בימים אלה חלפו שמונה שנים מאז החזקתי ביד עיתון ישראלי. נותרתי בחיים. בניגוד לערים גדולות באמריקה או באזורים שבהם יש ריכוז של ישראלים המצדיק עלויות הפצה, הובלה, הדפסה וכדומה של עיתונים מישראל, באזור שאני מתגורר בו אפילו עיתונים באנגלית לא משתלם להפיץ. בימים שבהם גררתי הביתה כשאר אזרחי הבועה, שלושה עיתונים ביום שישי כולל מקומונים ולא שבתי לשגרה עד שסרקתי אותם כמו אנשי הבית הלבן את מסמכי וויקיליקס, לא האמנתי לכל אותם אניני-דפוס מורמים מעם שדיווחו בבוז גלוי כי הפסיקו לקרוא עיתונים וכי את הטלוויזיה הם שומרים בעיקר בשל המונדיאל הבא.



לא האמנתי משום שהם היו מצויים עד הפרט האחרון באותן זוטות שטותיות שהעיתונים היו מלאים בהן אותם ימים ולא החמיצו מילה. על רקע הדיסוננס הלוגי הזה קשה היה להאמין להם. במיוחד כאשר עירנותם הייתה כה גדולה שהם ידעו לומר לי בדייקנות מפתיעה מתי השתרבב שמי לכתבה זו או אחרת ואם יצאתי ממנה טוב או רע. מישהו איתר את הפנומן הזה לפני ואני רק מרחיב אותו; רוב המיילים שאנחנו מקבלים אינם מה שמקובל לכנות מיילים "טובים"; מתי קיבלתם בפעם האחרונה מייל שבישר לכם שהוצאת הספרים אהבה את כתב היד ששלחתם, שהקרן לסרטי איכות משתוקקת לתמוך בתסריט שהגשתם, שמגיע לכם החזר מס או שספילברג מבקש מכם שתסכימו לסייע לו בידע המקיף שלכם על המוסד בכתיבת התסריט של "מינכן 2".



אותו כלל תקף גם לגבי שיחות טלפון נכנסות. טלפון באמצע הלילה הוא לרוב ממקום הנמצא בהפרש שעות ניכר, ואנשים לא מתקשרים בשלוש בלילה כדי לומר שאהבו את המדור הקודם. לפעמים נדמה לי שיש תחרות בין מכרי השונים מי יהיה הראשון שיבשר לי שכתבו עלי בעיתון או הזכירו אותי ברדיו. מה שמקשר בין הטלפונים הללו הוא שמחה לאיד סמויה ואולי תת-הכרתית שבחלקה החובה שלא להשאיר אתכם בבורותכם ובחלקה הזכות להיות הראשונים שישמעו את תגובתכם האותנטית.



כאשר הבשורה טובה, הנחת העבודה היא שטוב צף והדברים יגיעו אליכם ממילא. כידוע זה לא הטוב שצף. הכי מעצבן את הזולת הוא ניסיונכם להסביר לו בנימוס שהעניין שהיה לכם פעם בלראות את שמכם בעיתון דהה וחלף ברבות השנים, במיוחד כשאחת הסיבות להחלטה לעזוב את ישראל הייתה תחושת הגועל שגאתה נוכח הפמיליאריות הדביקה. בשנים האחרונות הבנתי כי אין דומה הצפרדע החיה בביצה לצפרדע שנמלטה ממנה.



***
יש משהו משכר ומענג ובעיקר משחרר בחיים ללא ארי שביט, גדעון לוי, נחום ברנע, קלמן ליבסקינד, דן מרגלית, בן דרור ימיני ואחרים. אילו הייתי קורא אותם עדיין, אני מנחש שהייתי מבין על מה יצא קצפם אף שאינני בקיא יותר בניואנסים הקטנים של הישראליות. אבל אין לי יותר חובה קיומית לוחצת לקרוא מה כתב יואל מרקוס ביום שישי. גם משום שקראתי את זה כשהייתי צעיר וגם מכיוון שמה שמעסיק אותו כבר לא מעסיק אותי. כל עיתונאי יודע שמגיע הרגע בחייו שבו מתחילות דעותיו להצחין כנמק במצב מתקדם. על חלק הארי של העיתונות חלה חובת הרלוונטיות. יכול להיות שאין יותר קליינטים לטקסטים על טלוויזיה, ספרות, קולנוע ומוזיקה מאמריקה או לטקסטים אישיים בז'אנר שפרופ' עוז אלמוג כינה פעם "עיתונות פסיכולוגיסטית". לכן החלטתי לעזוב בגיל 50 את העיתונות הממסדית וניסיתי לרדת למחתרת. אבל הניסיון עלה לי ביד ורגל ונגמר בכישלון צורב.



חוויית ההתנתקות מהעיתונות דומה לחולה ספחת ששב משבועיים בים המלח ועורו נקי כעורו של תינוק. החוויה דומה לנרקומן שנגמל. לאלכוהוליסט שהתייבש. לאסיר משוחרר. לסרטן בנסיגה. לירידה דרמטית במשקל. מכיוון שישראל יקרה לי ולא ויתרתי על זכותי להיות מעודכן בקורות אותה באופן סלקטיבי, אני משלים את החסר בעיון באתרי האינטרנט. אלה שהם גרסת האון-ליין של העיתונים ואלה המנהלים מערכות עצמאיות. אני פולה מהם, כמו קרציות מכלב, את הידיעות המעניינות אותי. בשיטוטי אני מוצא שאתר "הארץ" בתשלום הוא כנראה בבואה שלמה של העיתון המודפס, חוץ מהבלוגים.




שמונה שנים עברו ונשארתי בחיים. איור: נעמי ליס-מיברג



המהירות שבה דולק עמוד הבית אחרי המגמות המסתמנות באתרים האמריקאיים היותר ספורטיביים כמו "הפינגטון פוסט", "דיילי ביסט", "סלייט" ואחרים, באה לידי ביטוי בעיקר בפיזור מיומן של החומרים שהפכו לאחרונה לסממנים הרשומים של החוויה האינטרנטית; ייצוג מסיבי עד בולימי של כל מה שהוא טלוויזיה, בעיקר מעקב צמוד ומעורר דחייה אחרי כל פרק חדש בעולם הסדרות וניסיון לעשות סדר היררכי בתוכניות על המסך; סיקור נטול רחמים של התנודות במשקלן של נשים מפורסמות וניסיון להבהיר כי קילוגרמים הם לא הכל; גללים מובחרים מעולם הפורנו, כולל איתור "מגמות", וידויים של כוכבות עבר המספרות איך זה היה ו"דיונים" סוציולוגיים על השפעת הפורנו על חיינו; סיקור חטטני של שושלות מלוכה ואצולות ממון מהזן שקיצר את חייה של הנסיכה דיאנה; התבוננות מפוכחת מבעבר בנקודה שבה נפגשים קולינריה, גסטרונומיה, מסעדנות ושפים טלוויזיוניים שנתפסים באמירות גזעניות ועם כמויות של סמים ליותר משימוש אישי; וכמובן המרוץ האינסופי לדירוג הסרטים, הספרים, האלבומים ושאר מוצרי תרבות המלווה את התחרות על הטוב ביותר בהיקף ובכמות, היוצרים תחושה שהעולם הוא טקס אוסקר מתמשך.



"הארץ" מאייש את החזיתות הללו בעיקר על ידי ניסיון להוכיח כי ישראל היא אכן המדינה ה-51 של ארצות הברית וכי מה שקורה בה קורה בישראל בשיהוי של שבע שעות הפרש. כדי לייהד את החוויה מושלכים לסיר המבעבע כל החשודים המקומיים. התיווך של החומרים האמריקאיים הוא עצל, חסר השראה, כושל בפענוח ההוויה האמריקאית ואחראי לתחושה הלא נעימה שליצירה הישראלית יש מעט מאוד לתרום לדיון התקשורתי.



אני יכול להצביע על מה שקרה לעיתונות הישראלית בשנים האחרונות מבלי להחזיק אותה ביד. אין זה משנה אם העיתונות היא שהצמיחה לישראלים שיער על המצח ועל כפות הידיים והפכה אותם לאספסוף צמא דיו או שישראל דרשה את העיתונות שהיא מקבלת. התוצאה זהה ללא קשר לתהליך. סיבות רבות חברו למצבה העגום של העיתונות. שלטון הימין. האיום הקיומי הפנימי. אימת המקארתיזם והרשימות השחורות. האופן שבו סגרה ישראל את מדפי הטנק המטפוריים והתבצרה נגד הכוחות החיצוניים שמנסים לכפות עליה שלום או להחרים אותה בהעדרו. בידודה בעולם. החרמות והנידויים שהיא חוטפת. הבוז הרושף שלה לאמריקה. הרדידות התרבותית והצורך להזין אותה בדברי הבל כדי שלאבי ניר יהיה מה לאכול. קרב החורמה בין העיתונים. האינטרסים הכלכליים. או שאולי לא נותר כל כך על מה לכתוב ומה להדפיס.



***



הכתבה הראשונה שלי בעיתונות, "מוניטין" 32, 1981, החלה כראיון עם יגאל לוסין לקראת בכורת "עמוד האש". במהלך הראיון עם לוסין הוא דיבר על הדילמה כיצד יתמודד במסגרת ערוץ ממלכתי עם שאלות אקוטיות של הציונות, כמו הטבח שערך האצ"ל בדיר יאסין באפריל 1948. מפה לשם הסתבר שלוסין היה מודע לעובדה שהטבח תועד בסרט צילום שאותו צילם מאיר פעיל איש הפלמ"ח, שנלווה לפעולה בשליחות ישראל גלילי מההגנה. למיטב ידיעתו של לוסין הצילומים היו קיימים והיו מתויקים בארכיון צה"ל בגבעתיים. הייתי צריך להיות ללא פעילות מוחית כדי לא לזהות את התופין העיתונאי שהניח לוסין לרגלי בכתבה הראשונה בחיי.



מיהרתי למאיר פעיל שאישר את הדברים ואף נתן לי פתק בכתב ידו של גלילי שבו מאשר גלילי כי מאיר'קה פילבסקי שב מדיר יאסין והפקיד בידיו סרט צילום. עם הפתק רצתי לארכיון צה"ל, שם הניחו לי בתום ימים ארוכים של ויכוחים קשים לראות את תיק דיר יאסין ללא הצילומים שדבר קיומם הוכחש. הכותרת שניתנה לכתבה - "הראו לנו את הצילומים!", ומיקומה בקדמת העיתון עשו את העבודה, והנושא התגלגל בפולו-אפים וכחניים ברדיו. הרי טענת אצ"ל הייתה שלא היה טבח וכי 250 האזרחים נהרגו במהלך הקרב. הצילומים היו יכולים להכריע את הוויכוח ההיסטורי.





מדוע אני מספר את זה? כאשר נכנסו בני דורי לעיתונות, בעיקר הלא לגיטימית והחופשית מהתערבות מו"לים ושיקולים זרים, הם פנו לשחוט פרות קדושות שרעו באחו, שמנות ועסיסיות, ולנתץ מיתוסים שלא נבדקו מאז נקבעו בכותל הכבוד של הציונות. יורם קניוק סיפר כי כנראה היה זה הוא שהרג את עבדל קאדר חוסייני בקסטל. דן חמיצר וראובן פדהצור מצאו את החייל שירה בקולונל דוד מרכוס. "שורת המתנדבים" נחשפה במלואה. אשר ידלין התראיין לראשונה. גם גורודיש. אפרים קישון הסיר את האמברגו מהעיתונות הישראלית. סיפרנו את האמת על קרב המיתלה, כולל רציחתם של 30 עובדי מע"צ מצרים בידי רפול. כתבנו על גד מנלה, תרצה אתר, בומבה צור, חצקל איש כסית, משה נתן ופוקה הירש. ישראלים כולם. מתים כולם. נכתבו פרופילים אולטימטיביים של שמעון פרס, יצחק רבין, אריק שרון, אבא חושי, אבא אבן, יוחנן באדר, שמואל מרלין, נתן ילין-מור, משה סנה, מאיר וילנר, תופיק זיאד, מקסים גילן, נפתלי בזם, יהושע פרץ, איתן איתן, שרגא גפני, מאיר הר-ציון, דודיק רוטנברג, מנחם בגין, דודו הלוי, אורי סלע, אמנון קפליוק, אודי אדיב, פולס, בנימין נתניהו, יצחק שמיר, עזר ויצמן, יעקב לוינסון, יגאל אלון.



אם אינכם מכירים חצי מהשמות זה מאשש את התזה שלי. במדינה מסודרת הייתם אמורים לדעת. אליעזר פישמן דיבר לראשונה על מניות "רונית". אנשים מסדר הגודל התגרני של דן בן-אמוץ הדליקו מדורות. אמנון דנקנר איבד את אחותו. כל הגנרלים שלא התמנו לרמטכ"לים פגשו את רן אדליסט בבקו"ם ושפכו את מררתם על צה"ל והמדינה שעבורה דיממו: דב תמרי, יפתח ספקטור, אברהם רותם, פואד בן אליעזר, גיורא קארו, שלמה איליה, אמציה פאצי חן. עמנואל ולד גילה מדוע נעצר בחשד בגידה בידי מנחם עינן בשל המסמך הנוקב שכתב בהזמנת הצבא. בכירי מוסד הדליפו בעילום שם. פרופילים ראשונים של נחיק נבות, אברום שלום ויוסי גנוסר בלבלו את הצנזורה. כמו גם מסמכי מוסד שהוכיחו את הקשר בין ישראל לפלנגות הלבנוניות, המלכת באשיר ג'ומאייל ואישור שבשתיקה לטבח בסברה ושתילה כנקמה על מותו. אריק שרון הזמין את אהוד יערי ואותי לראיון ראשון מאז פרוץ המלחמה בלבנון וניסה לתרץ את 40 הק"מ.



הכתבות הללו ורבות אחרות הפכו לארכיון של התקשורת הישראלית. עד היום אינך יכול לכתוב על הנ"ל מבלי לחזור אליהן. מה שמסביר מדוע אני מקבל מספר פניות בחודש בנוגע לעזרה במציאת כתבה זו או אחרת. אומרים לי שהארכיון המלא של "מוניטין" נמצא רק אצלי. בבית אריאלה טבחו בו. זה היה הזמן שבו החלה ישראל להיפרד מהאתוס הישן. להשליך מהמשאית את סרחי העודף של הציונות. הסיפורים היו גדולים מהחיים. כמו מה באמת קרה לאלי כהן. ראיון עם מי שהפעיל אותו. עלילות המרגל ישראל בר. סיפורו של יהושע בלום, האינקוויזיטור הגדול של הפלמ"ח, שירד לגרמניה ישר אחרי מלחמת השחרור. סיפור חייו ומותו של נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן-גוריון. מדוע נפל מטוסו של אלוף אסף שמחוני בסיני. כיצד זנחה המדינה את גיבור ישראל אסא קדמוני. דיוקן קבוצתי חד-פעמי, נדיר, בלעדי ראשוני של מצביאי "ידיעות אחרונות" בהשתתפות נח מוזס, הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי כולל צילום משותף. לכו תוציאו היום הגה מנוני מוזס. אלה לא היו מילים בלבד. הייתה גרפיקה. שימוש מושכל בצבע. צלמים מוכשרים כמיכה קירשנר, אבי גנור, ז'ראר אלון, בן לם, אייל יצהר, איילת ברמן, ורדי כהנא, מיכל היימן, צ'יבי שיכמן, ברי פרידלנדר ואחרים. מאיירים כשלמה כהן, אורי הופמקלר, מירה פרידמן, גיורא כרמי, נעמי ליס-מיברג. כולם מאיירים אדיטוריאליים פר-אקסלנס שנעשה בהם שימוש פורץ גבולות.



אפילו אלה שלימים ייקראו סלבס היו כוכבים מהליגה הראשונה ולא ילדות עם חזה גדול ויחצניות. מוטי קירשנבאום ראיין את הגשש החיוור. התראיין בעצמו על רשות השידור. שלום חנוך. אריק איינשטיין. חוה אלברשטיין כתבה על יידיש. יהודית רביץ. נורית גלרון. קליק השתתפו בכתבת אופנה. ישראליות הצטלמו בעירום כדי להעלות את מורל החיילים במלחמת לבנון במסורת הפין-אפ של מלחמת העולם השנייה. למאיר שלו היה מדור סיפורים קצרים. לסקסולוגיה היה ערך סגולי ולא טעם של זרע. גרשום שוקן הזמין מסכת מוות של ש"י עגנון ואנחנו סיפרנו על זה.



***
לאט לאט חרב מעיין הסיפורים. בהליך פוליטי וחברתי כמעט חסר תקדים, הפכו מי שהיו גיבורי העבר, ללא מרכאות, למושחתי ההווה. אי אפשר היה לשוב ולכתוב דיוקן שלהם. צריך היה לספר למי קרא נשיא המדינה מיידלע ואחרי מי דלק עירום כשהיה גנרל. גיבורי ממון וכלכלה השתלטו על הנוף. טייקונים החליפו גנרלים. עושר החליף אתוס. חמדנות דחקה מוסר. גינדי היה מעניין יותר מקהלני. מה לרון חולדאי ולחוש הומור לעומת הציניות והחוצפה של צ'יץ' וטדי קולק? רנן שור האשים את נשיא המדינה הרצוג בפלגיאט. אלה אינם דברים של מה בכך. סיפור מעניין הוא סיפור מעניין אם מרכיביו השונים מתחברים לחמין שחום. מדינה שלמה אינה יכולה להתקיים מאתוס שגיבוריו הם אייל שני, אייל גולן, בר רפאלי, נינט, מגישי חדשות וסלבס המגיחים למטס הצדעה משום מקום, עושים לולאה ומתרסקים על מצוק רק כדי לקום ולספר על עשר הדקות בין ההמראה להתרסקות בכתבת שער ב"מעריב".



במקום סיפורים, יש אפיזודות, יש פאדיחות. יש הדלפות מגמתיות. מעט מאוד תחקירים עצמאיים מגיעים לדפוס. ההתפלגות הפוליטית היא בדיוק כפי שהייתה לפני 40 שנה בין "דבר" ל"על המשמר". טרם עזיבתי את ישראל, ישבתי לא פעם מול עורכים אטומים, נטולי סקרנות אינטלקטואלית, מרחתי את הצעתי עבה וסמיכה וראיתי בעיניהם שאין להם מושג ירוק מיהם טום וולף, הנטר תומפסון, נורמן מיילר, ג'ימי ברסלין, פיט המיל, אי. בי. ווייט, וויליאם פוקנר, טד סורנסון, פגי נונאן, ג'ימי הופה ומיקי מנטל והם גם לא רצו לדעת.



הגרוע מכל - כך הבנתי בסוף דרכי בבניינים המכוערים שבהם עבדתי - הייתה הבורות. בורות פשוטה. אלמנטרית. של מי שלא למדו באוניברסיטה. כתבים ועורכים נטולי תואר בעידן שבו תואר שני שווה בערך לתעודת בגרות. עיתונאים שנשרו מתיכון ומכנים עצמם אוטודידקטים. מישהו מעלה בדעתו שה"ניו יורק טיימס" או ה"וושינגטון פוסט" מעסיק כתבים ועורכים ללא השכלה פורמלית? השכלה אינה תואר שתולים בשירותים. היא הכורח לקרוא את הביוגרפיה של מלקולם X, להתעמק במאבק לשוויון זכויות, לנתח את מהפכת 1968 ואת כל הדברים החשובים שקדמו לנו. לא ערכתי סקר אבל אני תוקע לידכם שחצי מכל מי שמאיישים עמדות בכירות בעיתונות הישראלית עושים כן ללא השכלה פורמלית. גם לי היו העדפות תרבותיות כעורך, אבל זה לא אמר שלא הקשבתי להצעות שלא הייתי בקיא בהן. ובעיקר, כך לפחות נדמה לי, היו בינינו מי שידעו לכתוב. היו אז מי שלהטטו בתוך מגבלותיה של העברית והצליחו להעמיד טקסטים שהיו חוויה לא רק בשל הנושאים שבהם עסקו. בין עיתונות לכתיבה פעורה תהום עמוקה. אמנון דנקנר לא כתב תחקיר מימיו, אבל אנשים קראו את הטקסטים שלו בחיוך גדול של הנאה. כמי שהיה עורך של חלק ניכר מהכותבים הגדולים של זמנם, אני יודע מה זה לקבל טקסט ממי שכתיבה אצלו היא מתת אל לעומת מי שהטקסטים שלהם מגיעים אל הנייר מתים.



אני זוכר כתבה אחת של רן אדליסט, אחד הכותבים הגדולים שקמו לעיתונות הישראלית. אדליסט הלך לדבר עם אחד ברל רפטור, מוותיקי השמאל. להביור קטן רק מיצחק בן אהרון. רפטור מדבר ומדבר ולקראת סוף הכתבה, אגבית לגמרי, כותב אדליסט כי סונקה, רעייתו של ברל, אומרת לו: "ברל, אם תכניס את השיניים יבינו אותך הרבה יותר טוב". במזל לא פוצצתי את הטחול מצחוק. אתה קורא את דברי התוכחה הקשים ביותר ומבין בדיעבד שברל היה בלי שיניים. אין יותר כאלה.



לא האינטרנט הורג את העיתונות הישראלית. העיתונות הישראלית הורגת את העיתונות הישראלית. ג'ונסטאון תקשורתי. יורים לעיתונאים צרורות אזהרה מעל לראש. מצמצמים את תחום הדיון העיתונאי לתחום מושב שיהודים רגילים לחיות בו ואף אחד לא קם, משום שממילא חצי מפוטרים, חצי מקוצצים והשאר הלכו לעבוד בטלוויזיה עבור אותה השפלה אבל עבור יותר כסף. עד כדי כך אינני מתגעגע לעיתונות הישראלית והיא אינה מתגעגעת אלי.



*הבהרה: המחבר כותב ב"סופהשבוע" ומנוע מלחוות את דעתו הטובה עליו.



ronmaiberg@hotmail.com
naomilees@earthlink.net



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.