זה היה טקס של פעם בחיים. אלפים נקבצו במעבר ערבה ותפסו מקומותיהם על הטריבונות שהוקמו מבעוד מועד. פניהם מזרחה, אל במת הכבוד שעליה חתמו ראשי המדינות, המלך חוסיין וראש הממשלה יצחק רבין המנוחים, על ההסכם ההיסטורי. שלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן.
הארגון היה למופת. התיאום הדו-צדדי מעולה. האווירה חגיגית. דגלי ישראל וירדן והמעצמות התערבבו אלה עם אלה, כמו גם מאות הבלונים שהופרחו באוויר וצבעו את השמיים בצבעי אדום ירוק-שחור-לבן של הממלכה ההאשמית וכחול-לבן של מדינת ישראל.
הרגע המרגש ביותר היה הגעת המלך חוסיין, מלווה במלכה נור, מנופף לעבר הקהל, רובו ישראלים, כשחיוך גדול על פניו. בעודי יושב על מקומי, מנציח במצלמתי את האירוע, חלף לידי ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר. אומנם רבין זכה להיות החותם בשם ישראל, אבל הן שמיר והן שמעון פרס, במגעיהם הקודמים עם המלך חוסיין, תרמו אף הם להגשמת הרגע ההיסטורי.
אני יכול להעיד ממקור ראשון על פגישות שמיר-חוסיין, הן בלונדון, הן בעקבה (לא השתתפתי בהן), על הכימיה ששררה בין המנהיגים ועל ההבנה שיש שותפות אינטרסים לשתי המדינות. שניהם היו שומרי סוד ולכן הפגישות לא נחשפו לתקשורת בזמן אמת. המלך ידע שגם שמיר, שהתחנך על חזון "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", אינו לוטש עוד עיניו לגדה המזרחית.
הוא מסתפק בארץ ישראל הקטנה, זו שבין הים לנהר, אף התגאה בכך שמעולם לא מסר סנטימטר מרובע אחד מאדמתה. זה היה הסכם שלום מן הסוג שעליו היה שמיר חותם בשתי ידיו: שלום תמורת שלום, ולא שלום תמורת שטחים.
ההסכם עם ירדן שומר על יציבותו זה 20 שנה, וגם כאשר המלך או שר החוץ שלו מגדפים את ישראל בהקשר לבעיה הפלסטינית או ירושלים, הם עושים זאת בעיקר בבחינת מס שפתיים לסולידריות הערבית המעורערת.
20 שנה אחרי הטקס בערבה, עם הנשיאביל קלינטון כשושבינו, והנה אצל השכנה המפוררת מצפון מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם. ירדן נאלצה לקלוט בתחומה למעלה ממיליון פליטים סוריים. מזרחה וצפונה לה משתוללת מגיפת דאע"ש, השואפת להחליף את המדינות הקיימות, וירדן בתוכן, במעין חליפות' אסלאמית קמאית ואכזרית מאין כמוה.
גם כשהמלך הנוכחי, עבדאללה השני, מרחיק לכת ומדבר על "קיצוניות ציונית לצד קיצוניות אסלאמית", הוא יודע היטב מי באמת מאיים עליו ומי מקנה לו בחשאי פוליסת ביטחון. אכן, ישראל מעוניינת בממלכה האשמית איתנה ויציבה - גם אם שנאת ישראל רוחשת בתחומה.
איום דאע"שי על ירדן כמוהו כאיום על ישראל עצמה, והתגובה עשויה להיות בהתאם. לכן אולי יש הסכמה שבשתיקה בין ישראל לירדן, שלפיה ישראל מרשה לעבדאללה השמיע עליה דברי ביקורת, אפילו חריפים, לא מוצדקים, ובלבד שנשמרים היחסים החיוניים, שהשתיקה יפה להם.
השאלה היא לא מה יהיה עתיד הקשרים הללו בעוד 20 שנה, אלא אם יחזיקו מעמד בעוד שנה ושנתיים. התתקיים ירדן עד אז? התיהפך למדינה פלסטינית? שהרי במזרח התיכון הסוער סימן שאלה מרחף גם על עתיד הממלכה ההאשמית.
ישראל עוקבת מקרוב אחר כל התפתחות, וככל הידוע לי מסייעת ותסייע לשכנתה ולמלך עבדאללה, המחרף אותנו בפומבי, לעמוד מול כל איום קיומי קיומי, מצפון או ממזרח.