שנה לפיגוע הצליפה בחברון: "גל לא הספיק לשבת בסוכה שבנה"

"שנה בלי גל וסוכות כאן. זה חג שכל כך אהבתי ושלנצח יהיה עכשיו חג עצוב בשבילנו". כך אומרת בכאב סמדר קובי, אמו של סמ"ר גל גבריאל קובי מגדוד רותם של גבעתי, שנרצח בחג סוכות שעבר על ידי צלף פלסטיני בחברון.

בטירת כרמל, דרומית לחיפה, מנסה משפחת קובי להמשיך את החיים ללא גל. הבגדים נשארו בחדר שחלק עם אחיו. בסלון הביתי ניצב הנשק האישי שלו, לצד תמונותיו ולצד ציור שלו שציירה חברה מהגדוד. האם סמדר (41), גננת במקצועה, והאב עובד (45), אזרח עובד צה"ל, היו קשורים לבנם בעבותות.

"גל לא היה רק בן, הוא היה חבר ממש טוב של שנינו", מספרת סמדר, "אנחנו הורים צעירים מאוד, הייתי רק בת 40 כשזה קרה, וגל היה בן 20. הוא סיפר לי הכל. כל מה הרגיש וחשב. הוא היה חבר בנפש שלי ושל בעלי. אני זוכרת שאחרי שגל נהרג, כשמח"ט גבעתי בא לספר לנו איך זה קרה, אמרתי לו, 'רגע, תסתכל עלי שנייה, זה נראה לך הגיוני שבגיל 40 אהיה אמא שכולה?' הוא היה מסכן. לא ידע מה לענות לי".

האירוע שבו נהרג קובי ז"ל התרחש בסוכות, במה שמכונה יום "חריג יהודי", ובמסגרתו פתוחה מערת המכפלה למתפללים יהודים בלבד. למקום הגיעו באותו יום אלפי יהודים, וצה"ל תגבר את כוחותיו בעיר. באותו יום התפתח אירוע של הפרת סדר ויידוי אבנים לעבר חיילי צה"ל, וצלף פלסטיני ירה כדור אחד לעבר קובי. הכדור חדר לצווארו של החייל ופצע אותו אנושות. הוא הובהל במצב אנוש לבית חולים שערי צדק בירושלים, שם מת מפצעיו. מיד לאחר הפיגוע הטיל צה"ל סגר על חברון. כוחות ביטחון רבים סרקו את האזור בניסיון לאתר את הצלף הפלסטיני, שעד היום לא אותר.

סמדר: "הפצע הזה כל כך פתוח, והימים האלה של סוכות כל כך קשים עבורנו, כי הכל חוזר. כל הזיכרונות מהאירוע, הדרך שבה זה נודע לנו, הרגע הנורא ההוא. והתמונות בראש והזיכרונות, והרצון הגדול שלי לחלום עליו, כי הוא לא מבקר אותי בחלומות, ואני כל כך מחכה לו. זה נורא. כאילו תלשו לי איברים מהגוף.

"אני מנסה לחשוב כל הזמן ולהיזכר מתי צעקתי עליו פעם אחת בחיים שלי, ואם כן, על מה זה היה. לא מצליחה להיזכר בשום מקרה כזה. אחרי הכל, אני אמא ואימהות מרימות את הקול לפעמים. אבל עם גל זה באמת לא קרה לי אף פעם. הוא אף פעם לא התחצף ולא היו בכלל ויכוחים. היה לו אופי של נסיך והוא הבין הכל. לא היה צורך לצעוק".

גל לא ענה

קובי ז"ל היה אח לאוראל (14.5) ולעמית (8.5). סמדר מספרת כי שני האחים מתמודדים בצורה שונה עם השכול.

"אוראל סגור יותר וקשה לו יותר לדבר ולספר כמה הוא מתגעגע", היא אומרת, "בשלושים למותו של גל הוא שר לו וריגש אותנו כל כך. גם עמית הקטן היה קשור אליו מאוד. גל היה משחק איתו הרבה ודואג לו. ביום הזיכרון האחרון, הראשון שלנו כמשפחה שכולה, עמית הקטן פתח את השידור בגלי צה"ל בשבע בבוקר. המראיין שאל אותו למה הוא מתגעגע בגל. עמית ענה: 'לנשימות שלו, לחיבוק שלו, להרגיש אותו'".

את הרגע שבו נודע לה כי בנה נפצע אנושות ומת מפצעיו היא זוכרת היטב. "זה נורא, כי אני תמיד חוזרת לשעה הזו, לדקה הזו, וזה תמיד כל כך כואב, עד שיתוק", היא מספרת, "היינו בקניון בחיפה, בעלי, אני ועמית הקטן, שהיה אז רק בן שבע וחצי. ישבנו ואכלנו במסעדה. אחד מבני המשפחה הודיע שהיה ירי בחברון ושיש אזרח ישראלי פצוע. בהתחלה דיברו על אזרח. ישר בעלי ניסה להתקשר לגל. כשראה שהוא לא עונה, חשבנו שהוא בפעילות. הוא העביר לגל הודעה בווטסאפ, אבל הוא לא ענה.

"נסענו הביתה וכשנכנסנו לרחוב ראיתי שני חברים של גל. שאלתי את בעלי מה הם עושים כאן, אבל גם הוא היה המום. עצרנו את האוטו ואז ראינו גם אמבולנס. קצין העיר ירד ממנו אל הכביש והתקדם לעבר הבית שלנו. רצתי לעברו, קפצתי עליו ואמרתי לו 'אני לא מוכנה שתבוא אלי, אתה שומע? מיד התמוטטתי".

מתי ראית את גל בפעם האחרונה?
סמדר: "ביום כיפור הוא היה בבית. במוצאי כיפור בנה את הסוכה עם אבא שלו. למחרת בבוקר יצאתי לעבודה. נישקתי את גל ושמתי לו 200 שקל מתחת למדים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. גל לא הספיק לשבת בסוכה שבנה".המילה ההרסנית

שנה חלפה ובחג הזה מתכוננים בני משפחת קובי לנסוע למערת המכפלה, למקום שבו אירע הכל. "החלטנו שאנחנו חייבים לנסוע לשם", מספרת סמדר, "אנחנו רוצים לברך שם והגברים יתפללו. בהתחלה שאלתי את עצמי המון למה זה מגיע לי ואם זה עונש על משהו. אני לא שואלת יותר, כי הבנתי מהר מאוד כמה המילה 'למה' היא הרסנית עבורי".

שנה עברה והמחבל שרצח את גל עדיין לא נתפס
"כן", עונה סמדר, משתתקת לרגע ארוך, ואז נושמת נשימה עמוקה. "הוא עדיין לא נתפס, אבל גם אם הוא ייתפס זה לא יאחה את הפצע שלנו. כל החיים נרגיש נכים. אם בכל זאת יתפסו אותו, הייתי רוצה שיהפכו אותו לנכה בכל המובנים. אבל זה הרי לא יקרה. הוא סתם יישב בכלא ויחיה את החיים שלו כרגיל".