אם עלי, גבר צעיר עם כאפייה ומשקפי שמש, יכול להיות טייס? האם סמיה יכולה להיות עובדת הייטק? האם חרדי יכול להיות מורה למתמטיקה? האם אנו מקבלים מסרים מהורינו בעניין הזה, וכיצד אנחנו מפרשים את אותם מסרים במוחנו?

מחקר ראשון מסוגו בעולם על העברה בין-דורית של תפיסות הלאום מדד באיזו מידה הורים תופסים שוני בין יהודים לערבים, איך התפיסות הללו מועברות, וכיצד, גם בלי להתכוון, מחזקים ההורים את הסטריאוטיפים אצל ילדיהם.

פרופ' גיל דיזנדרוק, החתום על המחקר, ביקש מ-76 זוגות של הורים וילדים, ממשפחות דתיות, חילוניות ומשולבות של יהודים וערבים, לקרוא ספר לילדיהם בני ה-5, כאשר תהליך קריאת הספרים תועד והוכיח לראשונה אמפירית כי הקשר הכי חזק למידה שבה ילדים תופסים יהודים וערבים מושפע במידה רבה באופן שבו ההורים תייגו את הדמויות בספר כ"יהודים" ו"ערבים".


הזוגות נדרשו לקרוא סיפור לילדיהם. צילום: אינג אימג'. 

דיזנדרוק, חוקר בכיר, מרצה ומנהל המעבדה לשפה והתפתחות קוגניטיבית במרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, ניסה לבדוק עד כמה ההורים הזכירו שמדובר בערבים או יהודים, כמה הכללות נעשו, ומה הקשר בין הרמזים העדינים של ההורה לתפיסת הילדים.

"להורים ולילדים ניתן ספרון ובו 6 עמודים עם תמונות: ערבים עם כאפייה, יהודים עם כיפות, שמות פרטיים בולטים. ההורים התבקשו לספר על הספר לילדיהם בני ה-5, זה הכל", מסביר דזנדרוק איך זה עבד,

"אחר כך תמללנו את מה שההורים אמרו והסתכלנו בעיקר על שלושה סוגים של ביטויים: הראשון - עד כמה הם תייגו ואמרו: הנה יהודי, הנה ערבי; השני - עד כמה הדגישו סטריאוטיפים; והשלישי - עד כמה הבליטו הבדלים בין יהודים לערבים.

דוגמה לכך ראינו בתמונה של אחמד הטייס, כשהיו הורים שאמרו: ערבים הם בדרך כלל לא טייסים. בתמונה אחרת מופיעה אישה בלבוש ערבי מסורתי. שמה סמיה והיא עובדת הייטק. היו הורים שבמקום לדבר על סמיה, השתמשו בשפה כוללנית ואמרו: סמיה היא ערבייה. ברגע שילד שומע שוב ושוב 'יהודים' ו'ערבים', הוא בעצם ממלא את השמות האלה במשמעות".

בתמונות שהוצגו בפני הקטנטנים, צריך לומר, לא היה אזכור מפורש של לאום. היה שם פרטי - אופייני ללאום מסוים, ורמזים ויזואליים שמדובר ביהודי או ערבי. "כל מה שאמרנו להורים הוא לעיין בספר עם הילדים", מחדד דיזנדרוק, "כל פעם ההורה נידב את המידע שמשמעו: 'הנה היהודי' או 'הנה הערבי', כי הוא חשב שחשוב להגיד".

מה זה אומר?
"שאתה כזה כי נולדת להורים כאלה, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות שישנה את זה. אתה כזה כי יש משהו בתוכך שגורם לך להיות כזה, אף שילדים לא יודעים כלום על דנ"א למשל. הדבר הזה הוא הדבר הבלעדי, כלומר אם אתה כזה, אתה לא יכול להיות שום דבר אחר. כל מי ששייך לקבוצה מסוימת, דומה לחברי הקבוצה. בדיוק כמו שלפילים יש קווי דמיון, כך כל הערבים דומים ביניהם ו כל היהודים דומים ביניהם".

מכאן, שתפיסת האינדיבידואל לא קיימת.
"נכון. זה בדיוק אחד הסימפטומים של התפיסה הזאת. אני תופס את הקבוצה האחרת כמורכבת מאנשים שהם מאוד דומים זה לזה. מאוד הומוגניים. אין יחידים. אין אחמד, סמיר ומוחמד, יש ערבים".

ובאותה מידה, אין נועה, שרון ומיכל. מדכא.
"כן. עוד סימפטום הוא שהילדים מאמינים שזו לא חלוקה שרירותית שהחלטנו עליה פה בישראל. הם רואים בזה חלוקה טבעית, ומבחינתם, אם יש מקום בעולם שבו אנשים חושבים שיהודים וערבים הם אותו דבר, צריך לתקן אותו".ו

אולי זה פשוט עניין של שייכות שבטית?
"נכון שיש נטייה טבעית לחפש למי שאני שייך ולמי לא. יש מחקרים על תינוקות שמראים את זה. כיום מה שאנחנו מחפשים וחוקרים זה את הנטייה הטבעית של תינוקות בני עשרה חודשים לעשות הבחנות בין ילדים השייכים לקבוצות חברתיות שונות ובאיזו מידה יש עדיפות לסיווג מסוים.

לדוגמה: אם יותר קל לתינוקות להבחין בין אנשים על פי צבע העור שלהם מאשר על פי צבע החולצה שלהם. דבר נוסף שאנחנו מחפשים הוא למה לתינוקות ולבני אדם בכלל יש הצורך להבחין בין האנשים ששייכים לקבוצות חברתיות שונות.

אנחנו מדברים פה על שני מניעים עיקריים: האחד - לדעת למי אני שייך, מי כמוני, מי יכול לעזור לי, להגן עלי ולהאכיל אותי - כלומר צרכים מאוד בסיסיים - שהטענה היא שהם סופקו עלידי אנשים שהיו דומים לי. המניע האחר, שאני צריך להיזהר ולהימנע מאנשים שהם שונים ממני ויכולים לפגוע בי".

לפזר את הערפל

דיזנדרוק (45), יליד דרום אמריקה, עלה ארצה בשנת 1987. בין לבין, הספיק להתגורר בארה"ב. "תפיסת עולי מי היא שחשוב להתייחס לאינדיבידואל ולא לקבוצה שאליה הוא שייך"', הוא אומר. "כיהודי שחי בחוץ לארץ, נורא הפריע לי להשתייך לקבוצה: גבר, יהודי, לבן, או מהגר.

מאוד הפריע לי שאנשים, ממבט חיצוני, מקבלים החלטה מה אתה, ועל פי זה מסיקים המון מסקנות לגביך, לפני שעוד בכלל מכירים אותך. יש מקומות ומצבים כמו פה בארץ שהדבר הזה מוגזם ועלול להביא לדברים יותר חמורים מאשר סתם דעה קדומה".

במחקרו מנסה דיזנדרוק להראות כיצד התרבות מכתיבה לילד את החלוקה. השיח של ההורים כמתווכי תרבות עיקריים, לפי המחקר, משפיע באופן דרמטי. "מה שגילינו הוא שאם ההורה מדגיש סטריאוטיפים לגבי ערבים, אם הוא מביע עמדות שליליות כלפי ערבים ומדגיש את ההבחנה בין יהודים וערבים,זה לא השפיע על התפיסה של הילד.

מה שהכי השפיע הוא אם ההורה פשוט ציין - הנה, זה ערבי. העובדה שהוא נותן את הזווית המכלילה ניבאה בצורה הכי מוחשית את התפיסה של הילד".

מה החלופה?
"ההורים יכלו פשוט להסתכל על התמונה ולהגיד: 'זה אחמד. אחמד הוא טייס'. אבל היו הרבה הורים שהלכו מעבר לזה ואמרו משהו כמו: 'מעניין. אין הרבה ערבים טייסים'. "כשאנחנו נולדים, יש לנו רק את המחשבה שכנראה יש סוגים של אנשים בעולם, והאנשים מהסוגים השונים האלה שונים באופן מהותי.

אלא שברגע שהילד לומד מהי החלוקה הקריטית בתרבות, הוא מייחס לחלוקה הזו את כל המאפיינים המהותניים האלה; זו התרבות שמלמדת אותו מהו הממד שלפיו הוא צריך לחלק אנשים. אנחנו לא גזענים מבחינה של גזע, אלא על בסיס מה שהתרבות שלנו מכתיבה.

בתרבות שלנו זה לאום - כלומר אם אנשים הם יהודים או ערבים. השכיחות שבה הורים הזכירו את תוויות הלאום הייתה אחד המנבאים העיקריים של תפיסת הילד לגבי לאום. ככל שהורה הזכיר יותר את המילים 'יהודי' ו'ערבי' לגבי התמונות, כך הילד חשב שיהודים וערבים הם באמת שונים זה מזה במהותם. דעות פוליטיות ניבאו פחות את תפיסת הילד מאשר שיוך ותוויות".

מהי הדרך לתקן?
"לא לזרוק להם את התוויות האלה וזהו. אם נשאיר את זה ב'יש יהודים וערבים' וזהו, המונחים האלה ימולאו בתוכן על ידי הילד. התיקון צריך לבוא מזה שנסביר לילד מה זה אומר. לא להשאיר את זה בריק.

לתת לילד מידע נוסף לגבי מה זה אומר. להסביר לו שקיימים יהודים וערבים. לספר משהו על ההיסטוריה, התרבות, המסורות, המנהגים ועוד דברים. כי אז בדיוק זה הופך ממונח עמום שעלול להפוך למאיים למונח שאומר שיש אנשים שונים, בעלי תרבות שונה, אף שיש המון דמיון".