האמת היא שכולם מגזימים. ההשפעה של בנימין נתניהו על מערכת הבחירות באמריקה היא שולית. לא משנה אם ברק אובמה מתעצבן כשנתניהו נפגש עם שלדון אדלסון בניו יורק, או מדבר רפובליקנית שוטפת, או שולח את נציגיו לאותת שעוד מעט יגביר את קצב עבודתו עם החברים על הגבעה - נתניהו לא השפיע ולא מסוגל להשפיע על מערכות הבחירות השונות בארה"ב.

האמת היא שנושא ישראל כמעט ולא קיים על סדר היום. זה לא נאמר כדי להפחית את המתח או לתרץ - זו האמת המרה. ישראל לא מספיק מעניינת, והוויכוח על השאלה מי יותר חבר שלנו נשחק ונלעס. למעשה, זה גם לא כל כך כבוד להיות חבר שלנו. זה נחמד. זה סביר. לא יותר מזה.

השבוע לא היה אפשר לקלף את החיוך מפרצופם של הרפובליקנים, כשהצליחו להלבין את פניו של אובמה עד כדי כך שהוא החל לספק תירוצים על מרוץ שכולו היה כנגד כל הסיכויים. תירוצים לא עובדים בוושינגטון. עכשיו נשאלת השאלה איך זה ישפיע עלינו. טוב, גם כאן חייבים לומר אמת. אין איש שבאמת יודע.

ההחלטות שמקבל אובמה מתקבלות במעגל כה מצומצם, שאין בכלל לאיש מושג או איתות על הכיוון. האיש היחיד כמעט בסביבתו הקרובה של הנשיא שחושב מדי פעם גם על האינטרס הישראלי, הוא טוני בלינקן. על פי דיווח של המגזין "פוריין פוליסי" הציע אובמה לבלינקן להתמנות למס' 2 במשרד החוץ, במקום ביל ברנס, זאת אף על פי שג'ון קרי מעדיף לראות שם את וונדי שרמן, שמנהלת את המו"מ עם איראן. מה זה אומר? יש רק ניחושים, תרחישים וספקולציות.

הנחת העבודה השגורה היא פשוטה: נשיא אמריקאי שנתפס כמו תרנגולת בלול של המפלגה היריבה (כל קשר לעלבונות שהוטחו בנתניהו אינו מקרי), כשהוא חסום בבית הנבחרים ובסנאט, מבין שכל ניסיון להטביע חותם ולהותיר מורשת בענייני פנים ייתקל בתהליך ארוך של ציד, השפלות, מריטת נוצות ובישול איטי בסיר הרפובליקני. מה שיישאר מכל יוזמה כזאת הוא רפש עופות על מצחו של הנשיא. 

הפרצה היחידה בלול היא מדיניות החוץ, שם הנשיא יכול לפעול בלי הגבלות חקיקה מיידיות. שם הנשיא יכול להשאיר מורשת.  עכשיו, בואו נראה מה אובמה כבר רשם לעצמו, מלבד שני ההישגים הבולטים של כהונתו: קודם כל עצם היבחרו. פעמיים.

העובדה שאת ארה"ב מנהל כבר שש שנים פוליטיקאי שחור, אפריקאי-אמריקאי, היא המורשת הכי חזקה של אובמה. השנייה היא מהפכת ביטוח הבריאות, שתישאר לטוב או לרע אחרי כהונתו. הוא גם זכה בפרס נובל לשלום על כלום. 

במחשבה לאחור אפשר, למרות הררי הלעג המוצדקים כלפי הוועדה בשוודיה וההכרזה ההיא באוסלו, לומר בזהירות שאובמה קיבל את פרס נובל כדי לשמר את האנטי-מלחמתיות שלו, ובגדול זה עבד. הוא לא הפציץ בסוריה; הוא נמנע מכל עימות עם איראן ופנה למסלול של מלחמה קרה עם טהרן, והוא הסיג כוחות מערביים מהמזרח התיכון. בעינינו ובעיני הערבים אובמה התקפל וברח, אבל בעיני אירופה הקלאסית זה בדיוק הנתיב לשלום.

עוף החול

אז מה עכשיו? נניח שאובמה יושב ואומר ליועציו הקרובים: "בואו נוביל מהלך חוץ מטלטל. משהו שיהיה פסגת הכהונה שלי. משהו שידברו עליו". מה האפשרויות העומדות בפני הבית הלבן, מלבד לחבוט בנתניהו? זה אומנם מהנה, אבל בהחלט לא תוכנית עבודה.

הנתיב שבו כבר נמצאת ארה"ב הוא האיראני. העיניים צריכות להיות נשואות למסקט, בירת עומאן, שם מתכנסת הפסגה המשולשת של קרי, מוחמד זריף וקתרין אשטון. אמריקה רוצה עסקה. אובמה רוצה פתרון. מזה בדיוק מוטרד נתניהו. ממש מוטרד. נניח שאובמה רוצה דיל בכל מחיר, שהוא מוכן להשאיר את איראן כמדינת סף גרעינית, משום שהוא מאמין שהתהליכים הפנימיים שם יניאו אותה מלפתח את נתיב הגרעין ויחזקו את המתונים; מה היה ההיגיון של בכירים אנונימיים לומר שנתניהו הוא פחדן עלוב, והוא חושש מתקיפת איראן? זו ממש תקלה במשא ומתן.

כדי לחלץ פשרה מחמנאי, הייתה ארה"ב צריכה לשדר שבירושלים יש מי שעוד חושב לפעול והעסקה הזאת תמנע זאת. לחץ כדי לחלץ פשרה, ולא פשרנות שמולידה הקשחה. הפסגה בעומאן היא אופציה לפריצת דרך. אם אובמה מביא עסקה סבירה בעיניים אמריקאיות, כלומר דחיית הפרויקט, הבנות להקפאה, הסרת סנקציות הדרגתיות, קואליציה נגד דאע"ש ואפילו ביקור היסטורי בטהרן - הוא ייזכר כמי שאחרי שלושה עשורים וחצי יצר גשר למוקד הקיצוניות במזרח התיכון. אם זה לא יתפוצץ לו ולנו בפנים בשנים הקרובות, זה מספיק מורשת עבור הליברלים.

אם אחרי מהלך כזה לא יעלה גל מרירות שיטען שהנשיא רכרוכי, פחדן ומוכר את העולם לאייתוללות במחיר של נזיד דיפלומטי, אובמה יוכל לנצל את העסקה לעניינים אחרים: התקרבות לסין, דרום אמריקה ואפילו קובה. ממש מהטמה אובמה.

אבל עכשיו, בלי קשר ישיר לנתניהו, יחכו לאובמה הקונגרס והסנאט הרפובליקני. כל ניסיון של הממשל להסיר סנקציות ולתת הנחות לאיראנים ייתקל בחזית קשוחה, ואם הם יצטרכו דרבון, נתניהו ישמח לסייע מאחורי הקלעים, ואולי גם לפניהם.

ומה איתנו, הוא לא ייכנס בנו בכל הכוח? שואלים אנליסטים בחרדה מהולה בציפייה. התשובה היא שזו אפשרות, אבל לא ברור מה סיכוייה. אם ננתח בהיגיון את המצב, אפשר לומר כך: גם אם אובמה מתחרפן ומחליט שעכשיו באמת נמאס לו, ויכפה על ישראל נסיגה מהשטחים בכוח הזרוע, כולל מניעת סיוע ומערכה בינלאומית, זה לא מעשי. וגם אם במסגרת הספקולציות יבוצע המהלך, הוא לא יוביל לשלום.

המצב בין פת"ח לחמאס והתחושה הפלסטינית המחפשת נקם בעוולות ישראל, לא תייצר הישג נדרש של פתרון. אז אם לגזור לאחור, אובמה לא צפוי להסתער על הסכסוך, אבל הוא יכול לנסות לעצב אותו. הוא יכול לגבש ולפרסם את "תוכנית אובמה לשלום ישראלי-פלסטיני", ולקרוא לנתניהו ולאבו מאזן לקחת את זה, או לדחות וללכת לעימות. הוא יכול להסיר את ההגנה האוטומטית על ישראל באו"ם, הוא יכול למנוע סיוע בהקשר להתנחלויות.  השאלה היא אם הוא חושב שיש כאן הישג ממשי. לא בטוח.

מרק העוף המזרח תיכוני

אחרי שיחה מעניינת של תא הכתבים המדיניים עם ג'יבריל רג'וב לפני שבוע, עולה שהפלסטינים מעודדים מהעימות עם נתניהו. הם מצפים לתוכנית אמריקאית כפויה, ללחץ ולהחלטות באו"ם. זו משאלת לב שסיכוייה להתממש פוחתים נוכח מעשי הטרור בירושלים, והתמיכה העקיפה של אבו מאזן ובכירי הפת"ח במחבלים.

בפת"ח מחכים לצעד נואש של אובמה המובס, ומצד שני רג'וב סיפר שקרי לא דיבר עם אבו מאזן בכלל. לדברי רג'וב, כשכולם דיברו על מתווה קרי, ונתניהו אפילו הסכים לו בהסתייגויות, לא הוצגה בפני אבו מאזן הנוסחה ולא מסמך אחר. המסקנה היא שאובמה, כפוליטיקאי קר רוח ואנליטי, לא יתאבד על משימה שהוא יודע שהסיכויים שלו להצליח בה קטנים. הוא יפעל ככל שיוכל ואולי אפילו יעקוץ, אבל לא בטוח שיש לו האנרגיה והגיבוי ללכת על מהלך כולל, כמו שעשה ביל קלינטון.

חבל שאין אצלנו מישהו שיכול לגייס את הרצון של הממשל, את המצב המיוחד במזרח התיכון ואת התמיכה הרפובליקנית בנתניהו, למהלך נקודתי, מעשי ומדויק. למשל: עזה תחילה. מהלך שמטרתו שיפור חיי התושבים בעזה, עם נכונות להכיר בה כישות מדינית על ידי ישראל, בתנאי שתשמש פיילוט למדינה הפלסטינית שבדרך. לזה דרושים חזון ויכולת תמרון פוליטי, שלא בטוח שיש לנתניהו, וקשר טוב ואמונה בישראל, שבוודאות אין לאובמה. בינתיים במרק העוף המזרח תיכוני המים כבר מבעבעים ורותחים. 

הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2