שיקר במוצרים שלנו זה השקרים שסיפרו לנו כל השנים האלה האידיאולוגים הגדולים.