1. גרעין שליטה  



השאלה הפוליטית המסקרנת ביותר כרגע היא מה יחליט אביגדור ליברמן "החדש" לעשות: לפרק את השותפות של ישראל ביתנו עם הליכוד ולחזור למפלגה עצמאית בראשותו, או להסתער על הליכוד במטרה לתקוע בו יתד ולהפוך לגורם משמעותי בהתמודדות עתידית על ראשות הממשלה. 



השאלה הזו נוגעת לא רק לגורלו של ליברמן, אלא גם לעתידם וגורלם של רבים וטובים אחרים: כל מי שרואה בעצמו מועמד לירושת בנימין נתניהו (שמצדו, הדבר היחיד שהוא מוכן להוריש לאחרים זה את נפתלי בנט), אמור להמתין בדריכות להחלטתו של איווט. גדעון סער, משה (בוגי) יעלון, סילבן שלום ועוד רבים. 



גם אהוד אולמרט, שמחזיק ביחסים טובים עם ליברמן, צופה במתרחש בעניין. גם ציפי לבני, שמתחזקת ציר מדיני של ממש עם ליברמן, עוקבת בדריכות. צמרת הליכוד כולה עסוקה בזה, מנתניהו דרך ישראל כץ ועד אחרון הדנונים. האמריקאים, האירופים, הפלסטינים, המצרים, הירדנים, הטורקים. כולם מתבוננים בפליאה בליברמן "החדש", נביא השלום והזעם, ושואלים את עצמם מה הוא מתכנן, לאן הוא הולך והאם כל זה אמיתי. 



זה אמיתי לגמרי. לפני קצת יותר משבועיים טיפס ליברמן לקצרין וניהל שם ישיבה של פעיליו המרכזיים בצפון הארץ. על הפרק עמדה השאלה הזו ממש: להישאר בליכוד או לצאת. זאב נוימן, סגן ראש עיריית עכו, יו"ר הפורום המוניציפלי בליכוד-ביתנו ואחד מנאמניו המקורבים של ליברמן בצפון, הגיש לשר החוץ תוכנית מפורטת, מדוקדקת ומתוקתקת: היא כוללת רשימה שמית של מאה פעילים, שכל אחד מהם מתחייב, בחתימת ידו, להביא 400 מתפקדים חדשים לליכוד, אם יחליט ליברמן להסתער על מפלגת האם שלו ולנסות לכבוש אותה. 




רק אחד קובע. ליברמן. צילום: רויטרס



מקורבי ליברמן מחולקים לשתי קבוצות: המקורבים הפוליטיים, בעיקר חברי כנסת מהמפלגה, שהיו מעדיפים לחזור לישראל ביתנו ולחיים הקודמים שלהם, בלי פריימריז ושטויות, והחברים האחרים, הנאמנים האישיים, שדווקא סבורים שיש מצב לקחת את הליכוד ואסור לפספס את ההזדמנות הזו. כרגע, מוערכים יחסי הכוחות בשליש התומכים להיכנס לליכוד, ושני-שלישים המעדיפים לחזור למפלגה עצמאית. ליחסי הכוחות האלה אין משמעות מיוחדת כי בסוף, רק אחד קובע. 



על פי התוכנית שהגיש נוימן, יהיו לליברמן 40 אלף מתפקדים חדשים בליכוד. זה גרעין שליטה. בלוק רב עוצמה שמאפשר לבעליו לקבוע את הטון במפלגה, להשפיע השפעה מכרעת על רשימת המועמדים לכנסת, ולהיות היורש הכמעט ודאי של המנהיג הנוכחי. לחיים כץ, שנחשב לכוח המשמעותי המאורגן ביותר כיום, יש משהו כמו 12 אלף מתפקדים. לפייגלין כמה אלפים. אסור לשכוח שליברמן מחזיק עד היום מאחזים חשובים במפלגה, גם במרכז הליכוד וגם בקרב המתפקדים. הוא שולט ב"קבוצה הירושלמית" של ישראל יהושע, יש לו גרעיני פעילים נאמנים כמעט בכל מקום, יש לו ראשי עיר ומועצות והוא יודע לעבוד. 



השבוע, ביום שלישי, קיים ליברמן מפגש פעילים דומה באשדוד. ב-20 בחודש יהיה מפגש נוסף בקריית מוצקין, שם יקבל מראש העיר, מקורבו חיים צורי, אזרחות כבוד. ליברמן וצורי רצים יחד בשוחות מאז שנתניהו הצעיר חזר משליחותו כשגריר ישראל באו"ם ב-1988, והחל לתכנן את דרכו (הקצרה להדהים) לראשות הממשלה. ב-27 בפברואר יתקיים הכנס הליברמני האחרון, בבאר שבע, הפעם יהיו אלה הפעילים מדרום הארץ. 



בכל כנס כזה שומע ליברמן את האנשים, מודד את השטח ומתלבט. את ההחלטה הסופית הוא אמור לקבל ב-4 במרץ, מועד שבו תתקיים הפגישה המכרעת עם כל ראשי הערים והמועצות של ישראל ביתנו במרכז המפלגה. 



2. ציר ליברמן-כץ-נתניהו 



מה יחליט ליברמן? אם הייתי צריך להמר, הוא יחליט להסתער על הליכוד. נכון, רשימת 40 אלף המתפקדים נמצאת עדיין רק על הנייר, אבל ליברמן מבין שהפלטפורמה הנוכחית, ישראל ביתנו, סיימה את תפקידה ההיסטורי. 



מצד שני, זה לא סופי ולא ודאי. יש בליכוד כוחות רבי עוצמה שיתנגדו לליברמן בכל כוחם. מדובר בקרב לא פשוט. זה גם הקיצונים (דנון, לוין, חוטובלי ודומיהם), וזה גם הבכירים והנסיכים (יעלון, סער). זו תהיה מלחמת עולם מפוארת. אגב, אחת התקנות בליכוד קובעת שאי אפשר לבחור או להיבחר לפני צבירת פז"ם של שלוש שנים במפלגה. אז זהו, שאפשר לעקוף את התקנה הזו, בהחלטה לקיצור פז"ם, שאמורה להתקבל על ידי יו"ר המזכירות, ישראל כץ, והיו"ר נתניהו. כץ ונתניהו עם ליברמן. וזה הסיפור הגדול. 



הציר שהתפתח בחודשים האחרונים בין כץ לאיווט, בגיבוי נתניהו, מאיים ליטול את היוזמה ולקבוע את הטון בליכוד בפרט, ועל המפה הפוליטית בכלל. מי שעוקב אחרי שניהם (כץ ואיווט), יכול למצוא אותם חולקים את אותו שולחן בלא מעט אירועים בחודשים האחרונים. אגב, לאחרים שמצטופפים שם איתם בשולחן, בדרך כלל לא נשאר מה לאכול. לכץ ולליברמן תיאבון מפותח, אבל הם הצליחו לייצר דו-קיום בשלום ביניהם, והברית הזו צוברת תאוצה. 




נתניהו. גם כאן יש לו מה להרוויח. צילום: קובי גדעון, לע"מ



כץ הוא פוליטיקאי כוחני ומנוסה, שיודע לעבוד. על ליברמן אין צורך להוסיף. איך נתניהו מתגלגל פנימה? זה פשוט: אם יש בין ביבי לאיווט הבנה שליברמן לא מתמודד מול נתניהו כל עוד נתניהו בתפקיד, זה בינגו. בדרך הזו נתניהו מנטרל את כל אלה המייחלים להליכתו (שזה בעצם כולם), משתלט מחדש על המפלגה, מנטרל את השפעת המתפקדים הקיצונים מיש"ע, ומתרווח מחדש בבלפור, עם הגברת וגלידת הפיסטוק. כץ, מצדו, מקבע את עצמו כמספר 2, גם של ביבי, וגם של איווט. 



אגב, סימן נוסף לאיחוד האינטרסים הזה אפשר לראות בעובדה שמקורבו, יד ימינו וראש מטהו של ליברמן, שרון שלום, הפך לאחרונה לציר מרכזי בדיונים הכמוסים ביותר אצל נתניהו. זו התוכנית, והיא יכולה גם להסביר לנו מצוין את "ליברמן החדש", שנותן אשראי בלתי מוגבל לנתניהו במהלך המדיני, שנותן רוח גבית עוצמתית לג'ון קרי במו"מ, שהופך למבוגר אחראי וסמכותי של המערכת כולה, כי הוא יודע מצוין שאת השלטון בישראל לא כובשים מהימין הקיצוני או מהשמאל ההזוי, אלא רק מהמרכז הפרגמטי, השפוי והביטחוניסטי. 



והוא גם יודע, מצוין, שאין ראש ממשלה בישראל בלי אמריקה. הוא לומד עכשיו מה שאריאל שרון למד בזמנו. אתה רוצה ליהנות, או רוצה לנצח? היחיד שלא למד את זה ממש אף פעם זה נתניהו, שמחזיק מערכות יחסים איומות עם כל ממשל אמריקאי באשר הוא, אבל ביבי זה אקזמפלר נדיר, יש רק אחד כזה (ואולי טוב שכך). 



היטיב להגדיר את "ליברמן החדש" אחד מחבריו הקרובים, בשיחה פרטית, השבוע: "איווט כל הזמן היה קובל על זה שישראל היא כבשה בעור של נמר. נדמה לי שהוא החליט שהגיע הזמן להפוך את זה. מעכשיו, ישראל תהיה נמר בעור של כבש. זה נראה יותר טוב, עם לא פחות תוצאות". שאלתי את החבר הזה, אם יכול להיות שליברמן הבטיח לנתניהו שכל עוד הוא שם, לא יתמודד נגדו. "לא מאמין", אמר החבר, "אבל מה שבטוח זה, שבסיבוב הקרוב הם מתואמים. בסיבוב הקרוב איווט לא מתמודד מול ביבי". הסיבוב הזה אמור להיות בעוד שלוש שנים, שזה 2017. נדמה לי שדיל שמשאיר את נתניהו בבלפור עד 2021, אפילו הגברת תקנה. 



3. הרוב אישי 



אגב, אין "ליברמן חדש". מדובר באגדה. בתחילת שנות ה-2000 חשפתי ב"מעריב" את תוכניתו המדינית של ליברמן. ב-2004 הוא פרסם אותה בספר פרי עטו. חילופי שטחים, מדינה פלסטינית, ויתור על שכונות במזרח ירושלים, הכל היה שם. עד הפרט האחרון. הוא אמר לי בראיון ההוא, ב-2003 , שתמורת שלום יהיה מוכן לפנות את ביתו בנוקדים, והשגת אחדות בין פלגי העם בישראל חשובה בעיניו יותר מעוד שטחים. 



אלה הן דעותיו האמיתיות של ליברמן. הוא פרגמטיסט כוחני, תמיד היה. האידיאולוגיה היחידה שלו היא לעשות מה שנכון, מה שטוב ומה שהגיוני. אה, וגם להיות ראש ממשלה יום אחד. יותר מדי פעמים הוא גולש להתנהגות בריונית, ויותר מדי פעמים הוא מחולל מהומות בהתבטאויות קיצוניות, אבל מי שנחשף אליו בתוך החדר מבין שהאיש מורכב בהרבה מסך איומיו. הוא בעייתי, אבל יש בו גם איכויות. בניגוד לראש הממשלה הנוכחי, ליברמן הוא מכונה לקבלת החלטות. בניגוד לנוכחי, הוא יודע לעמוד בלחץ. הוא לא נקלע לפאניקה, אלא להפך. כשהמצב מלחיץ, הוא פורח. ובניגוד לנוכחי, הוא אמיץ. אגב, אני לא יודע אם זה יתרון או חיסרון. במדינה כמו ישראל, זה יכול להיות גם וגם. 



עוד משהו: ליברמן לעולם לא ינטוש חבר. יעלה כמה שיעלה. זה מתחבר למטרייה הארטילרית הכבדה שהעמיד לרשותו של ג'ון קרי. אין כאן רק עניין מדיני. מי שמכיר את ליברמן יודע שהוא לעולם לא ישכח לקרי את מה שעשה למענו בקדנציה הקודמת. קרי היה אז יו"ר ועדת החוץ של הסנאט וליברמן שר חוץ מושמץ ומנודה בעולם. בכל פעם שהגיע לארה"ב, היה ליברמן מקבל מקרי יחס מלכותי, קבלות פנים מרשימות וכתף חמה. 




קרי. יושב בצד הטוב של ליברמן. צילום: רויטרס



אצל ליברמן, כמו אצל פוטין, אולי לא הכל אישי, אבל הרוב בטח אישי. בשיחות הכמוסות בין ליברמן לקרי, מקבל מזכיר המדינה האמריקאי מושג אמיתי עד כמה מוכן ליברמן ללכת לקראת הפלסטינים תמורת שלום. מדובר, אגב, בכברת דרך נכבדה. כל זאת, בתנאי שתוכנית חילופי השטחים והאוכלוסיות שלו, תתקבל. אם זה יקרה, ליברמן יהפוך לחייל מספר 1 של הפרויקט כולו. הוא מאמין בהפיכתה של ישראל למדינה יהודית הומוגנית ככל האפשר. אם שיעור המיעוט הערבי בתוכה יירד משמעותית, ליברמן מוכן לשלם מחירים כבדים. 



אגב, בסתר לבו, נתניהו תומך בליברמן בנושא הזה תמיכה מוחלטת. ועוד אגב, גם לבני. האמת היא, שכל מי ששומע את התוכנית הזו מבין שהיא הפתרון ההגיוני היחיד בשטח. זו הסיבה שהיא לא תקרה. וחבל. 



4. סיפור מלחמה 



מילים רבות נשפכו השבוע על דיוניה של "ועדת שקד" לניסוח חוק "השוויון בנטל". כדאי להירגע מראש: שוויון אמיתי בנטל לא יהיה. גם לא יכול להיות. ההישג יהיה בצמצום העוול והעיוות ובהשקתו מחדש של תהליך שיהפוך את החרדים לאזרחים ישראלים אמיתיים, עם חובות וזכויות, בלי לפגוע בחרדיותם. 



התהליך הזה כבר החל, במסגרתו התגייסו אלפים מהם לצה"ל ועשרות אלפים יצאו ללימודים ולעבודה. אבל הקצב היה איטי מדי. בג"ץ פסל, לפיכך, את חוק טל ועכשיו מנסים להגדיר את הכללים מחדש. אני מקווה שתוך כדי הגדרת הכללים, לא יישברו הכלים. אי אפשר להתעלם ממה שנעשה עד כה ויכול להיות שאנחנו משתמשים בפטיש 5 קילו כדי לתקן כלי פורצלן. 



מדובר במהלך מורכב, מסובך, היסטורי, אתני, חברתי, פסיכולוגי, נפשי. צריך להתפלל להצלחתו. עד שמעשה המרכבה לא יושלם, אי אפשר לחוות דעה אמיתית על המתרחש. אני מתרשם שאיילת שקד, יחד עם עפר שלח, מנהלים את זה לא רע. יעקב פרי מתאושש מניתוח, אבל נחישותו לא פחתה. יאיר לפיד יודע שהסיפור החרדי (יחד עם מחירי הדיור) יקבעו את גורלו הפוליטי ואין לו כוונה לוותר. נקווה שכולם יצליחו. אבל אני אעסוק היום בסיפור שמשיק לפרשה הזו. סיפור מרתק מאין כמוהו. סיפור מלחמה. 



מאז מותו לפני כשנה וחצי, בגיל 102, של "גדול הפוסקים" בעולם החרדי, הרב יוסף שלום אלישיב, נחשב הרב אהרן לייב שטיינמן ליורש הבלתי מעורער. שטיינמן, שבקרוב יחגוג 100, הוא המנהיג המוכתר של הליטאים, אבל בכירותו מתקבלת גם על ידי כל שאר הפלגים, כולל החסידויות.



שטיינמן הוא רפורמטור וליברל במושגים חרדיים. גישתו מתונה ושפויה. הוא נגד גיוס לצבא על חשבון לימוד תורה, אבל הוא לא ירדוף וינדה את אלה שכן מתגייסים. הוא חושב שהחרדים צריכים לחיות במדינת ישראל בדו-קיום. לא להילחם בה עד חורמה ולא לראות בה אויב. החרדים, וגם אנחנו, צריכים להתפלל לבריאותו של שטיינמן ולאריכות ימיו. 



מול שטיינמן, מתייצב הרב שמואל אוירבך, ינוקא בן 85, שמחזיק בדעות קיצוניות, ומקצין עוד יותר כל הזמן. ההפגנות ששטפו את המדינה בשבוע שעבר באו מבית מדרשו. מדובר בקואליציה של אנשי אוירבך עם פלגים של נטורי קרתא והעדה החרדית, שמתנגדים למדינה ולציונות. החרדים, ובכללם אוירבך, לא חברו לכנופיות הקיצוניות הללו עד היום. מדובר בקואליציה מסוכנת לכל הצדדים. רובם המכריע של החרדים, הנשמעים לשטיינמן, לא השתתפו בהפגנות הללו. תכף נחזור לשם. 



אחד השינויים שהכניס הרב שטיינמן, הוא היחס של המגזר החרדי לאלה שיוצאים לעבודה. סוגיית העבודה חיונית לכולנו יותר אפילו מסוגיית הגיוס. שיעור ההשתתפות בעבודה בישראל נמוך, בעיקר בגלל העובדה שחרדים רבים עדיין לא עובדים. בטווח הבינוני והקצר, מדובר בסכנה קיומית של ממש שעלולה לדרדר את הכלכלה הישראלית לעבר העולם השלישי. החרדים נהגו עד לאחרונה להפלות את ילדיהם של היוצאים לעבודה בקבלה למוסדות הלימוד השונים. כשהובאה הסוגיה לשולחנו של הרב שטיינמן, הוא הורה להפסיק עם זה. הוא פגש קבוצה של חרדים שעובדים, ועמדתו שלפיה אין להפלות את ילדיהם פורסמה ברבים. 



שטיינמן מבין שמדובר בתהליך חברתי, כלכלי, בלתי ניתן לבלימה. שאי אפשר יותר להחזיק משפחות גדולות על נדבות, גמלאות וקצבאות. שיהודי גם צריך, לפעמים, לעבוד למחייתו ואסור להעניש את ילדיו על כך. למחרת פרסם עורך "יתד נאמן", נתי גרוסמן, חרדי קיצוני במיוחד, מאמר מערכת תקיף נגד הגישה החדשה של שטיינמן. מדובר ברעידת אדמה. "יתד נאמן" הוא הביטאון הליטאי החשוב ביותר, עיתון הבית של שטיינמן, והנה פרץ מרד בתוך הבית פנימה. 




שטיינמן. מנהיג הפלג השפוי. צילום: יעקב נעמי, פלאש 90



בסופו של התהליך הודח גרוסמן מעריכת "יתד נאמן", כמה שבועות אחריו הלך גם המנכ"ל, יעקב לבין, וגם הכתב הבולט ביותר, שהוביל את הקו הקיצוני, ישעיהו ויין, נאלץ לעזוב. הרב שטיינמן אישית הורה על המהלך, בישיבת עמותה שקיים בביתו, לאחר שכמה ניסיונות לשנות את הרכב "הוועדה הרוחנית" של העיתון נכשלו. 



אבל המודחים לא נכנעו. הם הקימו קואליציה קיצונית, שאליה גויס הרב אוירבך כמנהיג הרוחני, ויחד הקימה החבורה עיתון מתחרה ל"יתד נאמן", הלא הוא עיתון "הפלס". אלטרנטיבה קיצונית ל"יתד נאמן" הוותיק. בעיתון הזה מסיתים ללא הרף את החרדים לנקוט התנגדות אלימה וקשה מול המדינה בכל הסוגיות שעל הפרק. אנשיו של הרב אוירבך, המקורבים ל"פלס", הם אלה שזעקו בשבוע שעבר במהלך ההפגנות שאם הם יבואו לגייס אותנו, "פלוגות של מתאבדים יחכו להם". 



מה כל זה ענייננו? תכף נגיע לזה. אפרופו ההפגנות: החרדים פרסמו שיצאו להפגין גם משום שלפיד עצר להם את הקצבאות (קשקוש, מה שנעצר זה כסף קטן), וגם בגלל מעצרו של אברך מישיבת גרודנה, הישיבה החרדית הכי קיצונית, אחת היחידות שאברכיה קיבלו הוראה של הרב אוירבך לא להתייצב אפילו לצו גיוס ראשון (כל שאר האברכים כן מתייצבים).



מה שהחרדים לא סיפרו, זה שאותו בחור ישיבה צעיר שנעצר יצא במוצאי שבת (במקום ללמוד בישיבה) לטיול עם ארבעה מחבריו במכונית. בין יקנעם לעפולה הרכב נעצר במחסום משטרתי. הבעיה הייתה שלנהג לא היה רישיון. חמשת האברכים נמלטו, התפתח מרדף, הם נעצרו. כשהתברר לשוטרים שלנהג אין רישיון, הוא נעצר. זו הייתה עילת המעצר היחידה, ולא ההשתמטות מצו ראשון. 



העובדות הללו לא קלקלו לאנשי "הפלס" את הסיפור. כשמם, כן הם. פלס בנאים. הם רצו להבעיר את הארץ, והבעירו, כולל הצתת ניידת משטרה באשדוד ומשיכת זנבותיהם של סוסי משטרה ברחבי הארץ. שיהיה שמח. 



5. בעזרת השם 



הבעיה של אנשי "הפלס" היא כסף. המעיינות הכלכליים שלהם מתייבשים. העיתונות החרדית חיה על מודעות ופרסום. "הפלס" מתקשים לגייס מפרסמים, שחוששים לאבד את הציבור החרדי הגדול של הרב שטיינמן, את הרוב השפוי, את המסה האמיתית של חרדים שלא מאמינים במיליטנטיות הקיצונית מבית נטורי קרתא, שלא חושבים שצריך לסקול באבנים ילדה שהשרוולים שלה קצרים מדי, או משהו. שאפשר לחיות במדינה היהודית בדו-קיום כלשהו. שמי שמקבל את קצבאותיה של המדינה, הגנתה, שירותי הרפואה, התברואה וההטבות השונות, יכול לסגל לעצמו כללי משחק סבירים. 



בעוד "יתד נאמן" מלא במודעות (קיומו של העיתון הזה מובטח בין היתר גם בזכות נדבנים חרדים בעלי ממון שתומכים בו), "הפלס" שומם. כדי להבעיר את המדינה צריך כסף. כדי להוציא הפגנות ענק, צריך ממון. בעיתונות החרדית אין כללים מסודרים. מדובר במערב פרוע מאוד שבו כל עיתונאי יכול להיות גם יחצן או פעיל פוליטי, אפשר לאיים ולהטיל טרור, אפשר אפילו לפרסם מודעות מפוברקות, כדי לייצר רושם שיש מפרסמים ויש קהל. 



כל זה קרה עם החברים ב"הפלס", אבל כנראה שזה לא הספיק. מה שקורה בחודשים האחרונים, הוא מסע של שיסוי וטרור של אנשי "הפלס" במפרסמים, במשרדי פרסום של המגזר החרדי, בכל מה שזז. הם מתקשרים באמצע הלילה, הם שולחים קומוניקטים, הם מאיימים ב"חרם צרכנים", הם לא בוחלים בשום שיטה כדי לקושש מפרסמים שיממנו את העיתון, וגרוע מזה, יממנו את הפעילות הקיצונית של העומדים מאחוריו. בלי כסף אין כלום, כידוע, ומתברר שבניגוד לאידיאולוגיה שלהם, ששוללת יציאה לעבודה כלשהי, אנשי "הפלס" דווקא עובדים לא רע. מסביב לשעון. 



מדובר במפרסמים הכי גדולים במשק. תנובה, שטראוס, יוניליוור, קוקה קולה, אוסם, רשימה חלקית. השבוע התקשר חיים אפשטיין, סגן ראש עירית ירושלים, וביקש פגישה אישית דחופה עם אחד מבעלי הקונצרנים הללו. ככל הידוע, הוגשו בקשות דומות גם לבעלים האחרים. על הפרק: פרסום ב"הפלס", עכשיו ומיד. ואם לא? אם לא, ייפתחו שערי הגיהינום. ויהיה חרם צרכנים. 




נתי גרוסמן. פוטר מ"יתד נאמן". צילום: פלאש 90



מי זה חיים אפשטיין? שאלה מצוינת. זה החרדי ההוא, שהתמודד לראשות עיריית ירושלים, לא הסכים להסיר את מועמדותו והביא, כנראה, לבחירתו של ברקת. אף על פי שזכה במספר זעום מאוד של קולות, נתן לו ברקת, במסגרת הדיל ביניהם, את תפקיד סגן ראש העיר בשכר. אפשטיין הוא מאנשי "הפלס" והרב אוירבך. דווקא הוא נושא עכשיו בתואר סגן ראש עיריית בירת ישראל הריבונית. הוא משגר את מכתביו עם הסמל של ירושלים והמדינה, מה שלא מפריע לו להתנכר אליה. 



ומי הוא העוזר הבכיר של אפשטיין בעיריית ירושלים? ישעיהו ויין, הכתב הקיצוני ההוא מ"יתד נאמן", שפרש ל"הפלס" והיום מתפקד כסגן העורך. איך יכול סגן עורך עיתון להיות גם עוזר של סגן ראש עיריית ירושלים? יכול וחצי. אצל החרדים הכל אפשרי. בעזרת השם (של אפשטיין). 



אז עכשיו אפשטיין מנסה לעבור ממפרסם למפרסם, ללחוץ על הבעלים או המנהלים של כל התנובות והשטראוסים בעולם, שיפרסמו ב"הפלס", אחרת יחרימו אותם. חשוב מאוד שהחברים האלה יידעו: מדובר בקשקוש חסר מהות. האקדח שבו מאיימים עליכם אנשי "הפלס" מלא בקפצונים שיכולים, במקרה הטוב, לייצר קצת רעש. 



אפשר להתעניין אצל מנחם כרמל, חרדי עשיר שיש לו אולמות אירועים ורשת מרכולים ("ברכל"). כרמל היה המפרסם המשמעותי היחיד שהסכים לפרסם ב"הפלס", עד שקם הרב קנייבסקי, מאנשיו של הרב שטיינמן, והודיע שלא ישתתף בחתונת נכדתו שתתקיים באחד האולמות של כרמל. המהלך הביא לכך שרוב האולמות של כרמל שוממים היום, ורשת המרכולים שלו איבדה עשרות אחוזים מתזרים המזומנים שלה. כרמל מיהר "לחזור בתשובה" ולבטל את הפרסומות שלו ב"הפלס", אבל הנזק שספג היה משמעותי וטרם תוקן.



המסקנה הפשוטה היא שכוח החרם האמיתי נמצא בצד של המחנה השפוי, הגדול, של הציבור החרדי הסביר, שנוהה אחר הרב שטיינמן, שיהיה בריא וחזק, ולא בצד של המטורפים. 



שוחחתי השבוע עם אנשים שנמצאים בלב המהומה הזו. מדובר במלחמת חורמה. ג'יהאד, מישהו אמר. הקיצונים נלחמים על חייהם ולא בוחלים באמצעים. הם מטילים אימה וטרור. לנו, אין מה להתערב במאבק הזה. הוא לא שלנו. בכל מה שקשור להתקדמותם של החרדים לעבר המאה ה-21, צריך לתת לדברים להתנהל מעצמם. החרדים יגלו את הדרכים שיאפשרו להם להמשיך באמונתם תוך עדכון אורח החיים והתפקוד הסביבתי. 



כל מה שאנחנו צריכים לדאוג לו כרגע, זה לא לממן את הטרור שמנסים להטיל על החרדים ועל המדינה כולה אותם פלגים קיצוניים שלא מהססים לירוק לבאר שהם שותים ממנה, או לעקוץ את היד שמאכילה אותם. תנובה, שטראוס, אוסם, יוניליוור, קוקה קולה וכל האחרים: אין לכם מה לחפש ב"הפלס". כל שקל שתשקיעו במודעה שם, ילך להצתת ניידת משטרה באשדוד, או למימון הפגנה בירושלים. ובמילים אחרות: אל תפחדו מהם. 



6. הבא בתור, בבקשה 



בשבועות האחרונים ניהל ראש הממשלה נתניהו קמפיין פרטי קטן במאמץ לדאוג לכך שסילבן שלום ורובי ריבלין, ביחד או לחוד, לא יתנחלו לו על הראש בבית הנשיא. זה החל ביוזמה להאריך את הקדנציה של שמעון פרס בשנה (פרס רצה שנתיים), אבל התברר שהוא יצטרך להיבחר שוב בבחירות חשאיות, אז הרעיון ירד מהפרק. פרס כבר לא בגיל של להיבחר מחדש. מעמדו היום, בישראל ובעולם, רם מתוארו כנשיא. 



אחר כך החל נתניהו להשתעשע ברעיון ביטול מוסד הנשיאות לגמרי. הגברת בעצמה אף נשמעה מתבטאת בסגנון של "מדובר בסתם בזבוז כסף". נו, טוב. היא מבינה בזה מצוין. הרעיון זכה לכמה כותרות, ייחסו אותו לנפתלי בנט וציפי לבני, החברים מיהרו לרדת למחתרת. בינתיים הודיע ח"כ זבולון כלפה מהבית היהודי שיגיש הצעת חוק פרטית לביטול מוסד הנשיאות. 




דורנר. הנשיאות תבוטל? כנראה שלא. צילום: פלאש 90



את הפצצה של בנט פירק פרס בעצמו. הנשיא לא רוצה להירשם בהיסטוריה כ"הנשיא האחרון". לא רבים יודעים, אבל פרס ובנט מנהלים מערכת יחסים מפותחת ופורייה מחוץ לנישואים. הם נפגשים פעם בשלושה-ארבעה שבועות. בנט מפליא בשבחים מפוארים על פרס, שמצדו עונה לו בנבואות על חורבן הבית השלישי אם הוא ימשיך להתנהג ככה. במפגש האחרון עלה גם נושא הנשיאות ופרס הסביר לבנט את חשיבותו של המוסד. בנט טען שהשתכנע. אחר כך, כשעלה לנאום באירוע של יצואנים בבית הנשיא, קילס ושיבח את פרס במילים חסרות תקדים, כולל השוואתו לאברהם אבינו, משה רבנו, איינשטיין ובן-גוריון. מישהו צריך לבדוק את היחסים הביזאריים האלה. 



אבל זה לא פותר את הבעיה של נתניהו. ריבלין בבית הנשיא, או לחלופין ג'ודי שלום-ניר-מוזס "הגברת הראשונה", אלה שני דברים שמעלים את לחץ הדם בבלפור לשיאים חסרי תקדים. לפיד, שישב עם נתניהו בבית ראש הממשלה בשישי שעבר, שמע אף הוא הרצאה על הרעיון לביטול מוסד הנשיאות. ככל הידוע לי, לפיד לא יתמוך ברעיון כזה. יש לו צרות אחרות על הראש עכשיו והוא ממוקד בהן (שוויון בנטל, דיור וכו'). 



הרעיון חי וקיים, אבל נדמה לי שגם נתניהו מבין שאין לו כבר זמן לזה. נניח שהוא יתמוך בהצעת החוק של ח"כ כלפה. היא צריכה לעבור ועדת שרים לחקיקה. נניח שיושג לה שם רוב. יוגש ערר. לך תדע מתי ידון הערר. הכנסת מתפזרת בחודש הבא. מושב החורף מסתיים. בפתיחת המושב הבא כבר יוגשו המועמדויות לנשיאות (הפסקנו לספור את המועמדים. בסוף השבוע הצטרפה השופטת דליה דורנר). אי אפשר לבטל את מוסד הנשיאות מעכשיו לעכשיו. איך פותרים את הבעיות הקונסטיטוציוניות? מי יטיל את הרכבת הממשלה? למי תוגש התפטרות ראש הממשלה? וכו'. 



כך שנתניהו ממשיך לטכס עצה. הכי מתאים לו זה לבטל את הנשיאות. כך ישיג כמה מטרות בפגיעה אחת. אין נשיא? אז ראש הממשלה יהיה גם הנשיא. אף אחד לא יגנוב לו כבוד בנאומים חגיגיים, בביקורים בחו"ל, בהגעתו של נשיא אמריקאי, בפתיחת מושב הכנסת. הוא יהיה האזרח מספר 1, והיא הגברת הראשונה, כדין. אח, החיים יכולים להיות יפים. 



אבל, כאמור, זה כנראה לא יסתייע. אז מדי פעם נשלף מועמד חדש, שיוכל, אולי, לגרוף את כל הקופה. תחילה נשלף השפן נתן שרנסקי, אחריו הארנב דוד לוי. ישנו פרופ' דן שכטמן, עכשיו ישנה דורנר. מבחינת ביבי ושרה, שחנין זועבי תהיה הנשיאה. רק לא סילבן או רובי. מה גם שבחירת אחד מהם תוריד את מספר חברי הכנסת של הליכוד ל-19. כמו לפיד בדיוק. אלכס מילר ייכנס לכנסת, מטעם ליברמן. נכון, עכשיו יש ברית חדשה בין ליברמן לביבי, אבל לך תדע. 



7. שלוש הערות 



* למי שעקב אחרי הדיווחים שלי כאן על פרשת האוטובוסים מסין ושר התחבורה, ישראל כץ, שמנסה לשנות את המציאות ולאפשר לאגד ודן לרכוש אוטובוסים זולים על חשבון תוצרת ישראלית משובחת ואיכותית, חדשות טובות: אף על פי ששלטון הפחד קילף מהעתירה לבג"ץ כמה מהעוגנים המרכזיים שלה, ואף על פי שחגי שלום, הבעלים של "הארגז", נשאר כמעט האמיץ האחרון שהמשיך להילחם, קם אתמול בית המשפט הגבוה לצדק, קיבל את עתירתו של שלום והורה למדינה לנמק תוך 45 יום מדוע היא מפרה "הבטחה שלטונית" שניתנה ל"הארגז" לפני שהקים מפעל בקריית מלאכי בהשקעה של מאות מיליונים. 



מדובר בניצחון משפטי מהדהד, כנגד כל הסיכויים והאיומים. אלה הם הרגעים שבהם אנו יכולים להתברך בבג"ץ, הכתובת האחרונה שנותרה לפליטה כשמנסים להתקומם נגד עוולות השלטון. כשהעיתונות נחלשת, שומרי הסף מעוקרים או מנוטרלים והמצור על הדמוקרטיה נראה מאיים מאי פעם, מה שנותר לנו זה בג"ץ. על מגרעותיו הלא מעטות, ויתרונותיו החשובים. 



* מילה לגלעד ארדן: האולטימטום של השר הנמרץ להגנת העורף ולתקשורת כבר פג. ארדן ממתין להחלטה הסופית של נתניהו בשאלה מה לעשות עם הסמכויות שהוא דורש, כדי לקבל את האחריות להגנת מיליוני אזרחים. היו כבר שני דיונים ארוכים ומפורטים אצל ראש הממשלה, בהשתתפות כל הגורמים, מהרמטכ"ל דרומה, עם השרים יעלון, ארדן ויצחק אהרונוביץ. נדמה לי שגם היועץ לביטחון לאומי יוסי כהן חושב כמו כל קודמיו, שארדן צודק. 



מה נתניהו יחליט? נכון לעכשיו מסתמנת פשרה: הסמכויות אכן ייצאו ממשרד הביטחון, אבל לא לידיים של ארדן, אלא למשרד להגנת העורף. לידיים של אהרונוביץ. אגב, ארדן בעצמו מודה בהיגיון של מהלך כזה. חוץ מזה, אין כמו איציק אהרונוביץ לקבל על עצמו אחריות לאסונות וקטסטרופות לעת מצוא. הוא זה שביבי הטיל עליו את הטיפול בשריפה, והוא זה שביבי הטיל עליו את הטיפול בסופה. בשני המקרים, התוצאות היו דומות, ובשני המקרים הצליח אהרונוביץ לצאת מההרפתקה בשלום, כי הוא לא באמת היה אשם (מי כן? זאת לעולם לא נדע).



* מילה טובה אחרונה ליועץ המשפטי לממשלה: הטיפול בפרשת פינטו היה עקום מלכתחילה. העובדה שאתה צריך אישור מפרקליטיו המלומדים של השרברב כדי לפתוח בחקירה נגד ניצב במשטרה, היא בלתי נסבלת. עסקאות כאלה עושים רק מול הגשת כתב אישום, ולא פתיחה בחקירה. אבל מילא. התוצאה הסופית, הגשת כתב אישום בגין שוחד נגד מחולל הריקבון המקורי, הלא הוא פינטו, היא תוצאה חשובה וראויה. 



עכשיו אפשר יהיה, סוף סוף, גם לשמוע את ארביב. לא שזה משנה משהו, הרי הוא כבר נשפט, הורשע, נסקל ונקבר על ידי מיטב פרשנינו. טוב עשה ארביב שפרש מהמשטרה, הוא לא יכול היה להישאר בתפקידו בכל מקרה, לאור מערכת היחסים שפיתח עם חצר הרב. אבל הגיע הזמן שנלמד לספור עד עשר לפני שפיכת הדם.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.