ליקוי מאורות: התגלגלותה של פרשת "התרעת השב"כ"

1. מבוא לתקשורת

ר', ראש מרחב דרום של השב"כ (מקביל לאלוף פיקוד הדרום בצה"ל), "כוכב" המשדר "עובדה" מיום שני האחרון, דווקא כן התנצל. בניגוד לארגון בו הוא משרת, שהתפתל שלושה ימים בטרם פרסם "הבהרה" קלושה, ר' פגש את האלוף סמי תורג'מן, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "צוק איתן", וביקש סליחה.

"תאמין לי", אמר ר' לתורג'מן, "היא (אילנה דיין) ראיינה אותי שש שעות, חמש וחצי שעות מתוכן שיבחתי את צה"ל והיללתי את שיתוף הפעולה בינינו. אבל כל זה לא שודר". ר' היה ראש מרחב דרום מצטיין. מהטובים והראויים שיש בשב"כ. הוא לא רצה להתראיין. הוא נדחף לשם, על ידי גורמים מעליו, או מתחתיו, או גם וגם. מישהו בשב"כ רצה לקושש קצת כבוד. מישהו בשב"כ רצה לקבל קרדיט. מישהו בשב"כ רצה לכסת"ח את עצמו מבעוד מועד.

מי הוא המישהו הזה? על פי הערכתי, מדובר בראש השב"כ. יורם כהן יצא חבול מ"צוק איתן". מחדל המנהרות, שנחשף כאן לראשונה. המחסור במודיעין איכותי מהרצועה, כולל מיקום בכירי חמאס. היחסים המתוחים, שנחשפו אף הם כאן בזמן אמיתי, עם ראש אמ"ן אביב כוכבי ועם שר הביטחון יעלון. הביצועים הלא מלהיבים בכל הקשור להפעלת מודיעין אנושי (יומינט) בתוך עזה. הירידה הכללית בביצועי שב"כ. יורם כהן לא רצה שזה יהיה הנרטיב שישאיר אחריו. למה לא ללכת לטלוויזיה ולהתרברב קצת?

אני לא חושב שהייתה כוונה ללכת כל כך רחוק. אני לא מאמין שהם הלכו במודע להגיד שנתנו התרעה למלחמה בינואר. אני מאמין שזה התחלק להם. אחר כך, באיחור קל, החברים בשב"כ הבינו שהם ארגנו לעצמם פיגוע אסטרטגי בסלון. חבל שלא הייתה להם התרעה. את הפיגוע הזה אפשר היה למנוע, היה מי שניסה למנוע, אבל בשב"כ היה ליקוי מאורות.

לצערו של ר', דיין לא שידרה מה שהוא רצה שתשדר, אלא את מה שהיא רצתה לשדר. זו המציאות בתקשורת. הוא בעל הבית של מרחב דרום של שב"כ, כמעט כל יכול בשטח. היא בעלת הבית של "עובדה". היא קובעת. בצדק. חמש וחצי השעות שדיבר בשבחו של צה"ל, נשארו כמעט כולן על רצפת חדר העריכה. המשפטים הבודדים שאמר על אותה "התרעה למלחמה", שודרו. חבל שר' מהשב"כ לא התייעץ קודם עם ר' מצה"ל, סרן ר', על הרפתקאותיו ב"עובדה".

וכך, שברי ידיעות שהתחילו לטפטף בינואר, הבשילו רק באפריל והביאו בסופו של דבר להתרעה מפני "פיגוע מנהרות" בקיץ (זה הסיפור האמיתי), הפכו ב"עובדה" לעובדה אחרת לגמרי, ל"התרעה על מלחמה בינואר", שהובאה על ידי השב"כ אבל נפלה על אוזניים ערלות של דרג מדיני אדיש, צה"ל לא מעוניין ואמ"ן לא בעניין, אף אחד לא עשה שום דבר כדי להתכונן למלחמה הממשמשת ובאה, עד שהיא פרצה ועשרות חיילים נהרגו. בצה"ל צפו בתוכנית והתפוצצו.

2. מחזה הבלהות

"התרעה למלחמה" הוא מונח צה"לי מיתולוגי, יש לו משמעות היסטורית, הוא מייצר מציאות. כשארגון כמו שב"כ מנפק "התרעה למלחמה" זו רעידת אדמה. חייב להיות דיון קבינט דחוף, חייבים להינקט אמצעים, המערכת כולה קמה ומתרוממת על רגליה האחוריות, נדרכת ופותחת בפעולות נמרצות לקידום הרעה. זו דרמה.

במציאות, לא הייתה כל דרמה כזו. מדובר בכמה שברי ומקטעי דברים, שלא נלקחו ברצינות על ידי איש, כולל לא בשב"כ עצמו (על כמה מהידיעות יש חותמת של שב"כ שמציינת שמדובר בידיעה עם אמינות נמוכה), לא הבשילו להתרעה אמיתית ולא הגיעו לשולחנו של אף אחד.

 כל קציני צה"ל גדלים, מתחנכים, לומדים ומשננים את אותה טראומה היסטורית כבדה על "התרעה למלחמה" שלא הייתה ב-1973. העניין הזה חקוק בגנטיקה שלהם. זו הצלקת הגדולה, שלא תימחה לעולם. את הצלקת הזו שרטה "עובדה" ביום שני האחרון, כשניסתה לשחזר את מחדל יום כיפור ההוא, ולהפוך אותו למחדל ההתרעה הנוכחי. הצלקת נשרטה והפצע נפתח. מתוכו, פרץ גיהינום של ממש.

דיין לקחה קטעי דברים של ר', חיברה אותם לקטעי דברים נוספים מפיה של שירן, דסקאית בשב"כ שרואיינה אף היא, חיברה לכל זה קריינות דרמטית של עצמה ובנתה את הכותרת הגדולה, הרעילה, הנפיצה, שפוצצה את הטחול של דובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז, שרפה את הפיוז של ראש אמ"ן לשעבר כוכבי, השתוללה במסדרונות הקריה כשהיא מותירה אחריה שובל של הרס, והצליחה להוציא משלוותו אפילו את האיש השלו מכל אדם, הרמטכ"ל בני גנץ, שממתין בכיליון עיניים לסוף הקדנציה ומקווה לחזור הביתה כמה שיותר מהר, ובשלום.

וכך מצאו את עצמם הג'נטלמנים בצמרת צה"ל מלוהקים למחזה בלהות דמיוני. גנץ גילה שהפך לדדו. ראש אמ"ן (במבצע) אלוף אביב כוכבי הבין שהוא אלי זעירא המודרני. תורג'מן, הלוחם הקשוח והצנוע של פיקוד דרום, היה לתואם גורודיש. "השב"כ הצליח לייצר את הבן דוד של מחדל יום כיפור, רק כדי לטפוח לעצמו על השכם ולייצר לעצמו תמונת ניצחון דמיונית. הם המציאו סיפור של 'היידי בת ההרים', שלא היה ולא נברא, ורצו לספר לחבר'ה". דברי קצין בכיר בצה"ל.

בין הימים שני לחמישי השבוע אפשר היה למצוא בקריה לא מעט קצינים בכירים שנשבעו שכף רגלם לא תדרוך יותר במתקני השב"כ בתל אביב. "איך אפשר לשבת באותו חדר עם האנשים האלה", שאלו בצה"ל, "שהתירו את דמנו, שהפכו אותנו למחדלטורים. איך נוכל להביט בעיניים של משפחות שכולות? ובשביל מה לעשות את כל זה? כדי לקבל קרדיט בטלוויזיה? כדי לצבור נקודות? שב"כ הוא ארגון ביון חשאי. יחסי ציבור לא אמורים להיות אינטרס שלו".

3. הלילה של אלמוז

עד יום חמישי שעבר (6 בנובמבר) בחצות וחצי, צה"ל לא אמור היה לשגר מרואיין ל"עובדה". דובר צה"ל אלמוז עשה קילומטרז' בין כל הלשכות הרלוונטיות, בניסיון להתריע. לשכת ראש השב"כ, שר הביטחון, ראש הממשלה. אלמוז זיהה את הפיגוע המתקרב, אבל הוא היה היחיד. "מתרגש עלינו אירוע מכוער מאוד", אמר אלמוז לראשי הלשכות השונות, "עוד אפשר למנוע אותו. אם זה היה נכון, אז מילא. הלכו לתקשורת, זה המצב. אבל מדובר באגדה. אפשר לעשות לשב"כ את אותם יחסי ציבור גם בלי שתי המילים הנפיצות האלה". אלמוז התכוון למילים "ינואר", ו"מלחמה".

"תרימו משקפת", אמר, "תסתכלו 8 ימים קדימה, לשידור הצפוי. עוד אפשר לעצור את זה. לא מדובר כאן במשחקי אגו. זה הכבוד של מדינת ישראל. זה החוזה שלנו עם הורי החיילים, עם החברה הישראלית. זה עניין קדוש".

דבריו של אלמוז נופלים על אוזניים ערלות. בשב"כ נשבעו שלא אמרו מילה רעה על צה"ל. הכל בסדר. הם עוד לא הבינו את מלכודת הפתאים אליה נפלו. אצל שר הביטחון דווקא הבינו, אבל לא לגמרי התרגשו. בוגי חושב על האירוע הזה בערך מה שגנץ חושב עליו. "זו הטעיה", אמרו אחר כך אנשי יעלון, "לא הייתה שום התרעה בינואר". ראש הממשלה עצמו פגש את דיין שבועיים לפני השידור. אחר כך השתכנעו דובריו שהשולחן נוקה. "הורדנו אותה מהסיפור", סיפרו. אולי הם הורידו, אבל היא לא ירדה.

ביום חמישי האחרון, אחרי חצות, בסיומה של פגישה בין דיין לכוכבי, הבינו בצה"ל את גודל הברוך. השאלות שדיין שאלה הבהירו שיש לה ביד חומר לפיו הייתה התרעה למלחמה בינואר והם, קציני צה"ל, צפצפו עליה.

ברבע לאחת בלילה קיבלה דיין טלפון ובו אישור השתתפותו של אלמוז בתוכנית. עד אז, הוא לא רצה. מאותו רגע הוא הבין שאין לו ברירה. התוכנית הייתה כבר ערוכה וסגורה, אבל דיין פתחה אותה מחדש לכבודו. בצדק. אלמוז גילם את המתאגרף השני בקרב האגרוף הטלוויזיוני הזה. הוא חש שזו חובתו.

אלמוז לא ישן כל אותו הלילה. הוא התיישב על החומר ועבר על כולו, עד 3 וחצי לפנות בוקר. יכול להיות שהוא שכח משהו, ובאמת הייתה התרעה. הוא עבר על כל דוח מודיעין, כל פתק, כל נייר, כל מסמך. אחר כך על פרוטוקולים של פגישות. אחר כך הוא חשב שאולי מישהו בצה"ל העליב מישהו בשב"כ, ובסך הכל מדובר בנקמה. אז הוא עבר על הפרוטוקולים של כל הפגישות הרלוונטיות בין אנשי צה"ל לשב"כ, ולא מצא כלום. כשגמר, והשמש החלה לעלות במזרח, הוא הבין שהוא צודק. שתופרים כאן תיק.

מי שמכיר את אלמוז, פלאח צנוע וישר מהמושבה מגדל, וצפה בו בראיון עם דיין, הבין את גודל הסערה הפנימית שמתחוללת בתוכו. אלמוז הוא איש ערכי. העובדה שהמשדר הטלוויזיוני יצר מצג שווא לפיו הצבא התעלם מהתרעה מפורשת למלחמה שהועברה על ידי השב"כ, העבירה אותו על דעתו. בצדק. הוא החליט שהוא לא ייתן לדבר הזה לעבור ככה סתם. הוא יילחם. והוא נלחם.

4. רפלקס מותנה

ביום חמישי בבוקר פרסם השב"כ הבהרה קלושה, במאמץ לסיים את הסיפור. כל הסימנים מעידים שהסיפור אכן יסתיים. הרפש הוטל, הבוץ התפזר על כולם, שב"כ יוצא חבול ומרוט מהעניין הזה. בעשור האחרון פתח ארגון הביון החשאי את שורותיו לתקשורת.

אבי דיכטר הקים מחלקת דוברות, שב"כ החל לתדרך ולפתוח, בהתחלה חריצים צרים ואחר כך דלתות לאמצעי התקשורת. מחלקת הדוברות של שב"כ נחשבת למעולה בתחומה. אמינה, מהירה, מדויקת, עניינית. במהלך השנים נבנתה מערכת של יחסי אמון בין התקשורת לבין דוברות שב"כ.

נדמה לי שהשבוע הוטלה מערכת היחסים הזו כמה שנים אחורנית. מבחינת תדמית שב"כ, היה כאן פיגוע. אבל יש כאן גם הזדמנות. מעבר למריבה הספציפית על ההתרעה שהייתה או לא הייתה בינואר, הגיע הזמן שמישהו יטלטל את שב"כ טלטלה הגונה. מדובר בארגון מעולה שמקדש מצוינות וישראלים רבים חבים לו את חייו. אין מדינה שלא תתברך בשירות ביטחון כללי ברמה הזו. אנשיו עובדים בפרך, בתנאים לא תנאים, במלחמה על החיים שלנו, מלחמה בה הם בדרך כלל מנצחים. אבל, וכאן מגיע אבל גדול, יש גם ליקויים.

סיסמתו של השב"כ היא "מגן ולא ייראה". בצה"ל מכנים אותו כבר שנים ארוכות "מגן ולא יראה". יראה, מלשון להראות. שב"כ נהנה מגישה חופשית לכל המודיעין שאוספות המערכות העוצמתיות של צה"ל ואמ"ן. את המודיעין שהוא אוסף, שומר שב"כ לעצמו. כולם תלויים ברצונו הטוב. זה כבר הפך לבדיחה שגורה: כשנכנס איש שב"כ לדיון רב-זרועי, החברים מתלוצצים שהנה מגיע נציג הארגון שמגן, ולא מראה.

במקביל, מתפתחת בשב"כ בעידן האחרון תרבות של כיסתוח מהיר מדי. אין קצין בכיר בצה"ל שלא מכיר את הרוטינה הזו: אחרי כל פיגוע, במהירות הבזק, מתעדכנת התקשורת ש"הייתה התרעה של השב"כ". לפעמים באמת הייתה, לפעמים לא לגמרי, לפעמים ההתרעה הייתה מדויקת, לפעמים מעורפלת, אבל מי סופר. העיקר שהייתה.

דוגמה בולטת היא בחטיפת גלעד שליט ב-2006. גם אז, במהירות, התברר שהייתה "התרעה ממוקדת" של שב"כ. מפקד אוגדת עזה בה שירת שליט היה אותו אביב כוכבי. אחר כך התפתח ויכוח ארוך על איכותה של אותה התרעה. האם באמת הייתה ממוקדת, או שנועדה, בעצם, להוות סוג של שכפ"ץ עתידי.

ב"עובדה", אומרים גורמים בצה"ל, "שב"כ הפגין התנהגות לא אתית, לא קולגיאלית. זה מאפיין אותו תקופה ארוכה. מרוב שהם התרגלו לשקר לערבים, יכול להיות שהם מנסים להתחיל לשקר גם ליהודים". מדובר בדברים חמורים, אבל ראויים לבדיקה. "צריך לוודא שלא מתבשל לנו עכשיו קו 300 הבא", אומר קצין בכיר אחר בצה"ל, "זה מתחיל בשקרים לבנים, תמימים, זה יכול להיגמר גרוע יותר".

בניגוד לצה"ל, לשב"כ אין אחריות כוללת. שב"כ עובד על נישה צרה מאוד: סיכול טרור. צה"ל אחראי על הכל. ממלחמה, דרך שליטה באוכלוסיה, שמירה על גובה להבות, הענקת כלים לדרג המדיני וכו'. זו אחת הסיבות ששב"כ תמיד מקשיח עמדות, יחסית לצבא. כשצה"ל ממליץ על הסרת סגר, שב"כ ממליץ על הטלת סגר. כשצה"ל ממליץ לאשר כניסת פועלים פלסטינים, שב"כ ממליץ הפוך. כשצה"ל ממליץ לפתוח את הר הבית, שב"כ יעדיף לסגור.

הנה סיפור מיתולוגי, שהיה באמת. מתישהו בעשור הקודם. ישב מפקד בכיר בצה"ל, ביהודה ושומרון, וניהל דיון באשר למדיניות סגר, כניסת פועלים וכו'. המפקד רצה לעשות ניסוי: "אני ממליץ לאשר כניסת פועלים פלסטינים לישראל רק מעל גיל 70 ורק בליווי הורים", אמר. נציג השב"כ שישב בחדר דפק על השולחן ואמר "שב"כ מתנגד". רפלקס מותנה.

5. מה כן היה

יש כאן הרבה ביקורת על שב"כ, אבל חייבים לחזור, לסיום, לפרופורציות. כאמור, אין לנו שב"כ טוב מהשב"כ הזה, ונדמה לי שלאף אחד אין שב"כ טוב יותר. חלק גדול מאיתנו חב את חייו לארגון הזה. הלוואי שהמדינה כולה הייתה מתנהלת בסטנדרטים האלה.

ר' המדובר, זה שפטפט ב"עובדה", הוא אחד מראשי המרחבים הראויים שהיו בשב"כ. הוא גם בעל לב רחב. פעם, נהרג חייל צה"ל בפעילות משותפת עם שב"כ. ר' נסע למשפחתו של החייל בצפון הארץ, ביקש לשבת עם ההורים בשש עיניים, וסיפר להם על הנסיבות, על החשיבות של הפעילות בה נפל בנם, על מספר האנשים שניצלו בזכותה. הוא התעקש לעשות את זה, ביוזמתו. רוב רובם של אנשי השב"כ הם בצלמו ובדמותו.

ולסיום, ראוי שנחזור על עיקרי הפרטים פעם נוספת: לא הייתה בינואר התרעה של השב"כ למלחמה בקיץ. היו כמה ידיעות מקוטעות, שסומנו כלא חשובות. יכול להיות שבדיעבד שב"כ הבין שהייתה לו ידיעת זהב ביד, אבל הוא לא עשה איתה שום דבר. את זה כדאי לבדוק, בתוך השב"כ.

מה כן היה? היה "מחדל מנהרות" מהדהד של מערכת הביטחון כולה, הערכת הכוונות של תנועת חמאס בכל הקשור ל"צוק איתן" הייתה לוקה בחסר, היו פערי מודיעין בכל הקשור למיקום ראשי חמאס בעזה, והיו הישגי מודיעין בכל הקשור למידע על המנהרות וללחימה עצמה. היה גם דרג מדיני מהוסס, מפוחד, שכמעט פספס את ההזדמנות להסיר את איום המנהרות והתעלם ממה שידע עליהן.

6. תיק ברק

נעבור, ברשותכם, לאהוד ברק. יהודה וינשטיין הורה למשטרה לפתוח ב"בדיקה" בעניין הדברים שאמר אהוד אולמרט לשולה זקן, על השוחד שגרף ברק, לכאורה, מעסקאות ביטחוניות. במקביל, תיפתח כנראה, סוף סוף, חקירה נגד "מקורבי ברק", על החומרים הסודיים ביותר שהגיעו למשרד הפרסום "מקאן אריקסון" (יכול להיות שזה ירגיע סוף סוף את הלהג המפוטפט של אילן שילוח, מחברי כנופיית ברק?).

אני מציע לא לתלות תקוות מוגזמות בבדיקה הזו. אם הייתי צריך להמר בשלב הזה, הייתי עדיין מהמר שברק יחמוק שוב, ללא כל פגע. חמקן, כבר אמרנו. חוץ מזה, אחרי שבדקתי את סגירת תיק "ביביטורס" על ידי היועץ המשפטי, ואחרי שהבנתי שהמשטרה לא חקרה באמת את התיק הזה, אלא באה אליו במטרה לסגור אותו, ואחרי שהבנתי מה שאל תת ניצב אפרים ברכה את אחת מעדות המפתח בחקירה הזו, ובעיקר מה לא שאל אותה, אני מתקשה לתת אמון במשטרה המסמורטטת שלנו.

אבל את חובתי העיתונאית אני חייב למלא. אז הנה צרור עצות לחוקרים העתידיים של ברק.
נתחיל בכללי: כשתזמנו את אולמרט, אני בספק אם תקבלו משהו ממשי על הצוללת השישית. אולמרט שמע ממאיר דגן, ששמע ממישהו, ששמע ממישהו. אגב, גם מדגן לא ייצא לכם הרבה. הנה תקציר עלילותיה של הצוללת: לצה"ל הייתה באותן שנים תוכנית רב שנתית מסודרת. ברק, כשר ביטחון, היה שותף להכנתה. לא דובר בה על צוללת.

תוכנית רב שנתית חייבת לקחת בחשבון צוללת. מדובר בנכס ששווה מיליארדים. הוא אבן יסוד של התוכנית. אבל לא הייתה צוללת. היו הצוללות הרביעית והחמישית. שישית לא הייתה, כי צה"ל לא חשב שצריך. לא הרמטכ"ל אשכנזי, לא מפקד חיל הים צ'ייני. שניהם שלחו מכתבים לקבינט והצהירו שאין להם עניין בצוללת, שצריך להוציא את הכסף הזה לנושאים חשובים יותר. 

ובכל זאת, פתאום, משום מקום, מגיע ברק עם בולמוס אדיר לקנות עוד צוללת. הרמטכ"ל אומר לשר הביטחון שאין צורך, אבל השר מתעקש. בפגישת עבודה בין השניים, עדכן אשכנזי את ברק: דיברנו על זה, דנו על זה, אין צורך. ברק המשיך להתעקש. נקבע שיהיה דיון מחודש, אצל שר הביטחון, עם כולם. לפני הדיון הזה, ערך הרמטכ"ל, כמתבקש, דיון הכנה אצלו. גם הפעם, המסקנה הייתה חד משמעית: אין צורך.

מהדיון הכנה הלכו לדיון אצל השר. בבוקר הדיון אצל השר, התפרסמה בכלי תקשורת אירופי ידיעה ש"שר הביטחון הישראלי החליט לרכוש עוד צוללת בגרמניה". אשכנזי ישב בדיון בו אמורים היו להחליט על הצוללת, ופתאום הוכנס לו פתק ובו עדכון: כבר יש החלטה. 

התקשורת האירופית מדווחת. אשכנזי אמר לברק, "בשביל מה אנחנו דנים אם כבר החלטת", ברק הנבוך פיזר את הדיון. ההחלטה התקבלה בלעדיו, מראש. האם היה אינטרס למישהו לפרסם באירופה שמי שהחליט על הצוללת השישית הוא שר הביטחון ברק?

אחר כך אישר הקבינט את החלטת שר הביטחון. אני מציע שתעיינו בפרוטוקול של הדיון בקבינט. קצר מאוד. רדוד מאוד. כלום לא היה שם. ברק רצה צוללת, קיבל צוללת. למרות שהקבינט שמע את הרמטכ"ל ואת מפקד חיל הים, שחשבו אחרת.

רבותי החוקרים, רק נס יעזור לכם למצוא ראיות נגד ברק בפרשות הגדולות האלה. הוא לא מתנדב להותיר ראיות מאחוריו. למה שלא תבקשו מברק "הרמת מסך" על כל נכסיו? שיתן הצהרת הון מלאה ויסביר מאיפה עשרות המיליונים? ככה חוקרים במס ההכנסה. נדמה לי שהציבור זכאי להסברים על ההון האדיר שעשה ברק בשנים ספורות, בעיקר לאור הרינונים.

אני מציע שתפגשו את כל מקורביו וראשי הלשכה של ברק בעבר. יכול להיות שמישהו מהם יסכים לדבר, תמורת חסינות. כדאי לבדוק אם אחד מהם (מהרל"שים) סיפר פעם שברק אמר לאיש עסקים הקרוב אליו מאוד שזה הזמן לרכוש חברה העוסקת בטכנולוגיית מזל"טים, כי ישראל מתכוונת להשקיע מיליארדים ב"פרויקט המרכזי", שהוא פרויקט המל"טים הישראלי המפואר. רכישה כזו, מבעוד מועד, שווה מאות מיליונים. 

שיספרו קצת על המפגשים עם מפעלי נשק אמריקאים. האם נכחו במפגשים כאלה מקורבים של ברק? בספרי "חמקן", מסופר על פגישה כזו אליה השתרבב עו"ד דורון כהן, מקורב המקורבים של ברק. מנכ"ל משרד הביטחון פנחס בוכריס השליך אותו ממנה. אגב, כדאי שתדברו עם בוכריס. הוא איש ישר. עד היום שתק. אולי הגיע הזמן שידבר?

יש מקום גם לבדוק מדוע סגר עו"ד דורון כהן את המשרד הפרטי שלו כשברק חזר למשרד הביטחון, והצטרף למשרד גדול שעוסק בעסקאות נשק. יש מקום לבדוק את נסיעתו הפרטית של ברק, כשהיה שר ביטחון, לקזחסטן ואוזבקיסטן. האם התלוו אליו אנשי עסקים? האם עו"ד כהן היה שם? על מה דיברו?

האם יש קשר בין הנסיעה ההיא (בתפקיד) לעסקאות הנוכחיות שברק עושה במדינות ה"סטניות"? האם יש קשר לראיון התמוה שהעניק לאחרונה ברק, מקזחסטן, לרשת טלוויזיה אמריקאית, בה מתח ביקורת חריפה על הממשל האמריקאי ותמך בפוטין (במחלוקת על צינור הגז באוקראינה)?

בקיצור, יש לכם הרבה מאוד עבודה. הטיפים הקטנים האלה אינם אפילו קצה קרחון. אני מציע לכם להזמין את בועז הרפז. אולי זה הזמן לסגור איתו הסכם עד מדינה. בזמנו, הוא דיווח לאנשים של אשכנזי, שברק יוצא בבהילות לארה"ב כי יש "איזה הסתבכות עם מפעל שפופרות". כזכור, ברק היה אז שר ביטחון. לאחרונה התפרסם שיש לו מניות במפעל שפופרות אמריקאי. וכן הלאה, כטוב לבכם בדמיון.

לאיפה שלא תגיעו, חוקרי המשטרה, תגלו שהיו שם קודם, וניקו הכל. השאלה היא, אם יש לכם מוטיבציה לעשות משהו, או שאתם באים במצב הרוח ההוא, שמנשב מ"רוח המפקד".
אני מציע שתבדקו טוב את נסיבות השמדת הקלטות מלשכת ברק. לא נעים שמיכה פרידמן, בסך הכל עיתונאי, יקדים אתכם. שתעמדו על הקשר בין שלומי מעיין לברק ויוני קורן.

שתנסו לברר מי באמת כתב את "מסמך הרפז". שתעלו על שיטת העבודה של ברק, שתמיד יקים "ועדת בדיקה", ואחר כך ימנה את זה שעמד בראשה לתפקיד בכיר, ובלבד שתספק את הסחורה שהוא צריך. אני מציע שתבדקו האם שלומי מעיין ידע על הקלטות שאותרו עכשיו במשרד הביטחון, ולא דיווח. אני מציע שתחזרו לפרשת החברות של ברק, שהועברו לכאורה לבנותיו (אבל הכסף המשיך לזרום לברק גם אחרי שנכנס למשרד הביטחון).

אני מציע שתחזרו לפרשת "אורסקום". ל"טאורוס". שתנסו לבדוק אם יש לברק אנשי כספים בניו יורק, שיודעים הכל. תשאלו את אולמרט על זה. הוא יודע. תנסו, אם אתם יכולים, לבדוק מדוע המשטרה לא חקרה שום אלמנט שקשור לברק מפרשת הרפז. תקראו את הספר שלי. יש שם 20 חקירות פוטנציאליות נגד ברק, ועוד לא דיברנו על הכמות המסחרית של שקרים שהוא פיזר לכל עבר. חלק מהשקרים האלה, יכולים להגיע לכדי כתב אישום.

תצטרכו הרבה מאוד מזל, אבל גם המון עבודה קשה. חיקורי דין בחו"ל. אמביציה. להפוך כל אבן. ברק הוא מומחה בהעלמת ראיות, אבל גם מומחים טועים. יש איפשהו אדם שיהיה מוכן לדבר. מישהו שיבין, בשלב אליו הגענו, שזה יותר מעוד חקירה. שזו פרצופה של המדינה. שאת האורווה הזו חייבים לנקות.

ברק חף מפשע, כמובן, כל עוד לא נמצאו נגדו ראיות. יכול להיות שהכל שטויות. אם דן מרגלית, שמלכך את פנכת ברק כבר שנים, לא רואה כלום, אז כנראה שאין כלום. הוא הרי למד לקח מהזוגיות שלו עם אולמרט, לא? ועדיין, חובה לבדוק.

7. מה עושים עם קק"ל

בעוד אנו עוסקים במהומת שב"כ-צה"ל ובחקירות ברק, התקרבה הכנסת השבוע צעד אחד נוסף לפיזורה. התקציב תקוע. חוק מע"מ אפס לא אושר, עדיין. ביבי חטף על הראש את חוק "ישראל היום" ומיד רץ לנקום והגיש ערר על טיוטת החוק של גלעד ארדן לפיצול ערוץ 2. רק בישראל ראש ממשלה מגיש ערר על חוק של אחד משריו, שכבר אושר בוועדת השרים לחקיקה. הערר הזה שווה חקירה נפרדת.

אגב, עצם העובדה שנתניהו השתתף בהצבעה על חוק "ישראל היום" היא חרפה. האמא של כל ניגודי האינטרסים רובצת כאן. אבל לו מותר. העובדה שרק 11 ליכודניקים הצביעו איתו, מגלה לנו את האמת שמסתתרת מתחת למסע שטיפת המוח הקיצוני שהמיליונים של אדלסון העבירו את הח"כים והציבור בשבועות האחרונים: תופעת "ישראל היום" היא תופעה מסוכנת, אין כמוה בעולם, מטרתה היחידה היא להצמית ולהשתיק את איי התקשורת העצמאית בישראל לטובת המשך חינוך הציבור ושטיפת המוח של משפחת נתניהו. טוב שהחוק עבר, אסור שייקבר.

מה מעכב את התקציב? מע"מ אפס, רפורמת הבריאות של יעל גרמן, והלאמת קק"ל. על מע"מ אפס כתבתי מספיק. בעניין רפורמת הבריאות של גרמן, ובעיקר המס שהיא רוצה להטיל על התיירות הרפואית, שמעתי השבוע את שני הצדדים. שניהם שכנעו אותי. השאלה היא מי ינצח בסוף. ליברמן שמוביל את ההתנגדות, או גרמן, שנלחמת על הרפורמה שלה.

עניין קק"ל פשוט יותר, לטעמי. עקבתי אחר התחקירים בנושא. אני שמח שבעקבותיהם הוחלט להפוך אותה ל"חברה לתועלת הציבור" ולהגביר את השקיפות שלה. אני מבין שמבקר המדינה כבר עובד על ביקורת בקק"ל, וטוב שכך. שקיפות היא יתרון, לא חסרון. אם פוליטיקאים משתמשים בקק"ל כ"קופה קטנה", זה צריך להיפסק. אור השמש, כבר אמרו לפני, הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.

בעניין הלאמתה, השתכנעתי שמדובר בצעד מיותר. קק"ל היא חברה בבעלותו של העם היהודי, חלק מה"מוסדות הציוניים". היא בת 113 שנה, ובשנת 1961 נכרתה בינה לבין המדינה אמנה, במסגרתה הוטלו עליה עבודות הייעור, הכשרת הקרקע והפיתוח בישראל. בניגוד לרבים אחרים, אני חשוב שהמשימה הציונית לא תמה, עדיין. את רוב הדברים יכולה המדינה לעשות, אבל לא את כולם. יש עניינים שטוב להם להיות מחוץ למערכת הממלכתית הישירה.

רוב הבעלות על קק"ל בידי יהדות העולם, ולא יהודי ישראל. יש בינה לבין המדינה אמנה מפורשת. ההלאמה תפר את האמנה הזו הפרה חמורה. קק"ל לא עולה לנו כסף, אלא מכניסה לנו כסף. בבעלותה 2 וחצי מיליון דונם משטחי מדינת ישראל. קק"ל היא ארגון בריא, רווחי, לא ממשלתי, שאינו נהנה מקופת המדינה אלא להיפך, תורם לה.

הלאמתה תפגע בכושר הפעולה שלה בחו"ל, ביכולתה לגייס תרומות, ביעילותה. קק"ל מציגה סטנדרטים בינלאומיים מרשימים בתחומי התמחותה, נהנית מאוד מזה שהיא לא כפופה לבירוקרטיה הממשלתית המעיקה, מקיימת קשרים ענפים עם מדינות שלא מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל ופעילה בכל רחבי העולם.

כן, צריך להגיד את האמת: הקרקע של קק"ל, שהיא בבעלות העם היהודי, צריכה להיות מחוץ לטווח הידיים של כל האחרים. כשהיא בבעלות קק"ל, היא מובטחת בהרבה מאשר בבעלויות אחרות. אין שום סיבה שלמוסלמים יהיו עמותות, חברות וקרנות שעוסקות באינטרסים שלהם בישראל (הווקף, למשל), וגם לפטריארכיה היוונית, וגם לפטריארכיה הארמנית, ואילו לעם היהודי לא. כשקק"ל תעבור לידי הממשלה, יקרה לה מה שקרה לכל דבר שעבר לידי הממשלה.

תזכורת: "עמידר", חברה לדיור ציבורי ממשלתי, מכרה את הדירות שלה ב-2 וחצי מיליארד שקל, בעקבות רפורמה ממשלתית. הכסף הזה היה אמור להיות מוקדש לדיור ציבורי חדש לנזקקים. בפועל, זה לא קרה. הכסף נבלע בבור התקציבי הישראלי. כזה יהיה גם גורלה של קק"ל.

גילוי נאות: קק"ל מוציאה כספים על פרסום וחסויות, נדמה לי שבין היתר העניקה חסות לוועידה של הג'רוזלם פוסט בניו יורק (חברת האם של "מעריב"). לא הייתי אף פעם בכנס הזה, ועדיין, הגילוי מתבקש.