1. לאמריקאים יש דרכים משלהם להסביר, להגיד ולרמוז. כשמדובר בוושינגטון, הפוליטיקלי קורקט מתחדד עוד יותר. לישראלי הממוצע קשה להבין את התרבות, את השפה ואת הניואנסים הדקים. כך למשל, איש בפמליית הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי לא הבין את פשר ההתעקשות של המארחים בפנטגון לכלול בלוח הזמנים הצפוף של הביקור בשנת 2010, סיור בן שלוש שעות בבית החולים הצבאי "וולטר ריד" בעיירה קטנה מחוץ לוושינגטון.



כמעט שלוש שעות ארך הביקור המיוחד הזה. חדרי מיטות, חדרי טיפולים חדישים, מכשירי פיזיותרפיה, בריכות טיפוליות, רופאים ואחיות ובעיקר צעירים אמריקאים, אנשי מארינס וחיל אוויר, קטועי ידיים ורגליים, עם שברים בגב או פנים שרופות. "וולטר ריד" הוא בית החולים הצבאי החדש והמפואר המטפל בחיילים שנפגעו בפעילות מעבר לים. רוב הפגיעות היו עקב מטעני צד או ירי מרחוק בעיראק ובאפגניסטן. החיילים קטועי הגפיים הצדיעו והתמתחו בפני הרמטכ"ל הישראלי וסיפרו על נסיבות הפציעה ששינתה את חייהם.



אנחנו הישראלים שתקנו והבנו את המחיר הכבד שמשלמת האומה האמריקאית בגין מעורבותה בסכסוכים עולמיים. הייתה זו דרך אמריקאית מיוחדת ועקיפה להסביר לרמטכ"ל הישראלי, ודרכו לממשלת ישראל, כי לארה"ב אין חשק לצאת למלחמות נוספות במזרח התיכון, לא באיראן ולא בשום מקום אחר.



השבוע נזכרתי בביקור הזה על רקע מה שנתפס בישראל כ"גמגום" או כ"הססנות" של הנשיא ברק אובמה בהקשר התקיפה בסוריה. ובכן, לא הססנות ולא גמגום, אלא התנהלות אמריקאית מורכבת, גמלונית, דמוקרטית, החשה את רחשי לבו של הציבור שקץ בהקזת דם אמריקאי על מזבח המזרח התיכון (אגב, אם הייתי כותב את הנאום, לא הייתי מתחייב שלא ניגרר לפעולה קרקעית).




נאום אובמה. יודע היטב כי התחייב לפעול נגד סוריה. צילום: רויטרס



הישראלים, פעם אחר פעם, בוחנים ושופטים את ארה"ב בעברית במקום באמריקאית, תוך התעלמות מוחלטת מהבדלי התרבות, האופי וההתנהלות. אובמה יודע היטב כי התחייב לפעול נגד סוריה באם תעשה שימוש בנשק כימי. כעת הוא חייב לתחזק את "הקו האדום" ולהגיב. איך יעשה זאת? מתי יעשה זאת? מניין ישגר? לאן? עם איזו הסכמה הוא רוצה לבצע זאת? עם אילו שותפות? על כל השאלות הללו צריך הנשיא להשיב לעצמו ולעם האמריקאי, גם אם בישראל חשים קצת אכזבה.



כמעצמה, יכולה ארה"ב להתנהג ולפעול כמו מעצמה. היא "הבריון של השכונה", ורק היא תחליט מתי ואיך לפעול. ב-1991, כשהאמריקאים סיימו לרכז במפרץ את הכוחות במשך חודשים כדי לתקוף את עיראק של סדאם חוסיין, התבטא מפקד חיל האוויר האמריקאי דאז, הגנרל מייקל דוגאן, באופן לא ראוי והודח על ידי הנשיא ומזכיר ההגנה. בישראל ובצה"ל לא הבינו כיצד מדיחים מפקד חיל אוויר זמן כה קצר לפני תקיפה אסטרטגית ענקית. גם אז, כמו היום, הם מדברים ופועלים באמריקאית ואנו קולטים, מבינים ושופטים בעברית.



אובמה מבקש את אישור הקונגרס על מנת ליצור הסכמה לאומית רחבה, ואת העניין האמריקאי הפנימי הזה מתקשים הישראלים לקבל ובוחרים להיעלב וללגלג. ובכלל, פעם היה נהוג להשתמש בישראל במונח החכם "ישראל תגיב במקום ובזמן שתמצא לנכון", ומה רע בך?



2. לכשיפעלו האמריקאים בסוריה, תהיה זו פעולת ענישה מידתית, מוגבלת ומדויקת, במטרה לגבות מחיר מבשאר אסד ולתחזק את אותו "קו אדום". האמריקאים יחתרו לפעולה איכותית שתבוא בהקשר ובמידה לשימוש בנשק הכימי, מבלי להצטייר כמתערבים במאבק הפנימי.




סוריה היא משחק מקדים לקראת אירוע עם איראן? רוחאני. צילום: רויטרס



אלא מה? כשזה יתבצע ימצאו האמריקאים על הטריבונות את האיראנים ואת חיזבאללה מצד אחד ואת ישראל, ירדן, מצרים, סעודיה, כווית וטורקיה מצד שני. או אז יתברר כי ההסכמה האמריקאית הרחבה, הלכידות של האומה, הקואליציה עם מדינות נוספות במערב, התקציבים שישחרר הקונגרס, יהיו חשובים יותר מטומהוק או שניים.



האמריקאים מבינים שסוריה עלולה (או עשויה) להיות "המשחק המקדים" לאירוע המרכזי מול איראן. ההכנות חשובות. אין מקום לחיפזון. תבונה פוליטית, תבונה מדינית, תכלית אסטרטגית ואיפוק הם עוצמה ולא חולשה.



3. מדי שנה בשנה, לקראת ובמהלך הימים הנוראים, אני חוזר בדמיוני אל שנות ילדותי בשכונת יד אליהו בתל אביב. היינו הולכים אז ברגל עם אבי ז"ל, אמי תבל"א ואחַי מרחק לא קטן מהשכונה ועד לבית הכנסת "אוהל מועד" של עולי סוריה ועיראק ליד שדרות רוטשילד. בדרך, ליד הדואר, היה אבי מראה לי את תחנת הרכבת שממנה היה נוסע לחופשות אצל בני משפחתו בדמשק.



היה זה בית הכנסת של סבי ז"ל, שהכיל מאות אנשים הנושאים זעקתם לשמיים. כשנכנס אל בית הכנסת הרב הראשי של תל אביב דאז, מר"ן עובדיה יוסף, היינו נרגשים ומקדמים את פניו בשירה אדירה. הוא היה פוסע בגלימתו ההדורה בין שורות המתפללים, מכה בנו קלות בענפי הדס ומפזר עלינו מי זוהר ואנו מנשקים את ידיו.




זכרונות ילדות, הרב עובדיה יוסף. צילום: מרק ישראל סלם



את כל תפילות החג אני זוכר עד היום בעל פה. זוהי גרסא דינקותא שלי, השבה ועולה אצלי מדי שנה בחג, מהולה בקדושה שאפפה אז את ישראל הישנה, ובריח מטעמי החג של בית סבתא ואמא.



את מנגינות בית אבי לא זכו ילדי לחוות. הקיבוץ רחוק מתל אביב, לא רק בקילומטרים. התקופה שונה, החברה הישראלית אחרת, והתמימות מאיתנו והלאה. הגעגועים גורמים ללחלוחית בעין, אבל התקווה מדלגת מעליהם אל אופק חדש ומבטיח. שתהיה לנו שנה טובה.