בבוקר של יום שלישי השבוע, באשמורת הבוקר, קם הרב קלמן לוין ז"ל והלך להתפלל את תפילת השחרית האחרונה בחייו בבית הכנסת הגר"א במרכז שכונת בית וגן. אחר כך החליט לנסוע לשכונת הר נוף הסמוכה כדי לפגוש את הרב יצחק מרדכי הכהן רובין. הוא ידע שרבה של "קהילת בני תורה" מגיע מדי בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת, ורצה לתפוס אותו שם ולהתייעץ איתו על שאלה חשובה שעמדה על הפרק. 

אין לדעת על מה חשב הרב לוין ברגעים האחרונים לחייו, רגע לפני ששני מחבלים מתועבים נכנסו אל בית הכנסת ובאבחת גרזנים וירי אקדחים הרגו ארבעה מתפללים ושוטר, והפכו את המקום לבית מטבחיים, לגיא צלמוות.

הרצח המזעזע והברוטלי של מתפללים באמצע תפילתם, קיבל בימים שחלפו מאז שבוצע את הכינוי "טבח כ"ה בחשוון". דמם של הרב לוין, הרב אברהם גולדברג, הרב משה טברסקי והרב אריה קופינסקי ממשיך לרתוח ולזעוק לנקמה. לא נקמת דם בסגנון המערב הפרוע, אלא נקמה בסגנון היהודי-ציוני המסורתי. כזו שלוקחת את נקודת הכאב העמוקה ומתעלת אותה לתהליך של התעצמות רוחנית, של היאחזות עמוקה בצדקת הדרך.

ביום רביעי בבוקר השמש החצופה ממשיכה לזרוח, כאילו מאום לא קרה אתמול. בשעת בוקר מוקדמת הרכב גומע במהירות את המרחק שבין המרכז לירושלים, בדרך אל השכונה ששכנה עד היום בשלווה ובנחת במערב העיר. עד כמה שידיעת כותב השורות מגעת, מעולם לא נרשם אירוע טרור בתחומה. מדובר בשכונה אליטיסטית שבה מתגוררים חרדים אמידים מארה"ב ומאירופה, לצד בכירי ההנהגה הרוחנית והמנגנון הפוליטי של ש"ס, שקבעו את מושבם בה כדי לשהות בקרבה למרן הרב עובדיה יוסף, שהלך לעולמו לפני כשנה.

מותם הטרגי מזעזע את אמות הסִפים של תושבי ירושלים בכלל ודיירי שכונת הר נוף בפרט. גורמים שונים דאגו תוך שעות ספורות להדביק בכל רחבי השכונה פשקווילים ענקיים, עם הכותרת "רוצחים". הטקסט שכתוב בפנים מטיל חד-משמעית את האשמה באירועי השבועות האחרונים על אנשי הר הבית, שמציתים את הפולמוס על ההר.

אבל למרות האבל הכבד, אנשי הקהילה מסרבים לקבל את הניסיון לכרוך את הרצח הנורא של חבריהם ביהודים העולים להר. "נכון שמבחינה הלכתית אסור לעלות להר הבית, זה חד-משמעי. אבל אסור לומר בשום פנים ואופן שהעובדה שיהודים עולים להר היא שגורמת לרצח יהודים", אומר לנו רב ליטאי מוכר מאוד בשכונה שמעוניין להישאר בעילום שם. "אנחנו יודעים שהם מחפשים תירוצים לרצוח בנו ודיבורים כאלו נותנים לזה לגיטימציה".

ברחוב חכם אגסי בולט ביופיו היכל בית הכנסת "קהילת בני תורה", שבו אירע הרצח האכזרי. כבר בכניסה ניכרת עדות אילמת לזוועה שהתחוללה כאן. הקליעים ניקבו את זגוגיות דלת הכניסה לבית הכנסת ואלו כוסו באופן זמני בנייר דבק. טיפוס על כמה מדרגות ואנו בתוך המבנה, צעידה של מטרים ספורים ואנחנו בפנים, במקום שהפך בן-לילה למוקד תשומת הלב של העולם היהודי כולו.

בשבע בבוקר מתפקד המקום כבית כנסת שאליו מגיעים אנשי הקהילה, רובם חרדים ממוצא ליטאי, חלקם הגדול נמנה על מה שנקרא "בעלי בתים". אנשים שעמלים לפרנסתם, אך מחוברים מאוד לאידיאולוגיה הישיבתית-חרדית. כך היה כאן גם ביום הפיגוע, כאשר המחבלים שהגיעו מבעוד מועד נכנסו אל תוך בית הכנסת שמאכלס כמה עשרות בודדות של מתפללים, והחלו לטבוח בכל מי שנקרה בדרכם.


התפילה מתנהלת תחת אווירה מתוחה. במקביל אנשים רבים עסוקים בשחזור חלום הבלהות שחוו לפני יממה לפרטי פרטים, במין סוג של תרפיה. "טברסקי ישב בשולחן הזה או בשולחן אחר?", מברר אחד מהם את מקום הישיבה המדויק של אחד מהרוגי הפיגוע. אחרי תפילת השחרית מפנים המתפללים את המקום לטובת אברכי הכוללים שפועלים כאן, כולל "אמרי אשר" בראשותו של הרב משה פטרובר ו"נחלת ברוך" של הרב דניאל אברהם. "כולל" הוא ההגדרה החרדית למסגרת לימודים תורנית שמיועדת לגברים נשואים. האברכים מגיעים כבר בשעה 8:30 ומסיימים את חוק לימודם בשעות הערב המאוחרות, עם הפסקת צהריים באמצע.


"המקום התקדש בדמם"

הרב פטרובר הוא איש שיחה מרתק ואישיות חרדית-ליטאית מוערכת, שלרגל המצב מצא את עצמו מתמודד עם גל של התעניינות תקשורתית. מה שאירוני בסיפור הזה הוא שדאגות הביטחון של פטרובר היו נתונות לאורך השנים דווקא לכולל הראשון שייסד ושפועל עד היום, בלבו של הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים.

"לפני 31 שנה פתחנו את הכולל שנמצא 150 מ' מקודש הקודשים", הוא מספר. "רואים משם את כיפת הסלע, וגם בתקופות המתוחות ביטחונית האברכים שלנו הגיעו למקום. ההרגשה שם היא לא תמיד הכי טובה אבל קרה מה שקרה כאן, במקום שחשבנו אותו לרגוע ולשלו מכל".

דיבורו של פטרובר מתון. הוא לא מתלהם גם בשעה זו שהדם רותח, וכל מנהיג קהילה סבירהיה משמיע קולות קריאה לנקמה. "אנחנו יודעים שעניין הביטחון מטופל על ידי מערכת הביטחון, ולכן אנו צריכים להתמקד בהבנת הסיבה שזה קרה לנו ומה עלינו לעשות", הוא אומר. "המקום הזה התקדש בדמם של ארבעת ההרוגים, כמו בגזרות האיומות שהיו בעבר לעם ישראל. הערובה היחידה לעבור את זה כמו שעברנו את הפרעות ואת הפוגרומים בכל שנות קיומנו, היא רק באמצעות התחזקות בדרך התורה, כפי שהיה גם בעבר".

מטבע הדברים פטרובר הכיר את ארבעת ההרוגים. "כולם היו מיוחדים, נדירים מאוד", הוא אומר כשאני מבקש ממנו לספר לי עליהם. ובכל זאת, יש לו סיפור מעניין על הרב קופינסקי ז"ל. מתברר שלפני שנה וחצי נפטרה בתו של קופינסקי והוא החליט, כמקובל, להקים גמ"ח לעילוי נשמתה.

בחברה החרדית קיימים עשרות אלפי גמ"חים (גמילות חסד) מכל הסוגים, שתכליתם לסייע בשירות, במוצר או בייעוץ בתחום מסוים בחינם. אלא שהרעיון שעלה במוחו של קופינסקי להנצחת בתו היה מורכב במיוחד. משפחות רבות במגזר החרדי עורכות אירועים משפחתיים, כמו בר-מצווה או שבת חתן, בביתם הפרטי. כחלק מההתארגנות לאירוע הם מבשלים מבעוד מועד כמות אוכל לעשרות משתתפים, ומקפיאים אותה. רק שמקפיא ביתי לא בנוי, כמובן, להכיל כמויות גדולות של אוכל, והפתרון המקובל היה לבקש "טובות" משכנים שונים שייאותו לאחסן אצלם את האוכל.

כאן נכנס לתמונה הגמ"ח של קופינסקי, שהפך ללהיט בירושלים. הוא רכש ממיטב כספו מקפיאים גדולים ופרסם את שירותי הגמ"ח שלו. משפחות שונות היו מתקשרות אליו והוא נהג להעביר את המקפיאים מבית אחד לשני לתקופות של שבוע-שבועיים, בלי לגבות על זה ולו פרוטה אחת. רק מתוך אידיאולוגיה של חסד, שבבסיסה המצווה לעזור לאנשים אחרים בלי לקבל תמורה.


"אי אפשר לקחת את הסיכון"

כשאני שואל את פטרובר על ההשלכות של הפיגוע על העסקת אזרחים ערבים בעבודות שונות במגזר החרדי, הוא לא שש להיכנס לדיון פומבי בנושא. אבל אם לשפוט לפי האווירה במקום והדברים שאני שומע, אין ספק שצפוי שינוי קיצוני בכל הנוגע להעסקת בני מיעוטים במוסדות חרדיים. "ספק פיקוח נפש מחללים את השבת, ולכן אי אפשר לקחת סיכון", אומר לי אחד מרבני הקהילה. "זו לא הפעם הראשונה שעובדים מגיעים למקום שבו הועסקו או לסביבתו הקרובה כדי לטבוח בנותני לחמם. גם אם לא מדובר באשמה קולקטיבית, ההשלכות למעשה הזה יהיו קולקטיביות ועוד איך".

מחוגי השעון ממשיכים לנוע ושעת הצהריים הולכת וקרבה. מחוץ לבית הכנסת אני פוגש בשני מתנדבים של "החובש הר נוף", ארגון שמתנדביו משמשים ככונני רפואת חירום ומסייעים בכל מקרה מצוקה בשכונת הר נוף. 

אלברט וארי, תושבי השכונה ובעלי משפחות שהעדיפו להזדהות בשמם הפרטי, הגיעו אתמול ראשונים לזירת האירוע וסיכנו את חייהם בניסיון להציל את הפצועים בשטח. "שמעתי צעקות במירס על ירי בבית הכנסת ולא האמנתי שזה יכול להיות. הייתי בטוח שמישהו ירה בעצמו", מספר אלברט, "עם הטלית עלי רצתי מבית הכנסת שבו שהיתי, במרחק חמש דקות ממקום האירוע, והבנתי מיד שמחבלים משתוללים בפנים".

חברו ארי ניסה להיכנס פנימה שעה שהמחבלים פעלו במקום, אבל מיהר לנוס על חייו כשהבין את חומרת המצב. מתברר שגם אנשי "החובש הר נוף" בטראומה, וגם הם חוזרים אל זירת האירוע כדי לשחזר ולשתף איש את רעהו, במקום ללכת לעבודה כבכל יום רגיל. ובכל זאת, החיים ממשיכים.

בסביבות השעה 10:00 ניכרת תכונה מיוחדת בבית הכנסת. ברית-מילה עומדת להיערך באולם האירועים שבבניין. היא תוכננה מבעוד מועד והוחלט שלא לבטלה על אף האירועים. אב התינוק נראה נרגש. אולי הוא הזמין צלם משפחתי לתעד את האירוע, אבל לא דמיין שמצלמות של רשתות מהארץ ומהעולם יכסו דווקא את הברית המשפחתית שלו. במעמד בני המשפחה הנרגשים מתבצע החיתוך וקולו של המוהל מרעים את הפסוק שנאמר במעמד הברית, "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך. ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".