ביום שבו ירו בראש הממשלה, כתבתי פעם, הלכתי לחפש דירה ולא ידעתי מזה כלום. זה לא היה נכון - כתבתי את זה שבע שנים לפני שירו בו ממש - אבל כשסוף-סוף החיים החליטו להישמע לספרות, הייתי שני רחובות משם, מהמקום שבו אני עדיין לא יכול לעבור על פניו מבלי להיעצר, ולו לשנייה אחת חסרת זמן, להיעצר מכנית, להיעצר ללא מטרה, שהרי מי שמת מת ומי שחי עבר הלאה, אבל אני זוכר שבלילה ההוא לא נעצרתי, כי היו שם יותר מדי אנשים,
אמרתי לאשתי: "השלום כנראה יסתדר בלעדינו", ועשינו עיקוף דרך גן העיר שפעם היה גן חיות ובכל שבת אפשר היה להיכנס אליו חינם, וזה ממש לא ייאמן כמה חיות הם הצליחו לדחוק לתוך שטח כל כך קטן, פילים ואריות ודובים ונמרים וקופים והיפופוטמים וג'ירפות, אבל מה שהכי חשוב - בוודאי לילד - היה אולם המראות המעוותות, והגלגל הענק הכי קטן בעולם, כנראה, וסיפרתי לאשתי איך פעם, אחרי שפינו את גן החיות, הלכתי שם עם אחותי שהייתה ילדה קטנה ומצאנו שריון של צב ענק בקצה הדרך,
ואחותי שאלה: "מה זה?".
ואמרתי לה, "את זוכרת שראינו בטלוויזיה איך שהעבירו את כל החיות לספארי?".
"כן",
"אז לקחו את כולם בצעדה גדולה מתל אביב עד סוף רמת גן", הסברתי, "והצב - בגלל שהוא הולך כל כך לאט - השתרך מאחור הרבה, הרבה אחרי האחרים, ולא הספיק לזוז משם בזמן שבאו הדחפורים והרסו את גן החיות, וזה מה שנשאר ממנו".
והיא נעצבה מאוד, כמובן, גם כי הייתה קטנה וגם כי לא תיארה לעצמה איזה חוש הומור מעוות אחיה הולך ומפתח, ואחר כך כבר הצטערתי אבל זה היה מאוחר מדי, כי אתה יכול לתקן את העובדות אבל לא את הצער שהן גרמו,
ואמרתי אז לאשתי, שאני מקווה שלמדתי לקח לא להתבדח באכזריות עם קהל תמים כל כך, אבל רבע שעה אחר כך, בשעה שישבנו לשתות קפה ב"תולעת ספרים" שהייתה אז ברחוב בזל, ראיתי אנשים מתכנסים סביב הטלוויזיה בתוך החנות, ואף מלצר לא יצא לשרת את יושבי בית הקפה זה כמה דקות. נכנסתי פנימה, ושם ראיתי מה קרה, בינתיים, בכיכר מלכי ישראל. ויצאתי החוצה כולי פליאה ואמרתי לאשתי: תשמעי, ירו ברבין. כל האנשים בקפה הרימו את עיניהם אלי בבת אחת,
וכמו הייתי כרוז העיר הרשמי, התקבצו כולם סביבי ותבעו לדעת עוד פרטים, ואישה אחת נרגשת במיוחד שאלה אותי שוב ושוב, שוב ושוב: "אבל מי?", "מי ירה בו?", "מי?!", ואלוהים יודע למה, ובניגוד מוחלט למה שעשר דקות קודם לכן נשבעתי לא לעשות יותר לעולם, אמרתי בידענות: "שמעון פרס". לא יודע למה. ככה אמרתי.
ומיד נחרדתי כי כולם נאלמו דום בפחד גדול, באימה של ממש, ומיד אמרתי לא, סתם, אין לי מושג מי, אבל זה היה מאוחר מדי: אימה, כמו צער, היא לא דבר שאפשר למחוק על ידי תיקון המידע. אגב, לשמחתי, התברר לי אחרי שנים, שזה עובד גם הפוך: גם אהבה, מסתבר, אי אפשר למחוק, אף על פי שהאדם שאהבת איננו כבר, או שאינך אוהב אותו יותר, אבל זכר האהבה איננו ניתן למחיקה, וזה מעודד, אם כי בסופו של דבר הכל נעלם, כנראה.
והזיכרונות הכי עמוקים שלך הם מקסימום הלגו שאיתו ילדיך בונים חיים אחרים לגמרי, ואולי, לפעמים, סיבה לאנשים שלא מכירים אותך בכלל לזהות שאתה שייך לקבוצה מסוימת של אנשים, כאלה שמתנהגים ומדברים וחושבים בצורה מסוימת - "תראו את זה! הוא נראה כמו אחד שזוכר את רבין!" - או כמו שאמר לי פעם אלי תורג'מן, שלמד איתי בבית ספר לפני מיליון שנה: אתה, יש לך זיכרונות שלא קרו בכלל.
הוא הגדיר אותי בדיוק מופלא, עוד בגיל 15, במשפט אחד אקראי שנזרק בזמן ויכוח במשחק כדורסל. ותמיד חשבתי, הייתי בטוח ממש, שאלי תורג'מן הוא אולי האדם הכי בוטח, הכי שליו, הכי לא פוליטי, והכי לא מתרגש מכלום שהכרתי אי פעם, והנה השבוע - עכשיו אנחנו מגיעים סוף־סוף לחלק האקטואלי של הסיפור, כי זה עיתון וצריך להיות עם היד על הדופק -
אז השבוע אני עובר ליד האנדרטה בכיכר, ואני רואה אותו שם, ממש למרגלות המדרגות שבהן ירד רבין בפעם האחרונה, והשעה היא אחת עשרה בלילה ואלי תורג'מן עומד שם לבדו, וככל שאני מתקרב אני שם לב שהוא עם דמעות בעיניים, כמעט בוכה, ואני נעמד לידו,
והוא רואה אותי ומוחה דמעה ומחייך, ואני מחייך בחזרה ומהנהן. ואז הוא קולט מה אני חושב, ואומר: "לא לא לא, לא בגלל רבין".
"אז בגלל מה?", אני אומר.
והוא מראה לי חבילת דואר שהוא מחזיק בידו.
"מה זה?".
"אמא שלי", הוא אומר, "אתה יודע שהיא נפטרה".
"כן", אני אומר, "מזמן. חמש, שש שנים".
"שמונה", הוא אומר.
"איך הזמן עובר מהר כשנהנים".
הוא מביט בי. ונד בראשו בחמלה, כאומר: לא התבגרת, אה?
זאת האמת, לצערי. לא התבגרתי.
אני בולע רוק במבוכה, ומצביע על החבילה: "אז מה...?".
ואז הוא מספר לי את הסיפור הבא:
יומיים לפני יום ההולדת הראשון שלו אחרי פטירת אמו, הוא קיבל לפתע חבילה בדואר. כשהלך לקחת אותה, הסתבר שזה ממנה. מתנה ליום הולדתו, ששלחה לו כאשר ידעה כבר שימיה ספורים. מצאה עורך דין, שילמה לו כדי לשלוח את החבילה ביום ההולדת של בנה, לאחר מותה. מתנה ממעבר לקבר.
שזה עוד, יחסית, נורמלי. אבל בשנה הבאה הגיעה עוד מתנה, ביום הולדתו. מעורך דין אחר. ובשנה שאחריה. ומאז, כמו שעון, כל שנה ביום הולדתו, מגיעה מתנה בדואר מאמא שלו, מעבר להררי החושך של העולם הבא.
אין לי מושג כמה מתנות כאלה עוד יש, הוא אמר. כל אחת מגיעה מעורך דין אחר, לפעמים מהארץ ולפעמים מחו"ל, ולך תדע כמה מתנות כאלה היא הכינה מראש. אולי עד שאהיה בן 70 . אולי עוד אחרי שאמות, שנים אחר כך, אמשיך לקבל מתנות יום הולדת מאמא שלי.
לא ידעתי מה לומר. יש סיפורים שלפעמים פשוט מביאים איתם שתיקה, וזהו.
ובסוף, רק כדי לשבור את השתיקה, אמרתי:
"ומה המתנה הפעם?".
"אין לי מושג", אמר. "אני מסתובב עם זה מהבוקר. עוד לא פתחתי".
שנינו עמדנו מביטים בחבילה הסגורה שבידיו.
"אבל אני בן 50 ", הוסיף, "אז בטח זה משהו מיוחד".
"יאללה, תפתח", אמרתי. "ואחרי זה אני מזמין אותך לדרינק".
הוא חייך. ופתח את הקרטון. בפנים הייתה תמונה שלה, ומאחוריה כתוב: "יומולדת 50 שמח, מתוק שלי. אוהבת אותך יותר מכל העולם".
וליד התמונה הייתה מעטפה.
"פעם היא שלחה לי צ'ק", אמר. "40 אלף שקל! אתה מתאר לעצמך?".
"וואו".
"כן", אמר, ופתח את המעטפה. ושם מצא מכתב. שהיה כתוב בו כך:
"בני האהוב,
היום אתה בן 50 , ולכן אנחנו צריכים לדבר על משהו חשוב מאוד. כמו שאתה יודע בוודאי, מאוד חשוב לכל בן 50 לעבור פעם בשנה בדיקה לגילוי סרטן הערמונית, אצל אורולוג מומחה. זו בדיקה קצרה ולא נעימה, כי הם צריכים להכניס לך את האצבע לישבן, אבל כמו שאני מכירה אותך, רק בגלל שזה קצת לא נעים אתה תתחמק מזה. אז המתנה שלי השנה זה תור לאורולוג מספר אחת שאני מכירה כרגע, ונתתי הוראה לעורך הדין שאם הוא לא קיים כבר אז שיקבע לך לאורולוג אחר. ותקפיד כל שנה לעשות את זה! עדיף קצת אי נעימות בטוסיק מסרטן, תאמין לי. יומולדת שמח, אוהבת מאוד, ותשמור על עצמך בריא בשבילך ובשביל כל המשפחה שלך, שעכשיו כבר בטח הילדים גדולים, אבל עדיין צריכים אותך".
וחתמה: "אמא".
למכתבה היה מצורף פתק ובו תור לאורולוג מומחה, בבית הרופאים ברחוב דובנוב בתל אביב, מטר ממגרש הכדורסל של בית ספר דובנוב, שפעם היה בית ספר והיום מסעדה, בדיוק במקום שבו - כאשר היינו בני 15 - אלי תורג'מן חשף את התחת אל מול עיניו הנזעמות של המנהל בנימיני.
הו, האירוניה.
עמדנו שם כך, המומים.
"טוב", הוא אמר, "אני צריך ללכת".
"אני חייב לך דרינק", הזכרתי לו.
"אחרי הבדיקה", הבטיח, "אחרי הבדיקה".