כביש 60 המחבר בין באר שבע לירושלים, אתמול, 8:00 בבוקר. הכביש שוקק חיים. כלי רכב של יהודים וערבים באלפיהם מתחילים את היום. משאיות עם תוצרת לחנויות, אוטובוסים מסיעים תלמידים, אנשים בדרכם לעבודה. ברדיו מדברים על האינתיפאדה. אני נוסעת שם ובכל זאת מרגישה בטוחה. כמעט בכל צומת ניצבים ג'יפ צבאי או ניידת משטרה.

הנוכחות הביטחונית בכביש הוגברה כדי למנוע מהקיצוניים בקרב הפלסטינים להבעיר את השטח, מתוך הבנה שרוב התושבים מעדיפים לחיות את חייהם בליהפרעה, בלי אלימות ובשכנות טובה.

ברדיו עברו לנושאים קלילים כמו רשת המרכולים החדשה שצפויה להיפתח. אני מדברת עם הטרמפיסט שאיתי על מחירי המזון הגבוהים בארץ. ואז אנחנו שומעים רעש. יידו אבנים על הרכב שלפנינו. הבחור שאיתי אומר לי לעצור בצד מיד ולהתקשר למוקד הביטחון. הוא יורד וניגש לרכב השני. אני מתכופפת ומתקשרת. אני מבחינה בזורקי האבנים על קו הרכס שלידי. אולי הם נושאים נשק. אני מתכופפת יותר. אחרי שתי דקות ארוכותהבחור חוזר לרכב. הכל בסדר. אין נפגעים. חזל"ש.

אנחנו ממשיכים בנסיעה. האווירה במכונית קצת מתוחה. לא עוברות שתי דקות ואנחנו פוגשים ברכב עומד בשולי הנתיב הנגדי. במקום אישה צעירה. החלון האחורי שלה מנופץ לרסיסים. אנחנו עוצרים שוב. אני מדברת איתה, רוצה לתת לה יד, אבל היד שלה מאוגרפת והיא לא מצליחה לפתוח אותה. הגוף שלה מאובן.אני רוצה שהיא תקום מהכיסא, אבל היא לא מצליחה לזוז. אני מסתכלת לה בעיניים ושואלת אותה לשמה. המבט שלה גם הוא קפוא, מזוגג. היא לא איתי. לראשונה אני מבינה את משמעות הביטוי "נפגעת חרדה".

כוחות ביטחון מתאספים סביבנו. אני מסתכלת על האבן הקטנה שנחתה במושב האחורי וניפצה את החלון לרסיסים, מדמיינת מה היה קורה לו ישב שם תינוק. האבן הזו יכולה להרוג. לבחורה היה מזל שזריקת האבנים הייתה במעגל תנועה, כשהיא נסעה יחסית לאט. במהירות גבוהה האבן הייתה יכולה לגרום גם לתאונת דרכים קשה. אנחנו מחכים לאמבולנס ושומעים שבמרחק חמישה ק"מ צפונה, בכפר אחר, היו עוד יידוי אבנים. לא מדובר פה בהתארגנויות ספונטניות. זהו מהלך מתוזמן ומתוכנן.

השוטרים שלידי מספרים שראו את משליכי האבנים. ניסו להרחיק אותם לפני שהספיקו לפגוע ברכב. אבל אלה לא מפחדים. לא מהצבא ולא מהמשטרה. ובאמת אין להם מה לפחד. הכוחות לא מנסים למנוע את התכנסותם אלא מבקשים להדוף אותם מהכביש במינימום חיכוכים. מדיניות ספוג. זה לא עובד. בנס זה נגמר אתמול בנפגעת חרדה ולא בפגיעה בנפש.

תורת הלחימה צריכה להשתנות. להעביר את החרדה צד. שהאלימים יפחדו. לא נשים בדרך לעבודה.

צילומים: שרה ב"ק