ב־ 20 השנים האחרונות החלה ההתרחקות הגדולה מהאידיאולוגיה של תנובה", אומר בעצב אליעזר יפה. "בשנים האלה היא הפכה לגוף שמשרת את עצמו, את מנהליו ופחות מתחשב בחקלאים ובצרכנים שבשבילם הוא הוקם. זה גוף שצבר הון ונכסים והתנפח לממדי ענק. הילדים שלי אומרים שאם סבא היה איש עסקים, הוא לא היה מקים אגודה שיתופית, אלא מקים חברה להרוויח לעצמו, אבל לא בשביל זה הוא עלה ארצה, לא כדי להיות עוד סוחר".
אליעזר, בן ה־ 67 , נולד חמש שנים אחרי שסבו אליעזר יפה, מייסד תנובה, נפטר בגיל 60 ממחלה. הוא חקלאי בפנסיה. צנוע. לא נוסע במרצדס ולא גר בפנטהאוז. "סבי דיבר כבר בתחילת שנות ה־ 30 על נושא הפרסומות כדרך להגדיל את הצריכה", יפה מספר. "הוא דיבר על החשיבות בכך שפרסומת לא תהיה אחיזת עיניים. היום כשמשכנעים אותנו ‘קנו קוטג' כי הוא הבית', יש בזה מידה של הונאה. תנובה כבר כמה שנים טובות חולבת את הציבור ולא משרתת אותו נאמנה".
אליעזר יפה, מייסד תנובה. הנכד: "יש פה חטא על פשע". צילום:Central Zionist Archives
אליעזר יפה "הגדול" נולד ב־ 1882 בסרביה, במשפחה בעלת ייחוס רבני, אבל הוא דווקא התאהב בחקלאות, נסע לארה"ב ללמוד ויותר מאוחר הביא לארץ את הלהיט הבא בגידולי השדה, לו הדביק את השם העברי: "תירס". אבל גם בזמן לימודיו בחו"ל חשב יפה על ציונות ואידיאולוגיה. הוא כתב תוכניות חקלאיות, וכשעלה ארצה ב־ 1910 התחבר לא. ד. גורדון, שכנו במושב עין גנים שליד פתח תקווה.
יפה היה ממייסדי מושב נהלל שבעמק יזרעאל, ובזמן שעבד בשדות הבין שקיימת בעיה בפער שבין המגדל בשטח ובין התוצרת שצריכה להגיע לכל בית. בשנת 1926 הוא החליט לאגד את המתיישבים ולהקים את תנובה שתסייע בשיווק.
"זה היה שלב נוסף בחשיבה איך יוכלו חקלאים עצמאיים בארץ להתנהל בלי שיצטרכו להתעסק במסחר", מסביר יפה הנכד. "הוא הבין שהשילוב לא יותיר להם זמן להיות בשדה או ברפת. הרעיון היה לא רק לשחרר את החקלאי הבודד, אלא לצמצם או למנוע תחרות על אותו שוק קטן, ובמקביל ליצור כוח שיאפשר פיתוח יישובים. אף יישוב לא יכול היה אז להעלות על הדעת להקים מחלבה".
זו הייתה מחשבה על הכלל?
"קואופרטיב מוסיף חברים בדרך כלל רק אם זה מועיל לוותיקים. פה הייתה אידיאולוגיה שכל יישוב חדש שקם, או משקים בודדים - בתנאי שיקבלו את כללי השיווק של תנובה - יוכלו להצטרף. זה יצר עודפי תוצרת. תנובה הייתה צריכה למצוא פתרונות. היו לא מעט דיונים, אבל המטרה הייתה ליצור מערכת שמצד אחד תקבל את התוצרת מהחקלאים, ומצד שני תביא אותה טרייה לכל בית".
תנובה הפכה לכוח. חלב, פירות, ירקות, בשר - הכל זרם דרכה. "העקרונות היו עבודה עברית, והתחייבות שמשווקים הכל", אמר יפה. "אין דבר כזה שסחורה שהמגדל יכול לקבל עליה
יותר במקום אחר, הוא ימכור מהצד". החקלאים ידעו שיש להם כתובת אחת למשלוח, ואנשים התחילו מאפס להקים להם עסק.
שוק תנובה בתל אביב, 1950. צילום: טדי ברונר, לע"מ
אריה ילניק, בן ה־ 82 , מהמושב ניר בנים התחיל את עסקי הרפתנות לפני 60 שנה עם פרה אחת ועגלה. הפרה, מתברר, לא הצליחה להתעבר, אז הוא חלב אותה עד שהתייבשה וחיכה שהעגלה תצליח להביא לו צאצאים לפיתוח הרפת. לפני שש שנים סיים את פרק חייו כרפתן פעיל עם 50 חולבות פלוס־ מינוס.
"את הפרה הראשונה חלבנו בידיים", נזכר ילניק. "הייתי מתיישב כשהיא קשורה עם חבל, והיא הייתה הולכת לכל מיני מקומות. הולכת ודורכת בתוך הדלי של החלב. ומתי היא דורכת? בדיוק כשהוא מלא. כשהוא היה ריק, היא הייתה עומדת בשקט, מסתכלת עליך בשיא התמימות. זה בא בלי שתתכונן וכמה שניסינו לנקות את החלב, אי אפשר, כי זה סותם את המסנן. ותבין, אם במקרה גידלת עגבניות ויצאת בחמש בבוקר לעבוד עם טורייה, אז באת לחליבה בידיים מיובלות. לא כמו היום שהכל בקלי קלות".
באותם ימים היו מאחסנים את החלב בכדי פח, מעמיסים על עגלה רתומה לסוס ומביאים למחלבה שעמדה בלב היישוב. לשם היו כל הרפתנים מביאים את הסחורה, שהייתה נשקלת ונרשמת ומועמסת על משאית של תנובה בדרכה לעיר הגדולה. בסוף החודש הגזבר או האחראי היה מתחשבן איתם - כמה מגיע ולמי.
גדליה פלדמן היה החלבן של מושב כרם מהר"ל בדרום הכרמל, שהוקם בסוף שנות ה־40 על ידי יוצאי צ'כיה. פלדמן, ממקימי המושב, חלה בשחפת ושהה תקופה ממושכת בבידוד. כשחזר, חיפשו לו משרה לא קשה ומצאו במחלבה. הג'וב התברר יותר מאוחר כייסורים מתמשכים של עבודה סיזיפית.
תנובה העכשווית. "התרחקה מהאידאולוגיה, משרתת רק את עצמה" .צילום: יגאל לוי
"היית צריך להיות אידיוט כדי לקחת עבודה כזו", מספר, צבי, בנו של גדליה המנוח. "בחמש בבוקר הוא היה יוצא לכיוון המחלבה ובעשר בלילה חוזר. כל חקלאי היה מביא את החלב בדליים, בכדים, תלוי כמה פרות היו לו. הייתה מערכת לשקילה שהיו שמים עליה את החלב, ואני זוכר איך בתור ילד הייתי מעמיס את הכדים על המשאית שיצאה לתנובה".
המשאית הייתה מופיעה פעם או פעמיים ביום - בבוקר ואחרי הצהריים - כדי לקחת את החלב הטרי לחיפה הסמוכה ומשם להפצה. "'האוטו שלנו גדול וירוק' - זה היה אמיתי", נזכר בחיוך אליעזר יפה, נכדו של המייסד. "גם אני עוד הספקתי, בתקופה שהייתי חייל, לעלות לפנות בוקר על המשאית של נהלל, שהייתה ירוקה כמובן, ולנסוע לתל אביב או לירושלים. זו הייתה חוויה".
נסע ולא שב
"האוטו שלנו גדול וירוק/ האוטו שלנו נוסע רחוק/ בבוקר נוסע בערב הוא שב/ מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב". שירה של פניה ברגשטיין, חברת קיבוץ גבת, נכתב ב־ 1940 והתפרסם כעבור חמש שנים בספרה "בוא אלי פרפר נחמד", שהיה חבר כבוד כמעט בכל ספרייה ישראלית.
"פעם באה למוזיאון שלנו כיתה, והסברתי לתלמידים שהתמונה שהם רואים זה האוטו שלנו, זה שפניה מגבת כתבה עליו", מספר יאיר פסחי, מקיבוץ יפעת. "אז המורה הזדעקה ‘מה פתאום גבת? האוטו הזה בכלל מנען. אבי היה הנהג שלו'. אמרתי לה: ‘יש לך טעות בהיסטוריה המשפחתית. את צריכה לתקן. האוטו הוא מגבת'.
התחלתי לבדוק, ומה מתברר? שבנען הייתה בחורה בשם אילזה דאוס, מורה לציור, והקיבוץ המאוחד נתן לה לאייר את השירים של פניה. היא לא הכירה את האוטו מגבת. היא הכירה את האוטו מנען וציירה אותו. התקשרתי אל אותה מורה ואמרתי: ‘לא כל כך טעית. אבא שלך באמת היה הנהג של האוטו שלנו, אבל זה האוטו מהציור ולא זה שעליו כתבו את השיר'".
תנובה ציונית. ההיית או חלמנו חלום? צילום: שרשל פרנק, לע"מ
את המשאית מתוצרת חברת "ווייט מוטור" קנו ב־ 1936 קבוצת השרון מקיבוץ רמת דוד וקיבוץ גבת במשותף, תמורת 615 ל"י. היא נצבעה בצבע ירוק עליז ונועדה לשימוש רב תכליתי: הסעת נוסעים, והכי חשוב: העברת החלב לתנובה בטרם יחמיץ.
"תמונות של האוטו ההוא יש לנו, אבל לא צבעוניות. לא רואים שהוא ירוק", מסביר רמי רוגל, האחראי על הארכיון בקיבוץ גבת. "הנהגים עליו היו מרמת דוד וגבת, לפי תורנות. אני עוד מעט בן 74 , ולא בטוח שאני זוכר אותו מילדותי. אני זוכר אוטו, אבל יכול להיות שמדובר ביורש. אוטו שהיו מעמיסים עליו בוקר־בוקר את כדי החלב, משם את הביצים של הלול וישר לתנובה". פניה ברגשטיין נפטרה ב־1950 , ושנה לאחר מכן הושבת האוטו הירוק. על פי זיכרונו של פסחי, הוא חנה תקופה מסוימת ברמת דוד ומאז נעלמו עקבותיו.
מקצוע נכחד
אחרי שהגיע לחיפה, הופץ החלב של גבת בעיר הגדולה באמצעות החלבנים. בימי השיא תנובה העסיקה 800 מבעלי המקצוע המיתולוגי, שגם הוא כבר נעלם מהעולם. בראשית חולק החלב בכדי פח, כשהחלבן עבר בקווי חלוקה עירוניים. אבל לכדים יצא שם של היגיינה בעייתית, לכן את מקומם של כדי פח תפסו בקבוקי זכוכית שהיו מונחים על מפתן הדלת השכם בבוקר, לצד העיתון.
מספר הבקבוקים שהונחו היה בהתאם לדרישת הלקוח, שהתבקש עם סיום השימוש להשאירם בחוץ לצורכי מיחזור. וכן, היו גם סיפורים על חלבנים תחמנים שהיו מוהלים את הסחורה במים כדי להגדיל את הרווח והוציאו שם רע לאחיהם הישרים. תנובה ביקשה להתייעל. הבקבוקים, שנחשבו בהתחלה לשיא הקדמה, הפכו לנטל. היה צורך לשטוף אותם, למלא מחדש, ולעתים נמצאו שם מיני שאריות מזוהמות שהוסיפו למהומה.
בסוף שנות ה-60 יצא החלב בשקיות ושבר את השוק. החלבנים הבינו שזה סופם. השקית מהמקרר במכולת תחסל את קו החלוקה. הם פצחו במאבק עיקש שלא הועיל. הקדמה ניצחה. "אנשים עזבו את עסקי החלב אצלנו במושב, כי זה כבר לא השתלם", מספר צבי פלדמן, בנו של גדליה החלבן. "עזבו ופתחו קריירות חדשות. בשנות ה־ 60 היו בכרם מהר"ל משקים נטושים, והיית צריך רק לבחור איזה משק אתה רוצה. היום מדובר בסכומים אדירים".
תנובה פרחה. כל מי שנחשב ישב במסעדת תנובה, שחילקה זיכיונות כמו ארומה של היום. "במלחמת העצמאות רוב הפיקוד של הפלמ"ח ישב אצלנו", נזכר בני כהן, שהוריו החזיקו
את מסעדת תנובה ברחוב הירקון בתל אביב, מול בית מפא"י. "הם ביקשו מאיתנו לפנות מחסן שהחזקנו בו ירקות. ניקו, שיפצו, שמו שולחנות והיו יושבים שם בחדר נפרד. היו באים
אלינו הרבה עיתונאים זרים בתקופת המלחמה. מרדכי נמיר, ממנהיגי תנועת העבודה, ישב אצלנו באופן קבוע. אהב דג מלוח".
פרסומת של תנובה, מתוך ארכיון מעריב
בתפריט הקבוע של מסעדת תנובה הייתם יכולים למצוא, בין השאר, גפילטע פיש, דגים צלויים,
חמיצת סלק ומרק ירקות. מוניה, אביו של בני, כבר ידע איזה פוליטיקאי בדיאטה ובמה כדאי לפנק אותו. "עבדו בתנובה הקטנה שלנו 14 אנשים בשתי משמרות", מספר בני.
"זה היה מקום שוקק. במפלגה הייתה פעילות מתמשכת. אחרי ישיבה אחת וישיבה שנייה היו ממשיכים לשבת אצלנו ולהסתודד. לפי עצתי, הוחלט שלא יהיה מבחר גדול בתפריט כדי שלא יישאר אוכל לא טרי למחרת. המסעדה הייתה פתוחה עד 11 בלילה, ולפעמים אפילו יותר מאוחר". את זיכרונותיו מאותה תקופה איגד בני כהן בספר "מקרלטון ועד תנובה" - על שם שתי המסעדות שהוריו ניהלו.
באחד הפרקים בספר מתוארים הימים שבהם פקחים הסתובבו וחיפשו מוצרים שלא ענו על תנאי הצנע. אביו של בני, כך הוא מספר, היה מומחה בלקחת מוצרים קפואים ולהפוך אותם למטעמים, וגם ידע להגניב תותים אסורים בשמנת לפי דרישת הלקוח.
"היו שם מוצרי תנובה וכל האספקה מתנובה. לפי התקנון של תנובה, הוא היה צריך להעסיק רק עובדים חברי הסתדרות", בני נזכר בנוסטלגיה. "זה אומנם היה קצת נוקשה ולפעמים לא סימפטי, אבל בשבילי תנובה היא עדיין בניין הארץ".
מסעדת תנובה של משפחת כהן נסגרה בשנות ה־50 כשמוניה, אביו של בני, נפטר ואמו התקשתה להחזיק את העסק התובעני על כתפיה. "התעשרנו? אבי אחרי מותו השאיר לי חוב של 300 לירות", בני מספר. "הוא לא היה תמחירן מקצועי, והיה נותן אוכל מכל הלב. הבן שלי בא בטענות מדי פעם, ושואל למה לא לקחתי את הניהול, אז עניתי שמסעדנות זו ממש עבדות".
פרי עמלם
מוניה נעלם מהנוף, החלבנים גם, ותנובה המשיכה לצמוח ולגדול לאימפריה, שלא מזכירה את ימי הקמתה כמוסד ללא כוונת רווח. "את הדברים הרעים של העולם הקפיטליסטי כולנו רואים היום", אומר אליעזר יפה, נכדו של המייסד. "אבל הדברים הטובים של החיים הצנועים, השיתוף, האחריות ההדדית, אלה ערכים שלא נס לחם, וכל זמן שהאדם ירצה לחיות בחברה מתוקנת, הם יעבדו".
אבל עובדה שאפילו אריה ילניק, הרפתן מניר בנים, שהתחיל לפני 60 שנה עם פרה ועגלה - גם הוא השתנה. זה התחיל כשאייפקס קנתה את תנובה ודובר על חלוקת דיבידנדים. פתאום התברר שמה
שעמלו עליו שנים יכול להועיל להם, או יותר נכון לחשבון הבנק.
במשך שנים תנובה עבדה מול האגודות השיתופיות ולא מול הרפתן הבודד, שחויב דרך קבע בשני סוגי תשלומים: עמלה שתכסה את שיווק הסחורה, ותשלום נוסף עבור השתתפות במניות תנובה. "בכפר שלנו רשמו בצד שזה שילם ככה וככה לפי כמות החלב שלו", מספר ילניק. "לא חשבנו שזה שווה כסף עד שהגיע השיגעון שרוצים למכור את תנובה, וברגע שהיא עברה לאייפקס זו כבר הייתה התנהלות אחרת".
ניר בנים, הסמוך לקריית גת, היה מושב שיתופי. אומנם כל חבר דאג להכנסותיו, אבל אם אחד הענפים המשותפים סיים את השנה ברווח, היו מחלקים בין החברים. בנובמבר 1999 החליטה ועידת תנובה לחלק מניות בין האגודות שחברות בה. כשהתברר שהמניות שוות הרבה כסף, התעורר מאבק מר בין הרפתנים במושב, שטענו שהמניות שייכות להם, שכן הם אחראים בלעדית לתוצרת החלב, ובין המושב שטען שהוא צריך לחלק בין החברים, כי תנובה עבדה מולו.
הדיון הגיע לבית המשפט העליון בירושלים. השופט יצחק עמית פסק לטובת הרפתנים וכתב: "הרפתן הוא שהשכים עם בוקר לחליבה, הוא שחילק מספוא ותחמיץ לפרותיו, הוא שבוסס בבוץ וברפש של הרפת מדי יום, הוא שעמד למראשותיה של הפרה ורדית בשעותיה הקשות ולעתים אף הזעיק וטרינר לטפל בה, והוא שהשקיע את אונו וזיעת אפו בכל העבודות הקשות הקשורות ברפת ובחליבת הפרות".
לבסוף קבע השופט המליצי: "איני רואה טעם טוב שבגינו נשלול מהרפתן חלק מהתמורה לפרי עמלו ויגיע כפיו, ונעבירה לחברים אחרים שלא שח גוום בעבודות הרפת. תוצאה זו אינה צודקת בעיני, בוודאי לא לגבי חברי אגודה שבחרו לחיות במסגרת של מושב, להבדיל מחברי אגודה במסגרת של קיבוץ".
האוטו נוסע רחוק
המאבק המשפטי, שנמשך שנים, לא עשה טוב למושב ניר בנים. זה כבר לא היה מאמץ משותף להגשים אידיאלים ציוניים, אלא כסף, מיליונים - מילים שאליעזר יפה, מייסד תנובה, לא רצה להכיר. דם רע עבר בין חברי המושב. "היה מאוד לא נעים", נזכר ילניק, שהוביל את מאבק הרפתנים.
"אני יכול לומר שרציתי להיות פחות תוקפני, ולעצור בזמן כדי שזה לא יעבור לשנאות אישיות, אבל בחלק מהמקרים זה היה להפך. מאוד כואב, אבל זה עבר, נגמר. שכחנו מזה".
ילניק העביר כבר את הפרות שלו לשותף צעיר יותר. הוא היום עוזר לאשתו בגינה וקצת מתגעגע לאקשן מפעם, אבל הוא מסביר שהבין מזמן שהרומנטיקה של תנובה ובית חם אינה קיימת עוד. "אין את הסימפטיה שהייתה כשהיינו שרים ‘האוטו שלנו גדול וירוק'. זו אגדה ישנה", הוא מבק שנתעורר. "היום זה ביזנס. במושב יש אולי יצרן אחד שעובד עם תנובה. כל האחרים התחברו לטרה כי כדי שהחלב יהיה כשר למהדרין, היא הוסיפה לנו כמה אגורות לליטר. לא הרבה, אבל זה עוד כמה אלפי שקלים בשנה. היום אתה הולך לאיפה שתרוויח יותר. אין סנטימנטים, תשכח מזה".
אליעזר יפה, הנכד, גר בנהלל כמו סבו, ממקימי המושב. שאלתי אותו אם הסב התהפך בקברו כששמע על העסקה של מכירת תנובה לסינים, אבל הוא ענה שהוא לא יודע לגבי התחושות של המייסד, הוא יודע לגבי תחושותיו והן אינן טובות.
"זה כואב. יש פה חטא על פשע", הסביר. "השגיאה הגדולה נעשתה על ידי ההתיישבות שמכרה את תנובה, וגם על ידי המדינה שנתנה ל'כוחות השוק' לפעול. יש הרבה סיבות להתנגד למכירה לסינים, לא בגלל המאפיין של הקונה, אלא בגלל שזו ממשלה זרה שהאינטרס שלה לא ברור. רק שהבעיה העיקרית התעוררה ונמשכה ב־ 20 השנים האחרונות כשתנובה איבדה את המצפן ואיתו את המצפון".
נשמע מייאש.
"אני רחוק מלהתייאש. עם ישראל עוד יפקח את עיניו ויתעשת, כי אני מאמין בתבונה הבסיסית שלנו. צריך לזכור שכשחשבו על רעיון המושב אמרו שאנשים צריכים להרוויח, אבל מצד שני חייבים לדעת איך לא לשדוד את הלקוח. לפעול להביא סחורה טובה ובמחיר הוגן. הרי אם לאנשי העלייה השנייה היו אומרים ‘תעשו קופה', הם היו בטוחים שמתכוונים לאיסוף כספים לקרן הקיימת".