לא טובה הדממה הזאת", מצביע איציק איבו על השבילים השוממים בניר-עם. ארבע אחרי הצהריים ובשדרות האזדרכת תינוקות לא לומדים ללכת. גם לא יושבים על כתפי סבים, גם לא נותנים יד לסבתא. בזהירות, אפילו בכובד ראש, נערך הקיבוץ להפסקת האש. אנשים לא ממהרים לצאת מהבתים. פה ושם חבר על קלנועית, אב רץ ליד אופני בנו, צנחנים שבים הביתה. איבו, מוותיקי המשק, התרפק על ימים לבנים. לקח אותנו למדשאה שעליה ארגן את חגיגת שבועות, העלה אותנו לגבעונת שעליה עמדו ילידי אותה שנה, סיפר על הקומביין שירה סוכריות ונעל את החגיגה. האם המלחמה ננעלת?  



נשלחנו לתעד את השקט. להביא שורות של תקווה, לצוד תמונת ילדים בבריכת טורקיז. אבל אלה, לפחות בשלב שבו היינו בשטח, לא התממשו. עדיין לא. פה ושם ראית שדה תירס ששרף הגראד, יבול שנחנק בחממות הנטושות, אבל המושג "אדמה חרוכה" חרג ממגבלותיו הטריטוריאליים. גם לימודים נקטעו (מכללת ספיר), גם תיירות נפגעה (קיבוץ ניר-עם), גם צלקות הנפש (כל היישובים). לאחר הפסקת אש אחת שנקטעה במטחים מצאנו ישראלים חשדניים. הלחימה והרגיעה התנשפו זאת בפניה של זאת. ה"מצב" נע בין נזיל למעורפל, והמציאות ניסתה להתמזג עם כמיהת הלב. 



חצי מדינה התכנסה לאזור הצבע, והשקט הרופף חידד שאלות שהבאת מהבית: באמת ניצחנו? באמת השגנו? באמת הרתענו? ככל ששמעת יותר את ה"כן" הרגשת את ה"לא". הישועה הרי לא זקוקה לפרשנותם של אלופים במיל' או בשקל. ההפוגה, מונח מתש"ח, העלימה את ה"תנו לצה"ל לנצח". במערכה הזאת ניתן לצה"ל לנצח כפי שלא ניתן מעולם. וזה אולי התניע את הייאוש בלב מקצת האנשים: כבר לא ניתן להיאחז בהצהרות כוחניות שנטעו תקוות שווא זמנית. בעל הבית כבר לא ישתגע. לא יותר משכבר השתגע. 




צילומים: אריאל בשור



אני מוצא את בעל הבית מאחורי השער של נתיב העשרה. הרמטכ"ל ישב תחת עץ שיטה ולידו יאיר פרג'ון, ראש מועצת חוף אשקלון. בתום חצי שעה בני גנץ עלה מהפגישה חייכן ונינוח. כאילו אין הניה ודף, כאילו אין בנט או ארדן או אהרונוביץ או כל בני מינם אוכלי האש. לחיצת ידו איתנה, והוא חף מכל שחץ גנרלי. לדעתי היה מוכן גם להחליף מילים, אך דובר צה"ל בלם. הם בלחץ זמן קריטי. 



יאיר פרג'ון הוא איש עטור זקן הרצליאני, ארוז באפוד מגן וחובש קסקט של אוגדת עזה. "יש קשר גורדי בינינו", הוא אומר על יחסיו עם הצבא. בכיפור איבד 14 מ-16 חבריו כשחש לחלץ את נצורי תל סאקי בגולן. הוא עצמו נפצע באורח קשה ושרד שלושה ימים בשטח סורי. "החוויה הזאת משפיעה על התפקוד שלי כראש מועצה", הוא אומר לי, "די לי במימיקה של התושבים כדי להרגיש את מצוקתם". 



לא משאיר פצועים בשטח? 



"אין דבר מתסכל יותר מאדם שמבקש עזרה ואתה לא נענה לו". 



הרמטכ"ל נענה לקריאת העזרה שלך? 



"אמר שהצבא לא עוזב את האזור, שעל התשה צה"ל יגיב בכתישה". 



אתה מאמין לו? 



"במאה אחוז. אין לי רמטכ"ל אחר, אסור לעורר את הרושם שמישהו יודע לעשות את העבודה טוב ממנו". 



פרג'ון דוחה את טענתי שאנחנו נעים במעגל ייאוש. הוא לא חושב שהפסקת האש מחזירה לנקודת ההתחלה. סיפור המנהרות, למשל. הן חדלו להיות איום אסטרטגי בגלל קונסטלציה לא מתוכננת. "גם השקט המוחלט יגיע בצורת קונסטלציה, בצורת התפתחויות חיצוניות שאין אנו שולטים בהן". 



התפתחויות כמו מה? 



"סכסוך בלתי מובן בין קטאר לחמאס, מצב ששייח' אחד יגיד משהו לא מכובד על שייח' אחר". 



אתה בעצם אומר שאנחנו בידיים שלהם. 



"לא, יש בעולם תהליכים שחורגים מהמעשים היומיומיים של בני האדם". 



אבל זה לא ויתור על היוזמה? 



"לא התכוונתי לזה. חז"ל כבר אמרו שאין לעלות על סולם רעוע ולומר: 'השם ישמור עלי'. צריכים להיות ערניים. לעשות ולא לחדול". 



מה תהיה תמונת הניצחון שלך? 



"בוקר עם אנשים בשדות, ערב עם ילדים צוהלים בבריכה". 



הכל ביטולים 



אבל ביום שבו ביקרנו מצאנו בריכה שוממה. איש לא פרע את המים. עדיין חיכו לראות מה ילד לילה והיום שאחריו. בחמ"ל שליד הבריכה מצאתי את סמדר שמילוביץ, ממפוני חבל ימית. דרך מסרונים עשתה מסדר נוכחות לתושבים. נכון לאותו בוקר נותרו בחוץ 10 מבין 238 המשפחות. בימי המלחמה נפקדו 105 משפחות מיישובם. "אנחנו כמו ועדת חברה בקיבוץ. מטפלים גם בפעולות ה'הפגה' (מלשון הפוגה) לתושבים", הסבירה "סמדי", כך כולם קוראים לה. 



את בעצמך לא צריכה הפגה? 



"אני, יש לי כוח, כל סיבוב רק מחזק אותי". 



איך כל זה ייגמר? 



"כשמישהו יגיד לנו שזה נגמר". 



כשהיה בן 6 פונה איתי לוי מהמושב שדות שבחבל ימית. מהימים ההם לקח איתו תמונות של ים, שמש ודיונות. ואולי גם של תמימות. "החיים פה נפלאים", הוא מחווה, "אין לי בעיה כלכלית לעבור מכאן, אבל לא אעשה את זה". 



למרות החיים הנפלאים, אין לילדים פחדים? 



"מן הסתם יש". 



אתה יכול לספר לי על זה? 



"מעדיף שלא". 



איך אתה קורא לכל המצב המבולבל הזה? 



"טפטופי משא ומתן". 





כלומר? 



"חמאס מנסה להתיש אותנו". 



השאלה היא, כך חושב איתי, מה יקרה ביום שאחרי. אין לו תמונת ניצחון כי לא יכול להיות ניצחון. רק תקווה שהשקט הזה יישמר. כ"איש שמאל גאה", הוא מעיד על עצמו שהיה רוצה לראות מדינה בצד שלהם. שאם ייפול איזה קסאם תהיה מלחמה מול מדינה, "לא מול גרילה מטורפת". 



מאז ההתנתקות נתיב העשרה הוא היישוב הכי קרוב לגבול. משהו כמו 50 מטר חוצצים בין בתיו הדרומיים לגדר המערכת. שלוש גדרות מקיפות את המושב. על אחת מערכת "רואה-יורה" שנשלטת מרחוק ויורה במי שחודר את תחום ה-300 מטר מהגדר. "אזור הריגה", קוראים לזה. 



החממות של רן דרייליך מביטות אל בית לאהיה. אדם אופטימי דרייליך. עוקר שיחי פלפל אדום מסוג "דולצ'ה איטליאנו" להכין את השטח לשתילה חדשה בעוד שבועיים. לרגליו, במחנק החממה, מוטלים העקורים. טונות פלפלים חסרי ברק, שקליפתם רופסת והם משמשים מנחת לנחילי זבובים. בלי להביא בחשבון את הזבובים, רן נמצא כאן די לבד. אבל אין לו פחד. כשאותה שריקה חותכת את האוויר הוא נשכב מיד. כך לימד גם את התאילנדים שעובדים איתו. אלא שעכשיו אין תאילנדים. בראשית המלחמה נהרג אחד ובעקבות זאת שבו רובם הביתה. "זה נראה קשה מדי, המצב הזה", אני אומר לרן. "אלה החיים שלי", הוא עונה לי. 



מהגבעה שבין יד מרדכי לניר-עם רואים שקוף את בית חאנון, ג'בלייה ושג'אעייה "ובינתיים לא קורה כלום", מבשר צלם שמעשן על משמרתו. אבל אם יהיה, יקבל פריים בהיר. לא כמו במלחמה, כשהטנקים הפכו את האבק לפודרה שערפלה את העדשות. מימין אני רואה שדה שרוף מגראד, מעלינו מצרצר המזל"ט - פס הקול של השקט. בירידה אנדרטת ברזל של סוס על רוכבו. יעקב (ינצ'יק) גברי מניר-עם היה מוכתר, בוקר, חולם ובמידה מסוימת גם נביא. בימים שלפני גדרות וחומות רצה לשתול חורשה שתסתיר את שדה הראייה בין עזה לקיבוץ. "חלום משוגע", כתב תלמידו איציק איבו בספרו "דרך לא סלולה" (עורך: תומר ברנד).  



איבו הוא איש לבבי בן 75 שנולד בקהיר. בתנועת "דרור הבונים" הדריך אחיו את מי שיהיו גיבורי "הפרשה". הוא עצמו למד עם אהוד ברק בי"ב המקובצת. לניר-עם הגיע לפני יותר מ-60 שנה. בפינוי מסיני ניצח על פירוק סופה וחולית. על החוויה ההיא סיפר לי פעם בדמעות. עכשיו הוא ראש ענף תיירות בקיבוץ. בימים האלה ידיו מלאות ביטולים. נזק שנאמד כרגע ב-300 אלף שקל. אנחנו יושבים במשרדו המת כשברקע רק קרקורי התרנגול השחור מפינת החי. במלחמה נשאר איבו במשק, בלילות הצטרף לאשתו ונכדתו במעלה החמישה. עם תחילת ההפסקה הקודמת שמע את צה"ל מבטיח שלווה, החזיר אותן הביתה. כעבור יומיים חטף, כמו כולם, 25 קסאמים. 



אתה מרגיש שעבדו עליך? 



"אני אוהב את הצבא ומעריץ את המפקדים, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. תגידו שרקטות עדיין עלולות לעוף, אבל אל תשאירו אותנו ככה". 



ועכשיו מה יקרה? 



"הגיע הזמן להסדר מדיני, שכידוע עושים עם אויבים. נהרוג עוד אנשים, נהרוס עוד בתים - לא יעזור. לא רוצה להיות הבוס של הרצועה". 






הבית של איבו שוכן קילומטר מהמנהרה שדרכה הגיחו עשרה מחבלים במדי צה"ל. בתקרית נהרגו ארבעה חיילים. "לו המחבלים היו חוצים את הגדר היה נגרם אסון בינלאומי", הוא אומר. אין ספק שהתקרית ערערה את הביטחון שלו בבית. "כיפת ברזל" והממ"דים פתרו חלקית את בעיית הרקטות. אבל נגד המנהרות הוא חש חסר אונים. פתאום הקיבוץ שלו היה למוצב קדמי. ובכל זאת, כמעט כל 400 החברים חזרו הביתה לניר-עם.  



זרע עמלק אלה 



כשאתה חוצה את הכביש מניר-עם, אתה נופל על מכללת ספיר. בתחילת השבוע נפתח במכללה סמסטר הקיץ. קודם במחלקה להנדסה ואחריה השאר. ההנהלה מנסה להיות רכה עם הסטודנטים. אין זה סמסטר חובה והבחינות מתחדשות בנקודה שבה הופסקו, מועדים מיוחדים ייקבעו למי שלא יתייצבו. מועדי הגשת העבודות נדחו לחודש הבא. "ועם כל הפסקת האש", אומר נשיא המכללה, פרופ' עמרי ידלין, "כל הכיתות ממוגנות". 



אבל איך המצב השפיע על ההרשמה?  



"לפני המלחמה ההרשמה גדלה. האם התנופה תישמר? קשה לדעת. 'צוק איתן' עצר את ההרשמה בכל הארץ". 



אבל ספיר, מדגיש ידלין, מכוונת מעבר להרשמה. הכוונה היא להביא תלמידים שגם ימשיכו להתגורר באזור. תומר חג'בי גר במושב יכיני, מדרום למכללה, לומד שיווק טכנולוגי ועובד בביטחון. "מכה מתחת לחגורה", הוא מכנה את המנהרות. 



אתה חושב שיש גם פה מתחתינו? 



"יכול להיות, האדמה פה קלה וטובה לחפירות". 



נגיד שהם יוצאים פה מול השער, כאיש ביטחון מה אתה עושה? 



"יהיה קשה להתמודד איתם, אבל מתרגלים אותנו כל הזמן. סריקות על הגדר יש כל שעה". 



ברוך דהרי, שהיה קצין משטרה, מחווה שאין בערבים אמונה. "זרע עמלק אלה". כקצין ביקורת גבולות היה מכניס את שיירת ערפאת לרפיח. 



איך התרשמת ממנו? 



"לא היו דיבורים, אבל היה לוחץ יד, נותן צ'פחה. פעם כמעט התנשקנו, אבל נמנעתי". 



למה נמנעת? 



"מה אגיד לך? מספיק להגיד לו 'מרחבא'". 






בסבב האיבה הזה קיבלה ספיר תשומת לב בגלל פציעת המנכ"ל. ד"ר נחמי פז היה בדרך לביתו בכפר עזה כשנשמעה אזעקת "צבע אדום". הוא נכנס לתחנת הדלק, נשכב ליד מכוניתו, חטף רסיסים ביד וברגל מפצמ"ר, התקשר לאשתו שושנה ופונה מיד לניתוח בסורוקה. בשעות האלה ריק משרדו של נחמי, שהיה עדיין מאושפז. אבל במשרד מולו אנחנו מוצאים את הסמנכ"לית, אורנה גיגי. 20 שנה הם עובדים יחד. גיגי מספרת שאין זאת הפעם הראשונה של פז, בן למייסדי ניר-עם. ב"עמוד ענן" נפל פצמ"ר ליד הבית שלו בכפר עזה ושמיעתו נפגעה קשות. גיגי מספרת על איש מיוחד, חם, אופטימי, "והעיקר שיחזור כבר". 



בדרך לבית של נחמי פז בכפר עזה ראינו חמניות כמושות. שדות אחרים - של תירס יבש - רשרשו ברוח. שני טנקים הרימו אבק ונעלמו בחניון לזכר אל"מ נביה מרעי. את השער לכפר עזה חוצה לפנינו נגמ"ש כבד המכונה "אכזרית". על הסילו מצאנו את הכתובת: "כפר עזה זה שלי". בחדר האוכל ישבו החברים בשלהי ארוחת צהריים עצלה ומופרטת. "אל תגיד עוטף עזה אלא חוטף עזה", צחקו על ההתחלה. היו שם ציפי מור ובעלה יצחק המכונה "פיצו", הפלמ"חניק כסוף השיער עמוס צפרוני, אלי אורגד השתקן וורד זמיר, שביקשה שלא לשים לב אליה, אך נטלה חלק נכבד בשיחה. השיח שלהם נע בין צחוק למרירות, בין תקווה להתפכחות כואבת. הם דיברו על תחושת הנטישה, סיפרו על חברים שעדיין לא חזרו, על ימים שבהם כל חדר האוכל שאני רואה היה רק שולחן אחד. וגם עכשיו, אם אני שם לב, אין כאן משפחות עם ילדים. 



"ומילא השריטות הפיזיות", אמר פיצו, "אבל איך נתמודד עם העמוקות?", ואשתו ציפי אמרה שהיא חיה בתחושה שוויתרו עליהם מזמן. הדברים האלה, אני מוכרח להודות, הפתיעו אותי. עד כה שמעתי כמותו רק בשדרות. לא במה שמוגדר "אוכלוסיות אידיאולוגיות". אבל כאן התערב עמוס ואמר שהוא חולק על ציפי. צה"ל לא ויתר אלא הופתע. החשוב הוא מה שיקרה מחר - אמר הפלמ"חניק שמחפש את המחר. 



ביקשתי שיתייחדו רגע עם עצמם ויגידו לי מה מחזיק אותם כאן. הם אמרו שהם ממש לא יודעים. ורד הציעה שפשוט אקשיב ל"לפתח הר געש" מפי חוה אלברשטיין: "...הרי אחת לכמה שנים/כך בפירוש כתוב בעיתונים/שוב תתפרץ הלבה מן ההר/ותאיים לקבור את כל הכפר/מדוע זה לחזור הם מתעקשים?/מדוע את הכפר אינם נוטשים/אחת ולתמיד?... גם הם יודעים, וודאי שבעולם/פינות שקטות יותר מהר הגעש/ואדמה המוצקה מזו/שבה טמונים בתי אבותיהם/גם הם יכלו, אולי, לזוז משם/ולחפש מקום יותר בטוח". 



פניהם לא לשלום 



ב"צוק איתן" נהרגו חמישה חיילים בקרב עם מחבלים שהגיחו ממנהרה באזור נחל עוז. בפנייה לקיבוץ עוצרים אותנו המילואימניקים. "שטח צבאי סגור", הם מכריזים. אני מצלצל מהצומת לתמי הלוי שהגיעה לנחל עוז בגרעין ההשלמה הראשון. בעלה צביקה היה חבר בגרעין של רועי רוטברג (נרצח בידי פדאיון ב-29 באפריל 1956). 



בראשית השיחה הלוי משפצת לי את הטרמינולוגיה. היא לא שורדת בנחל עוז. היא חיה בנחל עוז. כאן הקימה קיבוץ לתפארת, כאן עברו עליה שנים נפלאות, כאן נולדו חמשת ילדיה שעזבו כולם. אבל הימים שלאחר הפסקת האש הראשונה היו קשים מאוד. הצבא קרא לחברים לשוב מיד. אבל האש התחדשה והם החליטו שלא להחזיר את הילדים. "ואני מבקשת ממך לכתוב שזה לא מרד, אתה היית מסכים לגדל ככה את ילדיך?" 



קפקאי... 



"קפקאי לחלוטין". 



מתי יחזרו? 



"נראה מה מתפתח עם הפסקת האש הזאת".



בכביש 32 האדום עולה בחורף. אלפי כלניות פורחות בשדות. עכשיו אתה חוגג על רסיסי חיים שמנסים לחזור. בצד האספלט רוכב אופניים, אולי מחניון "לה מדווש" בבארי. חורש את העפר שהשאירו מאחוריהם הטנקים. אנחנו רוכבים על עננת האבק שלו עד קיבוץ עין השלושה. 



לא רחוק מכאן הגיחו מחבלים ממנהרה ובחילופי האש נפצעו שני חיילים. וחוץ מזה בית נחרב, בית נפגע ואיזה 12 פצמ"רים נפלו כאן. ב"עמוד ענן" נהרג פה חייל. בתחנת האוטובוס ממתינים הלנה ואיגור לובימוב. מקציבים לי שתי דקות, עד שיפליגו לבאר שבע. הנה תמצית הראיון המבזקי: הם באו מסיביר, תשע שנים הם פה, אבל די. צריך לדאוג לשלושת הילדים. לא משנה עוד הפסקת אש, הם רוצים לעזוב. לפני שהם עולים לאוטובוס הלנה עוד מספיקה לומר: "תכתוב בעצם שלא רוצים לעזוב, אבל אין ברירה". 



מירב כהן מחכה יחפה על האספלט. מציעה "שנהיה חכמים", כלומר ניצמד למקום מוגן. גם בשעות האלה כשהפסקת האש באוויר. רוח טובה נושבת מעזה, מתרסקת על מדשאות דיכאון. השקט המעיק נותן תחושה שצלב של איזו כוונת מחפש את המצח שלך. במרפסות מחכים לשעתם כל אביזרי הקיט: שמשיות, כיסאות נוח, מטקות. מעולם הפסטורליה לא הייתה כל כך מדכדכת. רק ה"דררות" (סוג של תוכים) צהלו בצמרות.



פה ושם ילדיה של מירב גנבו גיחה החוצה. הקיץ הזה, היא מתלוננת, ממש איבדו בלמים. כבר חודש בתה בת ה-5 ישנה איתה, האחרים צללו לקרקעית המחשב. כשבעלה דני ראש צח"י (צוות חירום יישובי) תפעל את הקיבוץ, הייתה איתם בהזורע. ארבעה שבועות. מאוד לא אהבה את חייה כפליטה. את הימים שהסתיימו במיטה לא שלה. הריחוק מהבית טשטש את זהותה, חמס את פרטיותה, כיווץ את נוכחותה כאדם. עכשיו היא מבקשת לא להרגיש כפליטה בביתה. 



איך את מסכמת את הפרק הזה? 



"64 חיילים נהרגו, המילואימניקים הלכו ואנחנו חזרנו להיות מילואימניקים". 



את חושבת שזה ייגמר פעם? 



"פני האנשים מעבר לגדר לא בדיוק לשלום. רק הסכמים קצרי טווח אפשר ליצור איתם". 



נשארו לך חלומות? 



"שהילדים שלי ישחקו כדורגל על הדשא לידי".



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.