תא"ל (בדימוס) יעקב נגל היה סגן ראש מפא"ת, "המינהל לפיתוח אמצעי לוחמה, ותשתיות טכנולוגיות", גוף רב עוצמה ורב תקציבים במשרד הביטחון. כיום הוא מכהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי. אני מאוד מקווה שהוא לא ייעלב מכתבה זו, ולא יתבע אותי בגין הפשע החמור של העלבת עובד ציבור, מכיוון שזה בדיוק מה שקרה למיכאל אזולאי, מהנדס בניין ובעבר סגן ראש עיריית אופקים.



זה כמה חודשים מתנהל באולמה של כבוד השופטת רובין לביא בבית משפט השלום בקריית גת אחד המשפטים המוזרים שהתקיימו אי פעם בישראל: המדינה נגד מ. אזולאי. לפני כשנתיים הוגש נגד אזולאי כתב אישום מכוח סעיף 288 לחוק הפלילי (דיני עונשין) שעניינו "העלבת עובד ציבור", וכמו בתיאטרון, כשהאקדח מופיע במערכה הראשונה - אין ספק כי בסיום תישמע הירייה. בתחילת השבוע ירתה המקלדת של השופטת לביא את פסק הדין, ומצאה את אזולאי אשם.



מה היה חטאו של הגבר בן ה-63, אב לארבעה ילדים שכולם שירתו בצה"ל וסב לשלושה? במה פשע? האם קילל את תא"ל נגל? האם התפרץ בסערה למשרדו? לא ולא. ב-1 בינואר 2009 אזולאי פשוט פרסם מאמר באתר החדשות "סקופ". זה היה לפני כמעט חמש שנים, לפני מבצע "עופרת יצוקה", בשיא ירי הפצמ"רים ורקטות הקסאם מהרצועה על שדרות ועל יישובי עוטף עזה חסרי ההגנה. "כיפת ברזל" טרם הייתה מבצעית.



כותרת המאמר הייתה "יעקב נגל אחראי להטעיית ראשי הממשלה, שרים וחברי כנסת", וכך נכתב בו, בין השאר: "אתה בעיני האחראי הראשי לסבל בל יתואר, לאבידות בנפש ולנזק העצום הן לעם ישראל והן למדינת ישראל, עקב טרפוד שיטתי ממניעים זרים... בעומדך בראש ועדה שהקים משרד הביטחון היית המטרפד הראשי של הבאת תותח הלייזר נאוטילוס לארץ להגנה על יישובי עוטף עזה, הפצת שקרים רבים ושיקרת במצח נחושה לראשי ממשלות, לשרים ולחברי כנסת". ועוד הוסיף אזולאי כי "אם ייכנסו חיילינו לרצועה לטהר את קני מחוללי הטרור כל אבידותינו שם יחולו על ראשך".



אכן, מילים קשות מאוד. אך עדיין, מילים. נגל עמד בראש ועדה שנקראה על שמו ואשר בחנה את ההצעות לחלופות השונות לפיתוח או לרכישת אמצעי הגנה פעילים להגנת הדרום. התנהל אז קרב איתנים, מלווה במסע לחצים ושתדלנות, בין רפאל לחברת "נורתרופ גרמן" האמריקאית.



בסופו של דבר המליצה ועדת נגל על "כיפת ברזל" של רפאל והעדיפה אותה על פני תותח הלייזר סקייגארד (נאוטילוס). לציבור הרחב הוסבר כי "כיפת ברזל" היא הפתרון היעיל ביותר להגנה על הדרום. כיום אנו כבר יודעים שעם כל הצלחותיה (ויש מחלוקת גם מהם בדיוק אחוזי הצלחת היירוטים שלה), היא אינה מסוגלת ליירט פצמ"רים או רקטות שהטווח שלהן קטן מ-13 ק"מ. לפיכך, יישובי עוטף עזה ושדרות אינם מוגנים למעשה.



נגל והממונים עליו במשרד הביטחון היו יכולים להגיש נגד אזולאי תביעה בגין הסתה. הם היו יכולים להגיש נגדו תביעת דיבה מכוח חוק לשון הרע. הם לא עשו זאת ואפשר רק לשער מדוע. הם ידעו כי במשפט דיבה יטען אזולאי את טענת "אמת דיברתי", יגייס עדים מומחים ויצטט מדוח מבקר המדינה בעניין. משפט כזה עלול היה להסתבך, ולא מן הנמנע שהתביעה הייתה נדחית.



אגב, נגל נשאל באחד הדיונים על ביצועי "כיפת ברזל" אך התחמק ממתן תשובה. "לשאלתך אם נכון כי 'כיפת ברזל' לא מסוגלת לספק הגנה ליישובים בעוטף עזה אני משיב: אני לא יכול לענות. אני יודע, אבל לא יכול לענות". זה מדהים. אחד הפקידים הבכירים במערכת הביטחון, שהמליץ לפתח את "כיפת ברזל", מסרב לומר בבית משפט, תחת שבועה, אם המערכת יכולה להגן על יישובי הגבול. התושבים יודעים היטב את התשובה. היא לא מסוגלת.




אזולאי. ממתין לפסק הדין



# # #



כל הגורמים שחברו לפארסה הזו - נגל, משרד הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות והמשטרה, העדיפו ללכת על בטוח ושלפו מן ההפטרה את הסעיף בחוק הפלילי של "העלבת עובד ציבור". אין ספק כי הם הונעו מכוחנות יתר ומרצון לסתום פיות.



בפסק דינה ציינה השופטת לביא כי אף שהיועץ המשפטי לממשלה קבע כבר ב-2002 כי "יש להפעיל שיקול דעת בעת העמדה לדין בגין העלבת עובד ציבור", החליט המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, כי "האינטרס הלאומי לא מצדיק פרסום עלבונות בנוסח כה חריף, ולכן יש מקום להגיש כתב אישום". צריך לקרוא שוב כדי להאמין. אליבא דניצן, מאושיות הפרקליטות, האזרח מיכאל אזולאי מהווה סכנה לאינטרס הלאומי של ישראל.



השופטת, שכיהנה כ-12 שנים בתפקיד תובעת במשטרה, כתבה בהחלטתה: "הנאשם ראה עצמו כדון קישוט הנלחם מלחמת קודש בטחנות רוח, ובמקרה זה במשרד הביטחון, שלדבריו סותם פיות, לא רק לו, אלא גם לתקשורת... למרות שכוונותיו היו טובות, אין ספק כי מעשיו היוו עבירה. יש למתוח הגבול בין הצורך שחש אזרח מן השורה להתריע ולהגן על הציבור, אף במחיר אישי, לבין הפגיעה הקשה והבלתי מידתית בליבה הפנימית העמוקה של כבודו של המתלונן כאדם, באופן שיש בו להשליך על כבודה ואמינותה של המערכת הציבורית בכללה".



אזולאי ביקש בשלב מסוים במשפטו לבטל את כתב האישום, אולם בקשתו נדחתה. בקשה לביטול כתב האישום היא בעצם בקשה לביטול מחובת הצדק. מדובר בכלי משפטי רב עוצמה, המכונה "הגנה מן הצדק", שנקלט במשפט הישראלי בהשראת הלכות באנגליה ובארה"ב. גישה זו סבורה כי במקרים מסוימים כתב האישום נוגד את עקרונות הצדק החברתי או האישי, או שיש בו אפליה ולכן יש לבטלו.



בית המשפט העליון הכיר בגישה זו ומאפשר לשופטים שלא לנהל הליך פלילי אם יש בו משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. החלת הסעיף של "העלבת עובד ציבור" על אדם המשמיע ביקורת על תפקודו של פקיד, במיוחד אם זו ביקורת עובדתית, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת החוק שנועד למנוע פגיעה בתפקוד הגופים הציבוריים, תוך שמירה על חופש הביטוי. מומחה בכיר למשפט הסביר לי כי "קשה לראות את הקשר בין הביקורת של אותו נאשם לבין הפגיעה בכושרה של המערכת הציבורית להמשיך לתפקד בצורה סבירה, וצריך לפרש חוק כזה בצמצום רב".



הסעיף של העלבת עובד ציבור מיושן ומקורו בחוק המנדטורי. הוא מתאים לשלטון קולוניאליסטי, המתייחס לציבור כאל נתינים ולא כאל אזרחים. עם השנים השתנה מבנה המינהל הציבורי והתווספו לו רבדים נוספים של אנשי מקצוע שאינם באים כלל במגע עם הציבור, ולכן ההגדרה המקורית של "עובד ציבור" בחוק העונשין לא ממש צריכה לחול עליהם. כזה הוא יעקב נגל. הוא מהנדס, איש מקצוע שיושב בחדר סגור עם הניירות שלו וכמעט לא נחשף לציבור. האם יכול להיות עלבון ללא כל מגע או קשר ישיר?



"הכלימה הגלומה ביסוד העלבון", העריך המומחה המשפטי, "מבוססת על תמונה מסוימת של פעילות איש ציבור שבא במגע עם הציבור שבצרכיו הוא מטפל. זו תמונה שאינה מאפיינת לרוב את המבנה הבירוקרטי המודרני". בוודאי לא את עבודתו של נגל.




כיפת ברזל. צילום: רויטרס



כל אלה הם נימוקים וטענות שהשופטת רובין לביא יכולה הייתה להיעזר בהם כדי לבטל את כתב האישום, או לפחות לזכות את הנאשם. כעת צריך להמתין לגזר הדין ולראות אם השופטת תשית עונש על אזולאי, ואם כן, איזה.



נגל מסר בתגובה כי הוא ובני משפחתו נעלבו מסגנון המאמר וההשתלחויות נגדו, ועל כן הוא מצדיק את הגשת כתב האישום. באשר לעדותו בבית המשפט, טען נגל כי משרד הביטחון אסר עליו להתייחס לביצועי כיפת ברזל.



אזולאי מסר ל"סופהשבוע" כי יגיב על הפרשה רק לאחר מתן גזר הדין.



קרבות הלשעברניקים



בשבוע שעבר, ביום עיון במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור, חזרו הלשעברניקים, ראש אמ"ן דאז אלי זעירא וראש המוסד דאז צבי זמיר, להתקוטט ביניהם בשאלת המחדל המודיעיני. הם עשו זאת בג'נטלמניות, בריסון עצמי, בלי לקלל ולגדף איש את רעהו. הם אפילו לא פנו זה לזה. לכאורה, כל אחד מהם נאבק זה שנים על ה"אמת" שלו. אך למעשה יש רק אמת אחת. זו האמת שמשמיע צבי זמיר.



וזו האמת, כפי שכבר קבעו הרשויות המוסמכות ביותר בישראל - קהילת המודיעין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט תיאודור אור, משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה:



1. ד"ר אשרף מרוואן, הפקיד המצרי הבכיר ששימש כסוכן מוסד, חתנו של הנשיא גמאל עבדול נאצר ויועצו של הנשיא אנואר סאדאת, סיפק את המידע האיכותי ביותר שישראל קיבלה באותם ימים, כולל את ההתרעה על מלחמה.




צבי זמיר. צילום: ויקיפדיה, שי אלוני



2. מרוואן לא היה סוכן כפול. לא מניה ולא מקצתיה. הוא היה מטובי הסוכנים שהמודיעין הישראלי הצליח אי פעם לגייס.



3. זעירא הדליף את שמו של מרוואן לעיתונאים, לחוקרים ולסופרים, ובכך פגע בקודש הקודשים של עבודת המודיעין: בשום תנאי אין חושפים שמו של סוכן ומסכנים את חייו.



4. בכך הדליף אלוף בצה"ל סוד מדינה שמור ביותר. אין על כך כפרה ומחילה.



5. על פי הערכות מרבית אנשי המודיעין בישראל ובבריטניה הבקיאים בפרשה, בשל חשיפת שמו נרצח ד"ר מרוואן בידי מתנקשים של המודיעין המצרי.



6. משטרת ישראל המליצה להעמיד את זעירא לדין.



7. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לקבל את ההמלצה בשל "התיישנות" הפרשה ובשל תרומתו של זעירא למדינת ישראל.



8. זעירא סירב להפעיל לפני המלחמה את אמצעי ההאזנה שהמודיעין הישראלי שתל במצרים.



9. זעירא הטעה, שלא לומר שיקר לממונים עליו, הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש הממשלה גולדה מאיר, כשנתן להם להבין שהאמצעים פועלים. גם על כך אין כפרה.




זעירא. יש רק אמת אחת. צילום: יהונתן סבן



# # #



זעירא לא היה צריך להיות מוזמן ליום העיון של המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. אסור היה להזמינו לשטוח את "האמת" שלו. נקודה.



הוא היה צריך להיות ספון בביתו ולהתייסר על כל מחדליו וחטאיו, ולהכות על חטא בלי להצטדק, בלי "אבל" ובלי "מצד אחד, אך מצד שני".