דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, לא היה אדם שנוטה לקנא. הוא לא קינא באיש או בתואר, לא בסגולות או ברכוש. אבל כשהגיע ב-52' לשדה בוקר וראה את הבחורים והבחורות, החלוצים והחלוצות, חדורי ציונות ואהבת הארץ, קינא בהם כל כך עד ששנה אחר כך התפטר מראשות הממשלה וקבע את מושבו ביישוב הצעיר.



"עליתי לשדה בוקר", נהג לומר, בניגוד לז'רגון המקובל "ירדתי לנגב", כאילו יש במקום מן פחיתות כבוד ביחס למרכז ולצפון הארץ. כאן קבע את ביתו עד שנפטר, עשרים שנה מאוחר יותר. "לא באתי לשדה בוקר 'למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי'", נהג לומר. "באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים ואהבתי עבודת האדמה".



אנחנו מגיעים למדרשת שדה בוקר רגע אחרי הסערה הגדולה. לא ירדו כמויות משקעים גדולות וגם שיטפונות לא פקדו את הנחלים בסביבה, אבל קר והאוויר הצלול ממלא את הריאות והראות נפלאה. רחבת הקבר של בני הזוג בן גוריון ממוקמת על שפת מצוק תלול. מול הנופים הבראשיתיים של נחל צין החותר בין מצוקי הצינים, במשטחי סלע וחול דק, הוא בחר להיקבר. בלי מטחי כבוד, בלי נהי, בכי והספדים. פשוט, נקי ולא מתיימר - בדיוק כמו המדבר.



"הנגב הוא לא רק מרחב גיאוגרפי. הוא גם מרחב ערכי והפלטפורמות בו, לעשייה וליצירה, יוצאות דופן", אומר מולי רובין, שעזב את ירושלים לטובת המדבר לפני שבע שנים והפך למנהל המכינה הקדם צבאית למנהיגות. "יש משהו בפריפריאליות שמאפשר יותר שפיות והתכנסות פנימה לטובת הדברים החשובים. רעשי הרקע העירוניים, המרוץ וההתעסקות בתפל מאוד בולטים במקומות כמו תל אביב וירושלים. וכשאתה חי במרוץ בלתי נגמר, אתה גם לא עוצר לשאול ולהתבונן. במדרשה קיימת היכולת לנהל סדר יום שפוי וההתנהלות הקהילתית היא אחרת לגמרי".




מדרשת שדה בוקר. שעתיים מתל אביב. צילום: דוד בוימוביץ'



"אני חולם עלה אוקספורד עברי בנגב", פנטז בן גוריון. "יהיה זה מקום של יצירה רוחני, החל מגן הילדים ועד המחקר המדעי". החלום הזה מיושם במדרשה, הלכה למעשה, יום אחרי יום. במקום פועלים בתי ספר יסודיים, תיכון לחינוך סביבתי, בית ספר שדה, מרכז קדם צבאי למנהיגות וגם שני מכוני מחקר אוניברסיטאיים, אחד למורשת בן גוריון וחקר ישראל והציונות והשני לחקר המדבר, בו ניתן ללמוד עד לתואר דוקטור.



ככל שהביקוש למגורים במדרשה גדל, נפתחה לפני 15 שנה אפשרות לרכישת בתים פרטיים שאינם במסגרת התאגיד. בהינתן האות, יצאה לדרך שכונת "נווה בוקר". 200 מגרשים שווקו ונמכרו. אחרים ממתינים לשלב תכנוני. על פי הפרסומים בלוחות האינטרנטיים, מגרש בן חצי דונם יעלה לכם למעלה מחצי מיליון שקל.



כשאנחנו חולפים בשער היישוב ניבטים משמאלנו הבתים החדשים, צבועים בצבעי אדמה, לא ראוותנים על אף שמתגוררות בהן משפחות שהפרוטה מצויה בכיסם. השכונה הוותיקה יותר, נווה צין, מונה כ-70 בתים הממוקמים הכי קרוב לשפת המצוק. כל הווילות מתכוננות על פי עקרונות האדריכלות המדברית, ששמה דגש על בנייה ירוקה המתחשבת בנוף ובאקלים בסביבה. קשה למצוא בתים למכירה, רק פעם בכמה חודשים יוצא אחד לשוק ומחירו מאמיר וחוצה את רף מיליון וחצי השקלים. מי חלם שכך יקרה? כשיצא הפרויקט לדרך, עלה מגרש בן חצי דונם, אחרי סבסוד של 50% שהעניק משרד השיכון, כ-75 אלף שקל.



"נעים פה, מעניין פה, מרווח פה"



בשעות הצהריים מפרות את השקט בשכונה קריאות קרב רמות, "הויס, הויס, הויס", שמלוות במחיאות כפים חזקות. מאחד הבתים פורצים בשעטה חמישה יעלים, שכנראה חמדו את הצמחייה של אחד השכנים. הוא מנופף לעברם בידיים וסוגר בייאוש את השער, שנשאר פתוח כנראה מבלי משים. קבוצת יעלים אחרת מלחכת את הצמחייה שגדלה פרא אחרי הגשמים האחרונים, אחרים שוכבים, מפקירים את גופם לשמש המדבר. כאן חיים בהרמוניה משולמת עם הטבע המקומי.



"נעים פה, מעניין פה, מרווח פה", אומרת סיוון שחרי, חולונית לשעבר שהגיעה לשדה בוקר בעקבות העבודה. הגיעה, והתאהבה. "אני מאוד אוהבת וקשורה לחולון, אבל קצב החיים בנגב הרבה יותר מתאים לי. כשאני רוצה את האקסטרה של החיים הצרכניים יש לי איך להשיג את זה פעם חשבתי שאגור בתל אביב, אבל זה כבר לא יקרה. חנוק לי שם וצפוף לי ורועש. ואגב, אני מעדיפה לא להשתמש בביטוי מרכז הארץ, כי זו הגדרה שיפוטית".



שחרי (29), רכזת ומחנכת בכיתה ט' בתיכון לחינוך סביבתי, לוקחת אותנו לבית שלה, אותו מעמידה לרשותה המדרשה. כן, מגורים בחינם מוצעים לאנשי החינוך ב"שכונת הלגו" המקומית. למה לגו? טוב, מספיק להביט בבליל הבתים מרחוק כדי להבין שמישהו כאן שיחק. והניח באקראי יחידות דיור לרווקים לצד "זוגיות" בשתי קומות ובתים למשפחות צמודי קרקע.




"לגור במקום העבודה שלך", סיוון שחרי מחתימה כרטיס. צילום: דוד בוימוביץ'



בדרך אנחנו עוברים במרכז המסחרי. בניגוד לישובים פריפריאליים אחרים, יש כאן כמעט הכול: פיצרייה, דואר וסופר. אחד מתלמידי התיכון שסיים את לימודיו פתח במקום פאב, את כולו בנה לבד מעץ. לידו שוכן בית קפה-מעדנייה. בשישי בצהריים מתנהלים במקום פרלמנטים סוערים וקשה למצוא כסא פנוי. רואה החשבון, שלו משרד קטן במרכז, מציע גם סיורים לרכיבת אופניים מדברית. סמוך אליו נחנך לאחרונה סניף של "מצמן את מרוץ", מותג האופניים המוביל בארץ, שמציע גם הוא טיולי רכיבה ושירותי השכרת אופניים.



בעוד אנחנו צועדות שם, שחרי רואה כמה מתלמידיה, שהבריזו מהשיעור, ונוזפת בהם קלות. "לגור במקום העבודה שלך מעמיד אותך לפעמים במצבים לא פשוטים", היא מציינת. אני מבררת איתה לגבי זוגיות ותוהה איך בכלל מוצאים אהבה במקום כזה. "היה ברור לי שזה יהיה מורכב", היא עונה. "אבל זה לא שבעיר גדולה קופצות עליך כל יום עשרות הצעות. מי שנמצא פה, כנראה שיש לו מכנה משותף איתי. נכון, המדרשה היא לא מקום גדול ועדיין יש פה חיים ותחושת קהילתיות שאולי לא הייתי מרגישה במקום אחר. יש איפה לצאת וגם מבלים בבית, שזה אחלה. הפיתוי והגירוי להיות בחוץ כאורח חיים בלייני לא ממש מדבר אלי".



בשעות אחר הצהריים מגרש השחקים המרכזי הומה אדם, אמהות וגם אבות מגיעים על טפם. בספירה האחרונה עלה כי כמאה ילדים בגיל גן חובה יש ביישוב ולא נדיר לראות משפחות עם ארבעה וחמישה ילדים.



"יש פה אטמוספרה של ילודה", צוחק אבשלום כהן, מנהל בית ספר שדה המקומי. "נוח לגדל כאן ילדים ולא תראי אבות שחוזרים הביתה בעשר בלילה. זה מתוך בחירה. כשגרנו בעיר הייתי כל בוקר קושר את הילד לכסא הבטיחות באוטו ומסיע אותו לגן. כאן הוא הולך עשרים מטר עד לבית הספר ואחר הצהריים יש לו רחבות גדולות להתרועע בהן, בדיוק כמו שאנחנו גדלנו. בעיר אבא של ילד בכיתה ד' הוא נהג במקרה הטוב וסנג'ר במקרה הרע. כאן ילד יכול לשחק בלי שנחשוש שמשהו רע עלול לקרות לו. החיים פה מאפשרים גירויים לילדים ומאפשרים להם לגדול בביטחון ועם תחושת חופש".



מרחבים פיזיים שפוגשים מרחבי יצירה



הרומן של אבשלום עם שדה בוקר התחיל במקביל לרומן שלו עם תמרה, אשתו ואם שלושת ילדיו. היא שירתה כמורה חיילת בבית ספר שדה המקומי, הוא היה מגיע לבקר וההתאהבות שלו בה התמזגה עם ההתאהבות שלו באזור. "חלמנו להגיע לכאן", הוא מסביר. "כסטודנטים ניסינו לשכנע חברים שלנו לרדת למקום. הם אמרו שזה רחוק, שהשתגענו, שאין לנו מה לחפש כאן. אז עברנו לירושלים. אני עבדתי כמורה ואשתי מרפאה בעיסוק".



אומרים שמה שצריך לקרות קורה. במקרה של אבשלום זה הוכיח את עצמו. כשהוא ואשתו היו עם כרטיס טיסה לאורוגוואי, לשליחות של הסוכנות היהודית, התקשר אליו חבר וסיפר שמחפשים מנהל לבית ספר שדה בשדה בוקר. "זו הייתה שיחת טלפון שהיא הגשמת חלום", הוא אומר. "אי אפשר להישאר אדישים למקום, לנוף. המדבר הוא כמו תל אביב או ירושלים, אפשר לשנוא אותו או לאהוב אותו אבל אי אפשר להישאר אדישים אליו".




"אי אפשר להישאר אדישים למדבר", אבשלום כהן עדיין מתרגש. צילום: דוד בוימוביץ'



אחרי כל המרחב הזה, אתה רואה את עצמך חוזר לגור בעיר?
"לי ולאשתי יש חלום לעבור לגור בתל אביב כשנהיה זקנים. כמה פעמים בשנה אנחנו עולים לעיר לסוף שבוע ומרגישים כמו באירופה. אבל לחיות ולגדל ילדים? נראה לי יותר מדי קשה".



גם את רובין קנה הנוף. "ללא ספק זה אחד המקומות המרשימים בארץ", הוא מציין. "אתה יוצא מהמשרד ונמצא בלב מדבר, עם מרחבים פיזיים שפוגשים מרחבי יצירה". אבל מאחורי ההחלטה הסופית לעזוב את העיר ולהתיישב בנגב מסתתרים ערכים. "הדבר העיקרי שמשך אותי הייתה העשייה החינוכית-החברתית יוצאת הדופן שמתנהלת כאן", הוא אומר. "מוסדות החינוך הם דוגמא ומופת לדברים שקשה לעשות במקומות אחרים".



כשנטלי גבעון סיימה תואר ראשון באקולוגיה ורצתה להמשיך בתחום לתואר שני, היא ביקשה לבדוק את המדרשה. נכון, היא איטלקייה במקור, אבל זכרה את החבר הישראלי שהכירה בטיול למקסיקו לפני שבע שנים והחליטה לחדש איתו את הקשר.



"המקום הראשון שהגענו אליו, אחרי שנטלי נחתה, הייתה המדרשה", מספר בן זוגה גדי גבעון, כיום רכז חינוכי במכינת הנגב. "היא התלהבה ממה שראתה ונרשמה ללימודים. בינתיים הפכנו לזוג והתגוררנו בתל אביב, שם הייתה העבודה שלי בהייטק, שם היו החברים שלי, שם מתגוררים הורי. המדבר נשאר אופציה רחוקה". רק שאז נכנסה נטלי להיריון, רגע לפני הלידה קיבלה את הבשורה: התקבלת ללימודים במדרשה.



איך עוזבים את תל אביב לטובת המדבר?
"חיפשתי בתל אביב חיים עם משמעות והרגשתי שאני צריך שינוי קיצוני", הוא אומר. "הייתה לי תחושה שההייטק משלם חשבונות אבל לא עוזר לי להגשים את עצמי. לאט-לאט עברתי לעסוק בחינוך. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך בחצי משרה. שהחלטנו לעבור למדרשה קיבלתי הצעת עבודה מהמכינה הקדם צבאית. בהתחלה חשבתי שזה רק לתזז חיילים ואחר כך הבנתי שזה עולם נהדר של ערכים, שליחות ועשייה חברתית. החיים דחפו אותי למקום מלחיץ ומפחיד ומחוץ לאזור הנוחות שלי ומצד שני עם תחושה עמוקה של משמעות ושליחות. כיום נטלי בשנה השנייה של הדוקטורט שלה בהידרולוגיה ואנחנו גרים, עובדים ולומדים באותו רחוב".



לחיות את החזון



כדי לנסות ולהבין מה מושך אנשים למדרשה, פנינו לגבי דנה, המנכ"ל. "מה שאנחנו מבינים יותר ויותר, שהסיבה העיקרית למעבר היא מוסדות החינוך הוותיקים והייחודיים בה", הוא אומר. "לתלמידים ולבוגרים של מוסדות החינוך שלנו יש השפעה רבה כשגרירים שלנו ולא מעט אף חוזרים לגור באזור. אם זה כמדריכים בתיכון, אם זה בשנת השירות שלהם וחלקם הגדול נשאר לגור בנגב ובמדרשה כי הוא פשוט מתאהב. מה שקרה כאן זו מהפכה קונספטואלית וזה ממש הלכה למעשה לחיות את החזון של בן גוריון, להפוך את המקום למרכז חינוכי גדול. והנה המרכז החינוכי הגדול אף התפתח ליישוב קהילתי מצליח.




מגרש בן חצי דונם יעלה היום כחצי מיליון שקלים. צילום: דוד בוימוביץ'



"המכנה המשותף בין כל התושבים כאן הוא לא רק הנדל"ן, שאגב, אינו זול, אלא החינוך, הקהילה, המחקר, ההתפתחות, הטבע כמובן, המדבר. אבל זה לא המקרה הרגיל של להכניס מפעל לעיירה ולצפות שכל הבעיות יפתרו. כאן מדובר בעיצוב אנשים, חינוך לאהבת המדבר, המולדת, נתינת כלים וזה מדהים שהמדרשה הפכה לאבן שואבת של אנשים איכותיים. מדובר בסיפור הצלחה בעל הישגים מחקריים ואקדמיים".



בין סיפור לסיפור הצלחה מסתתרים אתגרים, ועיקר האתגרים של המדרשה נמדדים בקילומטרים. כשאנחנו שותים תה צמחים בביתה של שחרי, נשמעת דפיקה בדלת והשכנה מלמעלה מושיטה לה מרשם רפואי ושטר סגלגל. ככה זה, כשמישהו נוסע לבאר שבע, העיר הגדולה הקרובה שנמצאת במרחק ארבעים דקות נסיעה מכאן, תמיד יהיה מי שיתפוס איתו טרמפ או יבקש מצרך מיוחד שאין בנמצא. עם המרחק המנטלי התושבים מתמודדים בשמחה. הם הרי בחרו בו ביודעין, אבל אין ספק שהמרחק הפיזי מהווה מעמסה לא פשוטה. "במקום כזה החיים יותר מורכבים ודורשים תכנון מוקדם", אומר כהן. "זו בעיה של פריפריה. הרי כל רמת נגב זו אולי שכונה אחת בתל אביב".



"בעיניי הריחוק מתרבות הצריכה המפותחת של המרכז עוזר ללכת בדרך נכונה יותר", מוסיף גבעון. "הקושי הגדול מבחינתי הוא מההיבט החברתי דווקא. בעיר אתה יכול להיות אנונימי, להסתובב בלי שמישהו יכיר אותך. בקהילה קטנה זה אחרת, צריך לעשות יותר מאמץ".



"בשבילנו נסיעה של שעתים וחצי לכיוון לא נחשבת ארוכה", אומר מולי. "המרחק הוא פונקציה אבל אדם לומד לחיות איתו. הדרום נראה רחוק יותר מהמרכז מהצפון, למרות שהוא יותר קרוב. זה עיוות תפיסתי. ועדיין המדרשה היא יישוב שונה מהיישוב הקלאסי הפריפריאלי. אדם יכול להיוולד בו ולמות בו ולא לצאת משעריו, כי יש בו הכול".



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.