השבוע הצליחו להביא לי את הקריזה ולהעלות לי את לחץ הדם לפסגות שאפילו עמיתי רון קופמן לא ראה כמותן על מכשיר המדידה. התגרדתי מעצבים כמו אחד שנאחזה בו התנחלות של מיליון כינים, אחרי 67 שנות חיים שבהן לא כססתי ציפורניים נגסתי אותן באטרף, עד זוב דם. כמו אחרונת הפרחות ב"היפה והחנון" סיננתי בין השיניים התותבות לפחות שלוש דקות ברצף: "זה לא אמיתי... אין דברים כאלה... או מיי גוד...אני לא מאמין...". בקיצור, אם הייתי חוטף אירוע מוחי לא הייתי מתפלא.



מה שגרם לכל המרעין בישין האלו הוא הודעה ארוכה, טרחנית ומפורטת שהעבירה הרשות השנייה בתפוצת מקסימום לכל אלו המכונים "עיתונאים" שעובדים בשיטת "העתק-הדבק" ועיסוקם בשם המפוצץ "כתבי תקשורת".



כותרת ההודעה היא: "ועדת ערר של הרשות השנייה קבעה עיצום של 69,700 ש"ח לרדיו ללא הפסקה בגין התבטאויותיו של נתן זהבי נגד אייכלר", ולהלן תוכנה כלשונה:



"יום ב', 13.01.2014. ועדת ערר של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, בראשות ד"ר דליה זליקוביץ', דנה בערר שהוגש לה על ידי רדיו ללא הפסקה בעניין החלטת הרשות להטיל על התחנה עיצום כספי בסך של 25,000 ש"ח בגין התבטאויותיו של השדרן נתן זהבי בשתי תוכניות ששודרו ב-11.6.13 וב-12.6.13 כנגד הרב ח"כ אייכלר, זאת בניגוד לכללי האתיקה של הרשות השנייה".




ח"כ אייכלר, אף אחד לא שאל למה דיברתי נגדו. צילום: פלאש 90



"הוועדה בחנה את הטענות שהועלו על ידי התחנה, וכן שמעה הקלטה של השידור ועיינה בתמליל השידורים. בתום הדיון הוועדה קבעה כי היא רואה בחומרה את ההתבטאויות הפוגעניות והבוטות לרבות השימוש בהקשרים נאציים, והחליטה להעלות את הסנקציה הכספית לסנקציה מקסימלית האפשרית במקרה זה, העומדת היום על 69,700 ש"ח".



"הוועדה סברה כי ראוי לתת כר נרחב לזכות לבטא דעות שונות ואף חריגות בשידורי הרדיו, אך לצד זכות זו עומדות זכויות יסוד נוספות אשר ביסודן החובה לשמור על כבודו של אדם, וזאת לא נעשה בשידור האמור אשר עסק ברובו בביזוי ובהשפלה ולא בהבעת דעה בלבד.



בשידור אותו בחנה הוועדה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים על ח"כ אייכלר: 'תשמע אייכלר, לא ח"כ, לא רב, סתם אייכלר... יורם קניוק לעומת אפס שכמוך הוא אדם ענק! נפיל! אתה גמד תרבותי, יצור חסר חוט שדרה, אוכל חינם, מנוול, עוכר ישראל, לא היהדות, עוכר ישראל! למה שלא תיסע לכל הרוחות לאמריקה ותהיה שם עם שאר ה-לא חשוב מה מטעמי רגולציה, ולך מאיתנו, חתיכת חרא שכמוך'.



'...אחרי שתמות אייכלר, מה יישאר ממך? כלום! נאדה! גורנישט!... ככה נראית הכנסת וככה נראים חבריה, ואם אתה חבר כנסת של מדינת ישראל, טפו עליק אומרים בערבית. טפו עליק! גם יריקה אתה לא שווה. סמרטוט, חלאה, זוהמה!... בושה וכלימה למדינת ישראל שעל מנהיגיה נמנים אנשים כמו אייכלר. לא הרב. לא הח"כ, ולא אמו. הייכלר, הייכלר, הייכלר!'.



'עשה עמדי חסד שוכן במרומים והכה בשונאי מדינת ישראל ומנאצי האנשים שנלחמו על קיומה, ועשה מהם צואת גמלים, חריונות של תרנגולים, שריח הגפילטע פיש ייצא מפיהם עד שייחנקו בעזרתך, ה' אלוהינו מלך העולם. אנא בטובך, שחררנו מהמנוולים האלו! ונודה לך בתפילה ובריקודים, ברינונים וניתן תרומה לבית כנסת של אייכלר. טפו חולירה, פשקרב, איזו מדינה!'".



* * *



אני עושה הפסקה קלה ממכתבה של זליקוביץ', ומודה ומתוודה שהדברים שאמרתי היו חמורים, קשים וכואבים. הם כואבים כי הם נאמרו מתוך כאב בעידנא דריתחא אחרי שאייכלר ניאץ וגידף בצורה מגעילה ומתועבת את המנוח יורם קניוק, שהלך לעולמו. קניוק היה ידידי במשך קרוב ל-50 שנים, אני יודע על מנת הייסורים שעבר מאז נעוריו, פציעתו הקשה בקרב, התאהבותו ונישואיו לאישה נוצרייה והסבל שגרם לו הממסד הדתי בשל כך.



אף אחד מבין כל אלו שעשו "העתק הדבק" לא טרח לשאול את עצמו למה אני מתנפל על אייכלר. אף אחד מאלו המכונים בהגזמה פראית "עיתונאים" לא טרח לפשפש בזיכרונו - אם יש לו - מה עברו של אייכלר בהתבטאויות קיצוניות, הן בטלוויזיה והן מעל במת הכנסת. הם קיבלו הודעה מהרשות השנייה, העתיקו, הדביקו ובזה הסתיים תפקידם ככלומניקים תקשורתיים.




קניוק, ידיד אישי במשך 50 שנה. צילום: יח"צ



מאחר שאני לוקח אישית את הדברים, אז המילים הבאות שאני כותב מופנות אישית אליכם, כתבלבי התקשורת (כך כינה הסופר דיימון רניון את כתבי הפלילים):נתי טוקר ("דה מארקר"), אלכס כץ ("אייס"), יוסף עידן ("מחלקה ראשונה"), אופיר דוד ("כלכליסט"), דוד אברהם ("וואלה ברנז'ה"), ישראל כהן ("כיכר השבת"), ואם שכחתי כתבלב כלשהו אני אפצה אותו בשק בונזו משובח.



אם הייתם עיתונאים הייתם זוכרים על בטוח את האירוע שבו כיכב לצהלת מעריציו הח"כ אייכלר בינואר 2005. האירוע, כפי שהופיע בכתבה של אריק בנדר ב"מעריב" זכה לכותרת "מהומה בכנסת: ח"כ אייכלר הצדיע במועל יד לעבר לפיד". לפי הידיעה, "אייכלר לא הסתפק בהצדעה בסגנון הנאצים וקרא לעבר יו"ר האופוזיציה: אתה לא מדבר בשם האופוזיציה היידר!".



כאשר אני אמרתי בשידור "הייכלר, הייכלר" קראתי לילד בשמו, לא קראתי לו היידר. מאחר שאינני מתכונן לתת לכם אינפורמציה חינם, כנסו לגוגל, כתבלבים, ותראו מי זה היידר. וגם את, גברת ד"ר דליה זליקוביץ', לו היית מכירה קצת את אייכלר, היית מבינה שהדברים שאמרתי לא היו סתם דברי נאצה - הייתה להם סיבה וגם היה לי ממי ללמוד איך מגיבים כשזועמים וכואבים - מאייכלר.



אגב, ד"ר זליקוביץ', משום מה יש לי הרגשה שנפגשנו בעבר באיזה כינוס של שדרים ובעלי תחנות רדיו ב"בית ציוני אמריקה" והייתה לנו היתקלות לא נעימה. אם אני טועה, אני מצטער. אני טועה?



ובהקשר לאמירתך שבהתבטאויות שלי היו "הקשרים נאציים" - איני יודע מאיפה הבאת את האמירה הזו ואיזה ניתוח מעמיק גרם לך לומר אותה, אם היה הדבר בידי, הרשי לי, גברתי הנכבדה, לומר לך שכושר ההבנה והשיפוט שלך, לפחות במקרה הזה, לא מצדיקים את התואר ד"ר המתלווה לשמך. מפאת כבודו של המנוח יורם קניוק לא אפרט ואחזור על דברי הבלע של אייכלר, שגרמו לי להתנפל עליו. 



(אגב, בהמשך מכתבה של הדוקטורית לכתבלבים היא מרצה על ענייני חופש הביטוי - נרדמתי משעמום בשורה החמישית).



להד"ם



עוד תופעה בלתי נסבלת מבחינתי בעיתונות הישראלית היא הספקולציות הפוליטיות. הנה דוגמה טרייה מהשבוע: ביום רביעי בבוקר הופיעה בעיתון "מעריב" כותרת ומתחתיה צילומים של השר לשעבר משה כחלון והאלוף לשעבר טל רוסו. "מעריב" פרסם כי השניים נפגשו וכי רוסו על הכוונת להיות חבר במפלגתו ומועמד בכירבבחירות. 

האלוף רוסו, שעסוק בלימודים בימים אלה, אמר לי לאחר שבישרתי לו על הכותרת, שמעולם הוא לא פגש את כחלון, לא דיבר איתו בטלפון ואם היה רואה אותו ברחוב כנראה שלא היה מזהה אותו. אז "מעריב", מגיע לכם שפיץ גדול על הידיעה חסרת השחר הזו.



סמרטוט נאמן



היומון החרדי "יתד נאמן" לא דיווח בעמודו הראשון על מותו של אריאל שרון. ביום שאחרי לא הופיע שום דיווח על כך שראש הממשלה לשעבר הובא למנוחות. אחלה סמרטוטון.



ארכיון פרטי



ב-14.11.88, בעת שאריק שרון היה שר המסחר והתעשייה, עבדתי בעיתון "חדשות". באותו יום הופיעה בעיתון ידיעה שלי הקשורה בשרון, ומי שהיה עורך החדשות בדסק, עשה דבר שקורה בעיתונות העברית - שינה את מה שכתבתי ונתן כותרת שהיא פרשנות שלו - שלא היה בינה ובין המציאות דבר.



חטפתי קריזה על אותו עורך חדשות ושלחתי לשר שרון מכתב שבו כתבתי בין השאר: "כבוד השר, בעיתון 'חדשות' מיום 14.11.88 הופיעה ידיעה בעמוד 2 ששמי חתום מתחת לכותרתה. לצערי, בשל טמטום/בורות או סתם חוסר אחריות הופיעה הידיעה עם שיבושים, אי דיוקים וציטוטים שלא אני העברתי... אני כותב מכתב מתנצל זה מאחר שדרשתי שלא ייערכו שינויים וספקולציות בטקסט שהעברתי וכן נעשו! את אמינות העיתון איני יכול לשנות ואני די חרד לאמינות שלי כעיתונאי לאור מקרים שכאלו".





עד למכתב הזה לא היה לי שום קשר עם השר שרון. לאחריו היה. שרון לא היה רגיל שעיתונאי יתנצל בפניו על אי דיוקים בכתבה עליו. לימים, כשידיד בלב ובנפש שלו, איש המוסד "קוקלה", הלך לעולמו, פרסמתי ב"מעריב" צילום שלו שצילמתי מבלי שהרגיש. כמה שנים אחרי שצילמתי פגשתי את קוקלה כשבא לחופשת מולדת. כשסיפרתי לו שיש לי צילום שלו, אמר לי שהוא מאשר לי להשתמש בצילום רק אחרי מותו. 




כשמת פרסמתי את הצילום ללא כל פירוט על פעילותו ותפקידו. רק סיפרתי שנרמז לי שאם אשתמש בצילום לפני מותו אני מזרז בכך את מותי. לאחר הפרסום ב"מעריב" קיבלתי טלפון מלשכת שרון ונתבקשתי להגדיל את הצילום ולשלוח לשר. קוקלה ושרון היו חברים בלב ובנפש. מאז ההתנצלות ושליחת הצילום נפגשתי מספר פעמים עם שרון.



לא אהבתי את האיש הפוליטי, אבל מודה ומתוודה - אהבתי את הבן אדם. מה לעשות, הוא היה איש מדליק וכנ"ל אשתו לילי. הצילום עם אריק המופיע במדור זה נעשה בפתיחת תערוכה של ידיד משותף, הצייר אורי ליפשיץ.



לצדי עומד פרופ' זאב סגל. באופן מוזר, גם סגל, כמו אריק, נפטר ב-11 בינואר. עכשיו אני צריך להיזהר מהתאריך הזה, ולהזהיר גם את אורי שני, האיש הרביעי בתמונה - מהתאריך הזה.




רק לא 11 בינואר: מימין: זהבי, פרופ' זאב סגל ז"ל, אורי שני ואריק שרון ז"ל. צילום: נתן זהבי