בגיל 64 טוביה בוגץ לא מצליח עדיין למצוא את מקומו. מאז גורש מתאילנד לפני כשנתיים, לאחר שריצה עשר שנות מאסר בגין ניסיון לרצוח את בת זוגו המקומית ובגין פציעתם של שוטרים שנחלצו לעזרתה, הוא שב ארצה, נטול עבודה, מגורים או משפחה, ומתגורר במחסן מצופה זפת של חנות קטנה בחולון. ריח מחניק מקבל את פני הבאים למחסן הקטן. מגבת כחולה תלויה על חוט בכניסה, מסתירה את מיטת העץ המונחת על רגליים מאולתרות מבלוקים. כדי לשטוף את גופו מתגנב בוגץ לרחבה שבה שוטפים פחי אשפה. 

אלא שלמרות העונש שריצה ולמרות מצבו הקשה, בוגץ אינו מצטער על שירה בחברתו לשעבר קוואן ופצע אותה ברגלה - פרשה שכיכבה לפני כעשור בכותרות הישראליות. עד היום הוא זוכר כל רגע שהוביל אותו למעשה. את הכעס העצום ששטף אותו כאשר ראה את חברתו עם גבר אחר, את קולות הנפץ והצעקות, את האקדח שהתרוקן מכדורים ומנע ממנו להתאבד. 

"הבוקר שלפני הבלגן היה רצוף באירועים קשים", שב בוגץ 12 שנים אחורנית, "בהתחלה שמעתי שבת הזוג התאילנדית שלי במשך שנתיים וחצי, קוואן, הייתה בהריון והפילה בלי לספר לי. אחר כך גילו לי שהתחילה לעבוד בבר, שבו הבנות נותנות שירותי מין תמורת כסף. בהמשך הבנתי שהיא גם גנבה ממני. נסעתי לחברים בקוסמוי וקניתי אקדח. החבאתי אותו מתחת למושב של הקטנוע וחיכיתי לשעת כושר. הרגשתי שקוואן חירבה לי את החיים והחלטתי לחרב לה בחזרה.

"באותו בוקר הלכתי לבר של כדורגלן העבר, מנו שוורץ, ואחר כך התבודדתי באי. הרגשתי שאני נמצא בחושך עם שק אבנים על הגב. השתכרתי, אף על פי שאני לא שותה, ובלילה הלכתי לבר. ראיתי את קוואן יושבת עם בחור איטלקי וניגשתי אליה. היא צעקה שאם אין לי כסף, אני לא שווה כלום. הפיוזים נדלקו לי בראש. הוצאתי את האקדח ויריתי בה. שני שוטרים שהיו בבר רצו אלי, אז יריתי גם בהם וברחתי. רציתי למות. היא הייתה בת הזוג הכי רצינית שהייתה לי אי פעם". 

אף שהחרטה אינה נשמעת בקולו של בוגץ, הוא מתעקש שהשתקם ולא ביצע מאז שחרורו כל עבירה פלילית על אף היותו חסר כל. "אני מתקיים מ-2,000 שקל הבטחת הכנסה, ואי אפשר לעשות עם זה כלום", הוא מתלונן, "אני לא יכול להתפרנס כי אני בקושי הולך, אחרי שבמשך שנים הסתובבתי יום ולילה עם אזיקים ברגליים, וחוץ מזה מי ייקח אסיר משוחרר ומבוגר לעבודה? אני רואה כיצד המדינה עוזרת להומלסים ונרקומנים, מוצאת להם דירות, אבל אני נאלץ לישון עם אדים של זפת, ליד בלוני גז". 

"חשבתי שזה גן עדן"  

בוגץ נולד וגדל בחולון למשפחה שכולה. אחיו הבכור, זאב, השתתף בפשיטה על האי שדואן בינואר 1970 ונהרג למחרת באסון משאית התחמושת באילת, כאשר הציוד שהוחרם מהאי התפוצץ במפתיע וגרם למותם של 24 חיילים. בוגץ לא התגייס כמו אחיו, ובמקום זאת פתח דוכן אבטיחים כדי לסייע כלכלית לאמו. 

לראשונה הסתבך בפלילים כאשר אחד הלקוחות סירב לשלם את המחיר שנקב ודחף אותו. בוגץ התרגז ודקר את הלקוח בסכין לחיתוך אבטיחים. הוא נידון ל-2 שנות מאסר, ולאחר שחרורו עבד כמלגזן ברשת קו-אופ. עד מהרה התקדם בתפקידיו עד שהפך לראש מחלקת האריזות במרכז הלוגיסטי של החברה. 

אלא שבגיל 50 הרגיש בוגץ שהוא דורך במקום. אמו נפטרה והוא נשאר לבדו, ללא בת זוג או ילדים. חבר קרוב, שעסק בייצוא בגדים מישראל, הציע לו להגיע לאי המסמל בעבור רבים את החופש האולטימטיבי. "הוא אמר לי שהחיים בתאילנד נוחים וקלים, ושנוכל לעסוק שם בשיווק של בגדים מסין", מספר בוגץ, "לא היה לי כלום בארץ, אז הסכמתי. מכרתי את הדירה ואת המכונית, עזבתי את העבודה, לקחתי את הפיצויים וטסתי לתאילנד, כשבחשבוני יותר מ-250 אלף דולר. הגעתי לקוסמוי וחשבתי שאני בגן עדן. הייתי בטוח שאני עומד להיות עשיר, אבל אז התברר שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. לא היה אכפת לי כי בדיוק הכרתי את קוואן על חוף הים והתאהבתי בה". 

האהבה, השלווה והחיים הזולים סימאו את עיניו של בוגץ. הוא לא בדק את חשבון הבנק המתרוקן, לא חשב על המחר, לא תר אחר עבודה, רק חי את הרגע. הוא שכר דירה במרכז האי, לא רחוק מבית החולים המקומי, ורק לעתים נדירות העלה רעיון שלא מומש, כמו פתיחת עסק להשכרת אופנועי ים. הדבר היחיד הקבוע בחייו של בוגץ, למעט קוואן, היו ארוחות שישי בערב במסעדת "צבר" הישראלית וטיול חלוקת הסוכריות לילדים כל שבת בבוקר. עד שחברתה של קוואן גילתה לו על מעלליה של בת זוגו. 

לבוגץ לא היו התלבטויות. הוא הרגיש שחיי שניהם צריכים להסתיים. בשבועות האחרונים לחייהם המשותפים מיעטה קוואן להגיע לדירתם, ובוגץ האמין בתחילה שהיא מטפלת בבני משפחתה בכפר. "בהתחלה היא אמרה לי שאבא שלה חולה והאמנתי", הוא אומר, "אחר כך פתאום אמא שלה עברה תאונה, לדודה שלה הייתה בעיה ומה לא. לרגע לא חשבתי שהיא משקרת כי התייחסתי אליה כאל אשתי. קוואן הייתה משכילה והשקיעה בקשר בינינו. קראתי לה ‘סוואי', שזה בתאילנדית בחורה יפה. רק אחר כך התברר לי שהיא התייחסה אלי כמו לכספומט. כרטיס האשראי שלי היה אצלה, והיא רוקנה את החשבון שלי". 

שלוש שנים בלי שמיים 

ההחלטה הסופית לרצוח את קוואן גמלה במוחו של בוגץ במרץ 2003. "ערב לפני, כשנמנמתי בדירה, היה לי ספק חלום ספק חיזיון, והרגשתי כאילו אלוהים מדבר איתי", הוא מספר, "הוא אמר לי לעזוב את קוואן, לזרוק אותה ולהמשיך בחיים, אבל אני לא הקשבתי. המילים האלה מהדהדות לי בראש עד היום, וזו הסיבה שאלוהים העניש אותי".  

בסיום משפטו נידון בוגץ ל-27 שנות מאסר, והיה בטוח כי יסיים את חייו בכלא הטחוב כשלצדו ישנים על הרצפה עוד כ-40 אסירים תאילנדים. "גם שם הרגשתי נשכח. אני לא הישראלי הראשון שנכלא בתאילנד, אבל ראיתי כיצד המדינה מסייעת לכאלה שנידונו למאסרי עולם על עבירות סמים, וממני התעלמו. כתבתי מכתבים לשגרירות, והם ניסו לסייע לי, אבל המדינה פשוט לא הגיבה לבקשות שלי לרצות את העונש בישראל". 

כיצד הומתק עונשך לעשר שנים בלבד? 

"בזכות החנינות של המלך התאילנדי, שניתנות על התנהגות טובה. כל פעם הפחיתו לי עוד חלק מהעונש עד שעמד על עשר שנים. שמחתי. רציתי לחזור לישראל. את רוב הזמן בתאילנד העברתי בסופו של דבר בכלא, כאשר לאורך שלוש שנים לא ראיתי שמיים או אור יום. כששוחררתי, הועברתי למחנה של רשויות ההגירה ונתקעתי שם עד שישראלים המתגוררים בתאילנד עשו מגבית ורכשו לי כרטיס טיסה לארץ". 

כאן מצא את עצמו בוגץ לגמרי לבדו. בהתחלה אפשר לו חבר לגור בבית הרוס ונטוש בנתניה, אולם לפני כשנה חזר לחולון כדי לגור במחסן השייך לחבר אחר. "אם הייתי יכול, הייתי עובד אפילו עד גיל 80 ומפרנס את עצמי, אבל כל הגוף שלי מפורק", אומר בוגץ בשקט, "יד אחת בקושי עובדת, והרגליים כואבות כל הזמן. את יודעת מה זה לחיות עם אזיקים על הרגליים גם כשאת ישנה או מתרחצת? עשר שנים בכלא ישנתי בלי מזרן ועם טינופת, זה משפיע על הבריאות". 

מה החזיק אותך שם? 

"אני לא דתי, אבל האמנתי שאלוהים שומר עלי. כתבתי שירים כל היום, ואם יכולתי הייתי מוציא אותם בספר. בינתיים אני צריך לחשב כיצד להתקיים מכל כך מעט כסף. המכנסיים והחולצה שאני לובש הם כמעט היחידים שיש לי, וקניתי את שניהם ב-70 שקל בשוק. במצב הזה קשה להיות אזרח מהשורה". 

ברחת מהארץ, ירית באישה, ישבת בכלא. מדוע שהמדינה תסייע דווקא לך? 

"עבדתי עד גיל 50, שילמתי ביטוח לאומי ומסים, ואחי נהרג על הגנת המולדת. אני את שלי נתתי וגם שילמתי את חובי לחברה. עכשיו, כשאני זקוק למדינה, אני לא יכול לקבל ממנה עזרה? מה כבר ביקשתי? רק מקום קטן שאוכל להניח עליו את הראש. זה יהיה הנס הפרטי שלי". 

בעיריית חולון אינם מכירים את סיפורו של בוגץ. מהעירייה נמסר בתגובה: "אם וכאשר יגיע לאגף הרווחה, תוצמד לו עובדת סוציאלית שתסייע לו באופן אישי גם מול הגופים הממשלתיים האמורים לבחון את זכאותו לדיור".