מספרים רצים בראשו של עלי סלאלחה, מנהל בית הספר המקיף בית ג'אן, כמו במחשבון. הוא זוכר בדיוק בכמה היישוב הצנוע - שדורג בשבוע שעבר במקום השני בארץ בזכאות לתעודת בגרות לשנת תשע"ג - מפגר אחרי המובילים הגאים מכוכב יאיר. אבל חכו, המהפך עוד יגיע. יש תוכנית מגירה. "בשנה שעברה היינו במקום השכ לישי", חושף סלאלחה חלק מתוכנית ההשתלטות, "אם היינו נשארים שם, כל ההתלהבות הייתה דועכת. מה צריך לעשות? לעבור למקום הראשון. 93.4% בכוכב יאיר. אנחנו 91.9%. לפי התוכנית שלנו, אם לא בשנה הבאה, אז בזו שאחריה אנחנו צריכים לעבור אותם בהפרש גדול".

יומרות גדולות יש לאיש שמגיע מיישוב שלא דומה בשום דרך לכוכב יאיר, מעוז האליטה הישראלית. בית ג'אן הוא כפר דרוזי שנמצא בהרי הגליל העליון, חמישה קילומטרים דרומית-מערבית להר מירון. מדובר ביישוב בעל כ-12 אלף תושבים הממוקם בתחתית הטבלה הסוציו-אקונומית, אבל בבית ספרו של סלאלחה אין אפס. מי שנמצא יוצא עם תעודת בגרות כדי לשנות את המציאות האפרפרה. שבעה ימים בשבוע המקום פתוח. בחופשים נערכים שם תגבורים, ולפני בגרויות באים בתחילת היום ועוזבים בשתיים לפנות בוקר, העיקר שהציונים יהיו בהתאם.

"נכנס מורה ואמר שאחד הילדים לא הגיע לשעה פרטנית", סיפר המנהל, "יכולתי להגיד ‘אז מה?' אבל ביקשתי שישאיר את המספר של האבא, והוא יצטרך להביא את הבן. אין דבר כזה שלא יביא. פעם אחרת אחד התלמידים היה בקטיף ושכח שיש בגרות. נסענו והבאנו אותו".

מערבי עם לב מזרחי

סלאלחה (62) - אדם בעל ביטחון עצמי רב, פתיחות יוצאת דופן, ובמיוחד ממוקד מטרה - היה אמור להיות מנהל בית הספר עוד כשנפתח המוסד בתחילת שנות ה-80 . הוא מודה שניסו לתפור לו אז מכרז לפי מידותיו, אך יריבו הלך לבית המשפט וזכה. סלאלחה נשאר בבית הספר כמורה וראה את ההידרדרות במקום. הוא נכנס לתפקיד המנהל רק בשנת 2000 , כששיעור הזכאים לבגרות ביישוב היה בשפל ועמד על 16% בלבד.

"הייתי מחנך בכיתות הכי קשות וניסיתי ליישם את מה שיש לי בראש, אבל יש אחראים, והדרוזים, כמו היהודים, מפחדים מחזקים", הוא מספר, "ראו בי איום, אבל כשאני מנהל, זה אחרת. הראש שלי הוא מערבי עם לב מזרחי. אני צריך יעד, חזון, תוכנית עבודה. קבעתי לעצמי זמנים. כשנכנסתי, אמרתי שאני מכיר את המקום וקיבלתי החלטות. הודעתי שאסור להעתיק. למה? מי שמרמה בסוף ייפול. בשנתיים הראשונות ניקבו לי את הצמיגים של האוטו ארבע פעמים. יש לי פנצ'רייה ליד הבית. תיקנתי והגעתי לבית הספר כאילו כלום לא קרה. שנה שלישית הבלגן נגמר. חשבו שבדרך הזו יעצרו אותי".

מבחינת סלאלחה, הדבר המרכזי היה ליישר את חדר המורים. הוא ידע על הסכסוכים הרבים ששלטו שם, ולטענתו פגעו קשות בתפקוד המקום. "נכנס אלי אז מורה ואמר ‘ההוא דיבר עליך ככה'", הוא מספר, "רק הלך ובא המורה השני ולכלך. נכנסתי לחדר המורים וביקשתי משניהם לגשת אלי. אמרתי להם: ‘רבותי, אני בא לעבוד ולא לרכל. אין לי קרובים ואין לי חבורה. יש אנשים שצריכים לעשות עבודה. תעבוד, נהיה חברים. לא, תמצא את עצמך במקום אחר'. אצלי זוטר יכול להפוך לאחראי על הוותיק, ויש דוגמאות. היה מחנך שלא עשה את תפקידו ואמרתי לו: ‘מהיום והלאה אתה לא מחנך'. הוא אמר: ‘אתה לא יכול לפגוע בי'. עניתי: ‘אני יכול לפגוע באבו-אבוק, אתה פוגע בתלמידים'".

כשזה מגיע לבית הספר, סלאלחה מספר שהוא לא רואה בעיניים. "הודעתי למורים בישיבה הראשונה: ‘רבותי, מהיום והלאה אני נהג הקטר, ואם תרצו הקטר שלי הוא יפני או גרמני, אבל לא ישראלי. הוא נוסע במהירות של 250 קמ"ש. מי שעוזב את התחנה שהוא נמצא בה היום - רק ירוויח, ומי שנשאר - יפסיד'. כל אחד מבני בית ג'אן והעדה הדרוזית יכול עכשיו להתגאות. התקשר מישהו מדאלית אל-כרמל והחמיא. אמרתי לו: ‘אני בסך הכל מנהל בית ספר שעושה את עבודתו'. הוא ענה: ‘מה שעשית לא עשו הדרוזים מאז סולטן באשא אל־אטרש. על מה הציכ בור מדבר? על בית ג'אן'". מבחינת הדרוזים, להגיע לדרגת הסולטן אל-אטרש זה כמו להיות מושווה להרצל או לבן גוריון. מנהיג דרוזי שנלחם בסוריה בשנות ה-20 של המאה הקודמת נגד הצרפתים כדי שהמדינה תקבל עצמאות. תמונתו תלויה בחדרו של סלאלחה ליד זו של נשיא המדינה היוצא שמעון פרס.

אין תפוחים רקובים

סלאלחה לא שוכח לרגע מאין הוא בא. "זה לא בהכרח שערכים יהיו רק לאנשים מבוססים", הוא אומר, "בית ג'אן זה הכפר הכי יפה בארץ עם התושבים הכי טובים בעולם. אני לא חי בבועה. היום אנחנו כמו עיר שצריכה מהנדס ועורך דין ופסיכולוג, ואני לא רוצה להיות עול ולהישען על השירותים של אחרים. החזון שלי הוא שאני אצפה במדען או במדענית, בוגרי בית הספר, שיעמדו בשטוקהולם ויקבלו את פרס נובל".

יגיע היום?

"בטח. כשהרצל אמר שהוא רוצה להקים מדינה יהודית, אף אחד לא האמין. אמרו שהוא מסטול, אבל הוא הכריז: ‘אם תרצו אין זו אגדה'. עד שנת 2000 לא היה רופא אחד שיצא מבית הספר. אף אחד לא התקבל לרפואה. היום יש יותר מ-30 בוגרים שלומדים או שכבר סיימו רפואה. מהנדסים יש בשפע".

סלאלחה מקבל כבוד. בזמן ששהינו במשרדו, הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. נציגת ועד ההורים הגישה מגש עם בקלאוות. הכותרות עושות את שלהן. "אם אתה רוצה שהאוכלוסייה תיתן שקט ולא תפריע, לא צריך כסף, צריך לכבד", הוא מסביר, "אם יש לוויה, על הבוקר אני מוציא מכתב תנחומים. כל יום אני שולח ברכות לילדים שיש להם יום הולדת. הילד בא הביתה ואומר: ‘המנהל בירך אותי'.

"יש כאלה שתולים את זה בחדר. הדלת שלי פתוחה בפני כולם. אני צריך להיות דוגמה. לעשות את תפקידי כמנהיג ולא כמנהל שיושב על כיסאו ואומר: ‘תביאו לי קפה'. היום תיקנתי מנעול של כיתה. יש פה מאות תלמידים, אתה מרגיש בהם? אין אצלי ילד שיחשוב אפילו לפגוע במורה או בילד אחר. אתה צריך להיות מחונך, בעל ערכים. אלוהים נתן את עשרת הדיברות למשה, וככה יתרו לימד את משה איך לנהל את החבורה".

קורה שיש תפוח רקוב.

"לא אצלי. אני אומר: ‘אדוני אתה צריך להתעסק בדברים חיוניים ולא שליליים'". כולם אומרים. "אבל אנחנו מוציאים לפועל".

"אני לא יס-מן"

בחטיבה העליונה של בית הספר המקיף בבית ג'אן לומדים כ600 תלמידים, ובחטיבת הביניים יש מספר דומה. ברחבי בית הספר מוצבים פסלים, תלויים ציורים פסטורליים. "ברגע שהילד רואה מקום יפה, הוא שומר עליו", סלאלחה מסביר, "שמו מחוץ לגדר סוללת עפר, ותושבים הביאו פסולת. אמרתי למועצה המקומית: ‘דחיל רבאק, מול בית ספר לא יכול להיות שתעשו שטויות'. איפה שיש סדר, הכל יהיה בסדר".

להצלחה של בית הספר יש הרבה אבות. צוות מורים שכבר הביא פרסים, משרד החינוך שמשקיע, עמותת "יכולות", מיסודה של קרן רש"י, שעוזרת לאלה המפגרים מאחור. תוך כדי שיחתנו נכנסת תלמידה לחדר, וסלאלחה ממהר להוציא לה פלסטר. "אני גם אחות וגם שרברב", הוא צוחק. "רואה את השולחן ההוא במשרד שלי?" סלאלחה מצביע על בחור שעובד מול מסך מחשב.

"זה המנהל הפדגוגי של בית ספר, ג'לאל סעד. אנשים קוראים לו ‘רכז פדגוגי' ואני קורא לו מנהל. אתה מכבד אנשים, הם יכבדו אותך. יש לו תפקיד ויש האצלת סמכויות. אני לא תמים. אי אפשר לסבן אותי. גם ליהודים אני אומר: ‘אני מסתכל עליכם בגובה העיניים. אתם לא יותר טובים'. לי ולמנהלת המחוז היו כל מיני מריבות בשנה שעברה, והיא בסוף אמרה: ‘אתה רוצה לנהל לי את המחוז?' עניתי: ‘אני מנהל בית ספר ורוצה להביא אותו למקום הראשון, אבל אני יכול לנהל גם את המחוז'. היא לא רגילה שמנהל דרוזי ידבר באופן הזה. היא חושבת שאנחנו יס-מנים. אני לא יס-מן".

מה עם להיות שר החינוך?

"יש איזו מחשבה. אני לא אשאר פה כל הזמן. אני שמאלני בדעותי. אני מבין את אלה שאומרים שזו מדינת כל אזרחיה. יש מחשבה שמקננת בי לנסות להגיע לכנסת".

היו הרבה חברי כנסת דרוזים.

"בכנסת שעברה היו לנו שישה שלא שווים קליפת שום, ואם אתה רוצה, אז בצל. שישה זה המון ביחס לכמות שלנו באוכלוסייה. זה כוח. מה עשו? כל אחד הגן על מפלגתו. ח"כ לשעבר איוב קרא התעסק עם התנחלויות. זה הסיפור שלך? תשאיר את זה לבנט. תתעסק עם בני העדה, שאין להם שוויון. תבוא ותגיד: ‘אדוני ראש הממשלה, בבית ג'אן ובדאלית אל־כרמל יש בעיות כאלה וכאלה. אני רוצה שתפתור אותן'.

"החברים האלה רבו ביניהם לטובת המפלגה, ולנו לא יצא כלום. הלכו בשביל שיגידו: ‘בוא שב בקדמת הבמה'. לא מעניין אותי כבוד. אני רוצה לעשות". אולי דווקא שם, בבית ג'אן, מתפתחת הבשורה שלה כל הורה מחכה. "אני בכיסא הזה משנת 2000 ", סלאלחה מצביע על כיסאו, "קניתי אותו בעצמי כי למועצה המקומית לא היה כסף. אופיס דיפו בכרמיאל. אני אצא מכאן עם אותו כיסא, כי לא הכיסא עושה את האדם. יש הרבה מנהלים, אבל אמרתי: אני לא רוצה להיות עוד אחד. אם אני אהיה עוד אחד, אלך הביתה".

"אם אני רוצה לשבת על הכיסא הזה", מוסיף סלאלחה, "אני רוצה לעשות דב־ רים שכל העולם ידבר עליהם. לכן העקומה שלי אומנם הגיעה לטופ, אבל אם אני ארגיש שהיא מתחילה לרדת, אפסיק. שיחפשו מישהו חדש. אלוהים לא ברא רק את עלי סלאלחה. יכול להיות שיש אנשים שיכולים לעשות את העבודה יותר טוב ממני".